ספינת האמיצים

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 980

 

ס פ י נ ת ה א מ י צ י ם

היה היו ארץ רעה וזמן רע לבני אדם. עריצות שלטה וסבל העבדים רב מאד.

ויבוא מבול על הארץ וישאפו המים הרעים להטביע את בני האדם שרק מעטים מהם נותרו בחיים. ויעלו המים ויגאו מיום ליום.

בעיר אחת חיו שני אנשים. אחד מהם היה איש רוח בשם רוחי והשני היה איש חומר בשם חמרי. שניהם היו עשירים אלא שרוחי היה עשיר ברוח וחמרי היה עשיר בחומר. מכיוון שאיש הרוח יכול היה לראות הוא ראה היטב את החומר, אך חמרי התקשה לראות את הרוח.

לאיש הרוח היו חזון ותכנית לעתיד. הוא הגה תכנית נפלאה שהיו לו הידע והיכולת לביצועה. התכנית היתה תכנית הצלה לעצמו ולשאר בני האדם שרוצים בכך. עיקר התכנית היתה לבנות ספינה שתציל את בני האדם מטביעה ודאית ותגיע עימם למקום מבטחים. הוא ידע על ארץ טובה ובטוחה לבני אדם הנמצאת במרחקים. היתה לו מפה מדוייקת של המקום ושל הדרך אליו. היו לו גם מזון לדרך וכל הציודים הנחוצים לצורך עמידה בתלאות הדרך הארוכה.

המים הלכו וגאו כל העת ובני אדם רבים היו נספים בעמקים ובגיאיות שהוצפו כבר כליל. הזמן היה יקר ואיש הרוח רצה לצאת לדרך במהירות האפשרית בכדי להספיק ולהציל כמה שיותר אנשים בזמן הקצר שנותר. הוא הציע לחמרי לעזור לו ולעזור תוך כדי כך לעצמו. לאיש החומר היתה ספינה. רוחי הציע לחמרי כי יחברו יחדיו לתכנית וכל אחד מהם יתן את מה שיש בידו לתת לרווחתם ההדדית: איש החומר ישאיל למסע את ספינתו ואיש הרוח יתרום את הידע וידאג להביא את כל שאר הציוד הנחוץ וגם לדאוג לביצוע - כך, אמר, יוכלו שניהם להגיע מהר יותר אל המטרה הנכספת: חיים טובים יותר במקום רחוק וטוב.

בתחילה לא אבה חמרי לשמוע על התכנית והיא לא נראתה לו רצינית מספיק. הוא היה מעט קצר-רואי ומכיוון שלא יכול היה לראות בעיניו את מציאות הערכים שהציע רוחי הוא חשב א. שאיש הרוח הוא חולם חלומות בלתי-מעשי ב. שאיש הרוח אינו מציע שווה ערך ראוי למה שהוא משקיע ועל כן יש כאן עסקה בלתי כשרה. מחוץ לכך הוא היה עסוק מאד אותה שעה בצבירת אבנים גדולות במקומות מסתור - הוא העריך שמחיר האבנים יעלה מאד בזמן המבול כי הכל יחפשו יציבות כלשהי שיוכלו להניח עליה את כף רגלם. הוא דחה את הצעת רוחי.

המים המשיכו לעלות. בלית ברירה החל איש הרוח, שלא היתה לו זאת הפעם הראשונה בה נתקל בגישה זו, לבנות ספינה בעצמו. בזמן שחיפש חמרים לבנין הספינה הוא מצא עוד כמה חברים שהתכנית נראתה להם כפתרון ההגיוני ביותר למצב והם היו לו לשותפים. בעבודה מאומצת ומשותפת החלה הספינה לקרום עור וגידים. תוך כדי בניית הספינה הפכו השותפים גם לידידים.

הספינה כבר היתה כמעט מוכנה ומצויידת כולה כשהופיע לפתע חמרי שהחליט להצטרף למסע. הוא ראה שהספינה עלולה לעזוב בלעדיו וחשש מן המים הגואים ומהכרישים המתקרבים. הוא היה מפוחד כולו וביקש להצטרף למסע. רוחי הסכים בשמחה אך הוא התנה שני תנאים חמורים והכרחיים: א. שחמרי ילמד להכיר ברוח ב. שאיש החומר יביא משהו משלו לעזור במסע.

התנאי השני היה בעייתי במקצת מכיוון שהספינה היתה כבר כמעט בנוייה לחלוטין. לא היה לו כל ידע להציע ובספינתו כבר לא היה כל צורך. מכיוון שהיה זה לא הוגן לצרף למסע אדם שלא שילם דבר הוחלט שחמרי יביא דבר כלשהו שייראה לו מועיל מספינתו הישנה. הוא הביא עוגן ברזל גדול. לקיום החנאי הראשון ניתנה לו ארכת זמן קצובה והוא קיבל עליו את האחריות לקיומו. ההסכם נחתם בתקיעת כף אמיצה.

והספינה הפליגה. בתחילה צלחה דרכה והיא התקדמה מתונות על פני המים. רוחי הקברניט ניצב על הסיפון, משגיח בקפדנות שהספינה לא תסטה ממסלולה, כל השאר היו שרים תוך כדי עבודתם וחמרי היה ישן שינה לא שלווה ליד העוגן שבירכתיים, משגיח על שק האבנים שלקח לדרך. מדי פעם התעורר וסימן בתנועות אי נוחות כי השירה מפריעה לשנתו. כשהמשיכו האנשים בשירתם הוא ראה זאת כעלבון מכוון אליו אישית.

הוא חש בודד וזנוח ומאד קינא ביכולת פעולתו של הקברניט. אך יותר מכל קינא בכך שיש לרוחי חברים רבים. כשעברה הספינה ליד פסגות הרים שעוד בלטו מעל המים העולים ציווה הקברניט לאסוף אנשים שטיפסו על הפסגות בכדי להציל עצמם. משאון צהלות המוצלים נתעורר חמרי והעיר כי יש גבול למספר האנשים שהספינה יכולה לשאת. על כך ענה לו רוחי כי אין גבול למספר הספינות שניתן לבנות.

כצפוי בהפלגה ארוכה ומסוכנת הקדירו השמיים וסערה נתחוללה. הספנים האמיצים איישו את עמדותיהם והשגיחו שהכל יתנהל כשורה. רוחי עמד ליד ההגה והתאמץ להחזיקו יציב. חמרי התעורר והחל לנהום ולרטון שכל ענין המסע לא היה מוצלח. הוא רעד מרוב פחד וסירב לצאת לסיפון ולעזור למתוח את המפרשים או לעשות כל פעולה אחרת כשהתבקש.

בכדי לכסות על פחדו החל חמרי להסביר שכל רעיון המסע היה מוטעה. כשכמה מהספנים האמיצים שעמדו על הסיפון נסחפו אל הים הגועש הוא אמר: "תמיד הייתי ספקן בקשר למטרתו של המסע הזה. אינני יכול לעמוד מן הצד כשאנשים נהרגים. המסע הזה מנוהל בצורה רשלנית ולא מתוכננת. אינני זוכר שדובר במפורש על סערות ואני רואה כאן חוסר אחריות, אם לא הונאה של ממש מצידו של הקברניט!"

כשהתגברו הגלים זעק חמרי באימה אל רוחי: "אתה עוד תהרוג את כולנו. אני מסרב להמשיך ואני דורש להחזיר לי את מה שהשקעתי - אני רוצה את העוגן שלי עכשיו!"

אמר רוחי: "אינך יכול לקבל כרגע את העוגן או להפסיק את המסע - אך מיד כשנגיע לאי הבא נוריד אותך על אדמת מבטחים. אני מבטיח לך שתחשוב אחרת כשהסערה תחלוף."

"אינני מאמין להבטחותיך!" - צעק חמרי בזעם - "זו איננה הפעם הראשונה שאתה מנצל אותי. תחילה לקחת לי את העוגן ואחר כך סיכנת את חיי. עכשיו אתה מסרב להחזיר לי את רכושי. אני דורש שתחתום לי כאן, לפני כולם, על מסמך ובו תתחייב כי תחזיר לי את העוגן מיד לכשנגיע לחוף הבא!"

היה ברור כי חמרי נמצא במצב של אבדן עשתונות גמור והיתה סכנה כי בצווחותיו ופרכוסיו יסכן את הספינה. הברירה שעמדה בפני הקברניט היתה בין השלכתו של חמרי למים לבין הרגעתו. רוחי היה עייף ועצוב. הוא הסכים לחתום. הוא חשב שבחלוף הזמן ייווכח איש החומר בטעותו. אך חמרי שהיה נרגז והיסטרי לא הסתפק בכך. הוא אף לא ידע שניצל זה עתה ממות בטוח.

"אתה הרסת את תכניותי" - אמר - "לולא הלכתי עימך הייתי יכול היום להיות מלך, הייתי יכול להיות עשיר. אתה הסתת אותי לעזוב את הקרקע הבטוחה של המציאות ולהפליג לעולם של חלומות. אני בטוח שאם הייתי במקום אחר בזמן שהייתי כאן הייתי הופך לעשיר. אני דורש שתוסיף במסמך סעיף שבו אתה מתחייב לפצות אותי ברבית משוערת שתסמל את מה שהייתי יכול להרוויח אם הייתי משקיע את החומר שלי במקום אחר. בנוסף לעוגן אני רוצה גם את הספינה."

"אם זה ירגיע אותך" - אמר איש הרוח - "אני אסכים גם לכך - ובלבד שתפסיק לטלטל את הספינה. אנו עסוקים דיינו גם ללא הפרעתך. בסה"כ אתה היית אמור להרוויח מהעניין כמו כולם ולא היית היחידי שהשתתף במסע. יש גם רבים שהביאו יותר ממה שאתה הבאת. אבל אני יודע שקשה לעיוור לתאר לעצמו חזון..."

והוא חתם.

מיד לכשהגיעה הספינה לחוף מבטחים אמר איש הרוח לאיש החומר: "עכשיו אתה יכול לקחת את העוגן שלך ואם אתה רוצה - גם את כל הספינה. יש לנו מעט מאד זמן למצוא חמרים לבניית ספינה חדשה ואתה כבר ביזבזת לנו יותר זמן וכוחות מכפי שיש ביכלתך להשיב. כאן נפרדות דרכינו. שלום לך."

לפתע חרד איש החומר למחשבה שמא יישאר לבד על האי. לפתע נראו לו המים שלווים ובטוחים והאי והבדידות נראו לו כפתרון שאינו פותר דבר. המסע נראה לו לפתע כסיכוי טוב לאפשרויות בעתיד.

וחמרי אמר לרוחי: "אנא קח אותי עמך. תן לי סיכוי נוסף. אני יודע שהתנהגתי בשפלות ואני מתנצל בזאת על כל מה שהיה. אני מבטיח שאתנהג יפה ולא אפריע. אני גם יכול לעזור רבות בניווט ובנהיגה ואני מבטיח שהפעם אעזור ואתן חלקי במאמץ בכל דרך אפשרית. אל תשאיר אותי לבדי במקום הזה. אין לי מה לעשות כאן לבדי. עתה אני מכיר בצדק שבדבריך. עתה אני רואה שצדקת לאורך כל הדרך ואני הייתי זה שלא ראה את האפשרויות הנהדרות שבעתיד. לא ראיתי את כל מה שהראית לי ועכשיו אני יודע להעריך את כל מה שנתת לי: את החזון, את החברים ואת האפשרויות לעשות דברים רבים. ברור לי גם שקיבלתי הרבה יותר משנתתי. אני הוא החייב לך ולא להיפך. די לי בידידותך ואני מוותר על כל חוב שלך אלי ובלבד שתיקח אותי עמך. אני מבין עתה גם שאין שום אלטרנטיבות ושאם הייתי נשאר בארץ הרעה הייתי טובע. אתה הצלת אותי ואני חייב לך את חיי. אני גם מבין שאין בנמצא השקעה טובה יותר בחיים מאשר תכניתך. אני רואה גם כי מחוץ לרווחים שבחומר צפויים לי גם רווחים רבים שברוח והתכנית נושאת את הרבית הגדולה ביותר הקיימת בעולם: את הידידות והאהבה. הרשה לי להיות ידידך ואוהב אותך עד סוף ימי."

בשמעו דברים אלה היה רוחי נרגש ביותר. הוא שמח מאד. דמעות התרגשות זלגו מעיניו והוא מחל לאיש החומר, חיבק אותו באהבה והסכים לצרפו שוב אל המסע.

רוחי לא חשב על כך שחמרי שומר על כתב ההתחייבות החתום. הוא היה שקוע בפעולות המתחייבות ממעמדו כקברניט. הוא עסק באירגון השלב הבא של המסע ובדברים חשובים רבים שהיו יכולים לקבוע את הצלחת המסע או כשלונו. בנוסף, דאג לשאר החברים הממתינים להמשך המסע, למזג האויר, לצידה הדרושה ולאימון ולידע המתאימים להמשך המסע הארוך. בים שוב אספה ספינת האמיצים קבוצות ניצולים שכפסע היה בינן לבין מלתעות מפלצות הים או תהום המצולה.

אנשים אלה, שהיו צפים על שברי בתים או מתנודדים מעולפי חולשה בסירות קטנות ורעועות, שמחו לעלות על הסיפון. מיד עם שוב רוחם אליהם ניגשו רובם לסייע ככל שיכלו בעבודות הספינה וכתוצאה מכך גדלה מהירות התקדמותה. מכיוון שאיש מן הנוסעים לא נכפה לעבודה, בחר חלק קטן מן הנוסעים שלא לעבוד. קבוצה זו ישבה בחוסר-מעש בירכתיים וצפתה בשקיעת השברים הצפים על פני המים ובשובל הקצף שנותר מן הספינה בפלסה את דרכה הלאה. הם היו אבלים על הרכוש שהותירו מאחוריהם.

כשהגיעה הספינה ללב הים נתקף חמרי בחרדה עזה. הוא התבונן במים השחורים וראה מלתעות משוננות של כרישים רעבים. אנשי הספינה היו עסוקים ברובם בעבודות השונות. הוא פתח בשיחה עם אותו חלק קטן של הניצולים שישב עצל וחסר-מעש. להפתעתו ולשמחתו גילה כי גם הם חוששים מן הבאות. הוא חילק עימם את חששותיו הוא ויחדיו החלו לפתח מסחר שוקק של חששות ההדדיים.

בשוק החדש שנוצר הפך חמרי ליצרן מבוקש כשהכניס לשוק הקטן חבילת חשד מתוחכמת שנקלטה היטב ואף הביאה לקוחות נוספים.

מכיוון שראוהו מתחבק עם הקברניט סברו הנוסעים החדשים כי הוא מקור ידע ממדרגה ראשונה אודות המסע. הקברניט ושאר הספנים היו כה עסוקים בענינים הטכניים ולא היה להם פנאי לסיפורים. לחמרי היה. הוא סיפר להם כי הוא מכיר את הקברניט רוחי עוד מתחילת הדרך וכי איש הרוח לא היה מגיע להיכן שהגיע בלעדיו. הוא סיפר להם כי הוא מכיר אותו עוד כשהיה עני מרוד. "הוא ביקש ממני רשות להשתמש בספינתי" - אמר והמשיך - "ומאז סייעתי לו רבות" ובכך רמז שהספינה שלו. חלק מהמאזינים החלו להעריכו במיוחד על כך שעל אף עזרתו הרבה אין בו נטייה לשררה ולהתבלטות...

והוא המשיך ואמר כי ראה ליקויים רבים בתכנית אלא שהקברניט אינו סובל ביקורת ויש להניח כי אלה המסייעים בידו עושים זאת מתוך פחד. "זו האפשרות ההגיונית היחידה" - אמר בידענות בוטחת - "מכיוון שידוע לי כי אין הוא משלם להם פרוטה."

"אך החמור מכל" - טען חמרי - "הוא שאיש הרוח מרשה לעצמו לסכן את שלומם של כל הנוסעים למען מטרותיו האישיות. כל תכניתו ערוכה לצבירת רווחים אישיים. כל המסע הזה מכוון לתועלתו העצמית והוא מנצל את כל השאר לצרכיו."

משהוצגו הדברים בדרך זו זכה חמרי בהנהוני הסכמתם של העצלים ובשתיקתם של העצלים יותר. גם אלה שלא הסכימו שתקו אך מכיוון שלא ניתן היה לראות הבדל בינם לבין העצלים ביותר חשב איש החומר שגם הם מסכימים עמו. לפתע ראה חמרי את עצמו כמנהיג קבוצה וחש רב כוח ובעל חברים רבים. יתרה מזו, לפתע ראה עצמו איש החומר כמציל ופודה של ממש.

וכך, בזמן שאיש הרוח היה עסוק בהצלתם של הנוסעים ואלה ששרדו מן המבול, עסק איש החומר בהצלת הנוסעים מן הקברניט. בזמן שהיה רוחי עסוק בהפלגת הספינה הפליג חמרי בדברים. הוא תיאר בהתרגשות את מעלליו הקודרים של איש הרוח - איך במקום לעמוד עם שתי הרגליים על הקרקע חיפש לו מקום דמיוני במרחק, אי שאינו בנמצא, חלום. "אמרתי לו שתכניתו מסוכנת אך הוא לא רצה לשמוע לי" - הוא אמר לנוסעים שחרדתם הלכה וגדלה מרגע לרגע.

בתורות הנפש ידוע המצב המסוכן אשר בו, כאשר סכנה גדולה מאיימת על חיי האדם, הוא מחפש לו את המסתור הראשון הנראה לו בטוח - ואפילו יהיה זה לועה של אותה מפלצת עצמה המאיימת על חייו. מצב זה אפייני לבנות יענה ולאנשים שהתמכרו לסם הפחד. אך חמרי שיכלל את המוצר והכניס לשוק שיצר סם רב עצמה. כך הפך איש החומר לסוחר סמים מצליח. הוא עורר את אמון לקוחותיו החדשים והוכיח להם את ישרו באמצעות העובדה שהחדיר לתוך ורידיו את המינון המרוכז ביותר של הסם החדש. סם זה, שהמתמכר לו גורם לעצמו ולסביבתו נזק חמור הורכב מתערובת של חשש מתגבר, חשדות ושנאה המועברים הישר אל תוך מערכת הדם מבלי להזדקק לעזרת המוח...

חמרי החליט להביא את רגשות המרי לידי פעולה. הוא החל להשמיץ כל מה שיכול היה לחשוב עליו. הוא ביזה את נימוסי הספנים ובמעללים מילוליים משוכללים הצליח להסיק את אי מוסריותם הישר מתוך העובדה שהם מזייפים בשירתם ולשכנע בכך את המאזינים לו. הוא חילק את הנוסעים והספנים לשניים: לאלה שלא הסכימו לדבריו קרא אנשים לא מוסריים וציווה להחרימם מבחינה חברתית ואלה שהסכימו זכו לתואר "קרבן" שהוענק בטכס חגיגי בירכתי הספינה.

חברי אגודת ה"קרבנות", שהושבעו לסודיות עד שתהיה השעה כשרה למרד, הוכיחו עצמם כמנתחים מוכשרים וביצעו איש ברעהו ניתוח מוח מסובך בו הסירו את החלק האחראי על זכרון הדברים החיוביים והשתמשו בחלל הנותר בגולגולת להגדלת החלק הנגדי. שותפותם לקשר גרמה להם להתנפח בגאוות גיבורים. הם שמחו לרעיון עלייתם לגדולה. חלק מהם היו שליטים לשעבר שנעזבו ע"י עבדיהם בתחילת המבול. חלקם היו כאלה ששאפו להזדמנות לשלוט. כולם ראו במרד הזדמנות מצויינת להגשמת שאיפתם.

"רק לפני זמן קצר לא היינו אלא קבוצה קטנה ומפוחדת של ניצולים שזה מקרוב באו" - חשבו - "והנה קרוב היום שבו תהיה ידינו על העליונה. אנו נשלם לקברניט כגמולו על שנתן לנו פחות תשומת לב מזו שנתן לסערות הים..." כי, כפי שיבין הקורא, הם חשו נעלבים ועזובים על כך שאיש לא טיפל בהם בהתאם למעמדם הקודם בעמק. הם גם חשו קנאה למראה העובדה שעבדיהם לשעבר מקבלים יחס חברי והערכה מן הקברניט תמורת עזרתם בהשטת הספינה. אצל השליטים שבחבורה, שלא טרחו לחקור לאן מפליגה הספינה, החל לנקר החשש כי במקום שאליו היא נוסעת לא יוכלו להשיג עבדים.

אך כל חששם וקנאתם לא היו אלא כלהבה קטנה בלבד לעומת האש שבערה בקרבו של חמרי. גחליה של אש זו לובו והלכו ככל שהספינה התקדמה למטרתה. עתה חשש שמא עלולה הספינה להגיע אל מטרתה. דבר כזה, חשש, יהרוס לחלוטין את השוק שהקים זה עתה.

בסערת הסחר והסיכוי לרווחים כספיים לא חשב חמרי על הבאות. בלהט ההרס שכח שאינו יודע לבנות. הוא לא ידע על הים, לקרוא מפה או אפילו לשחות. לא היתה לו תכנית מוגדרת כלשהי לפעולותיו. מצבו לא היה של ידיעה אלא של תחושה: פחד. זהו מצבו הטבעי של הפחדן שאינו נע למטרה מוגדרת הנמצאת לפניו אלא נמלט מרודפו שנמצא מאחור. אדם במצב כזה הוא עבד מושלם.

בפחדו הגדול הוא כל כך נשלט על ידי החשש עד שלעתים הוא מאמין שדי בתגובת החרדה כשלעצמה כדי להביאו איכשהו לחוף מבטחים ולהצילו מאימת הכרישים. זו הדרך בה הופך החשש להיות לאנשים מסויימים לאל ולמלך. זהו המלך שאגודת הקרבנות המפוחדים חיפשה להכתיר על עצמה וכצפוי נבחר למלך זה שהיה באותה עת המפחיד והפוחד ביותר שבחבורה: חמרי.

צאן מרעיתו ונתיניו של חמרי היו עתה קבוצה שאוחדה בהתנגדותה להמשך המסע. היו בתוכם כאלה שעלו על הספינה לפני זמן רב ושכחו כבר על מה ולמה עשו זאת. חלק מהם לא ידעו מהי הספינה ולהיכן היא נוסעת כי מעולם לא נתנו לעצמם דין וחשבון על כך. חלק מהם היו פשוט אנשי חומר נוספים שציפו להרוויח משהו מן ההפלגה אך צעיף הבהלה מנע מהם להם להביט אל האופק.

שאר הנוסעים, שהיו גיבורים באמת, לא פנו כנגד הקברניט, אף לא כאלה שמקרוב באו. הם היו אלה שבחרו לשוט בספינה בכדי להציל עצמם מסכנות המבול והים. הם סמכו על ישרו של הקברניט וראו את אומץ ליבו והתמדתו. הם גם לא הבינו מה שלילי מצא איש החומר בכך שרוחי מתכוון להרוויח מהצלחת המסע מכיוון שגם הם היו מעוניינים בהצלחתו והם לא ראו שום סיבה לרצות שיכשל. הם אמרו: "הרי זה ברור שיש לאיש הרוח תכנית להרוויח מנסיעה זו וברור הוא כי הוא מעוניין בעזרתנו. כשותפיו, הרי נרוויח ככל שירוויח ואנו נעשה כמיטב יכלתנו בכדי שיצליח."

אך הם לא היו מאוחדים כל כך ומכיוון שהיו עסוקים איש איש על משמרתו קשה עליהם להשקיע את הזמן הדרוש בשיחות על המטרות העתידיות ומקורות העבר. אחר הכל, מכיוון שהיו גיבורים הם עסקו כל העת בהתגברות על בעיות. הם נזהרו מלפעול ללא שיקול דעת, מה שגרם להחלטותיהם לבוא פעמים רבות באיחור. מכיוון ששפתו של כל אחד מהם היתה אישית ביותר הם לא למדו עדיין לשתף פעולה ביעילות. חסרון זה גרם גם לתקלות רבות ולאי הבנות, מה שהסיט פעמים רבות את תשומת ליבם מהמטרה העיקרית של המסע.

מצב זה נוצל כדבעי על ידי איש החומר שדאג להעלות על נס כל כשלון בקשירת חבל או מתיחת מפרש ולהוקיעו כ"זלזול" ו"חוסר יעילות" מצד הקברניט והשותפים לו. הוא היה ממש מרוצה אם היתה מתרחשת תאונה חמורה יותר ואחד מן הגיבורים היה נפצע. פעם, בשעת סערה עזה במיוחד, נפל ספן למים הסוערים ונבלע על ידי מפלצת ים איומה לפני שהצליחו להצילו. חמרי כינס מיד אסיפת חירום כללית והראה כי יש כאן ממש סימן משמיים לאי המוסריות של התכנית כולה.

זעקות המחאה שלו היו רמות כדי כך שהספנים היו בטוחים שקרה אסון. הם הפסיקו את עבודותיהם ומיהרו לסייע לנזקק. אחד מהם החליק במרוצתו על הסיפון הרטוב ושבר את רגלו. חמרי ראה זאת כאישור מיידי לדבריו וצעק: "לזה בדיוק אני מתכוון! אין דואגים כאן לאיש! אין כאן שום אמצעי בטיחות כפי שמקובל בשיט מסוג זה ואני מתערב איתכם שאין לרוחי אפילו רשיון חוקי לספינה זו! הייתי מציע לכם גם לברר אם אנחנו מבוטחים בכלל. יש לי אבנים יקרות ביותר בספינה והייתי רוצה לדעת אם הקברניט דאג לבטח בדרך כלשהי את האנשים שעל הספינה ואת רכושם..."

לפתע ראו המשתתפים את החושך: הם ראו עצמם כמרומים שהודחו על ידי נוכל. חמרי הבין ששתיקתם אומרת הסכמה ותביעה והוא המשיך בהתלהבות בהתקפתו: "...וזה איננו הכל - אמר - שמעתי שהקברניט מתכונן להעלות אנשים נוספים בדרך - קרבנות נוספים - כאילו שלא מספיק צפוף כאן גם עכשיו! כאילו שיש מקום בספינה לעוד אדם אחד נוסף! אני אומר לכם שהמסע הזה הוא בדיחה שצריכה להיפסק. נפלנו בידיו של נוכל שמנצל אותנו למטרותיו הנסתרות מזה ימים רבים."

"מה נעשה?" - אמרו האנשים בחרדה - "בבקשה! אמור לנו מה לעשות ונעשה כל דבר! בבקשה!"

"ובכן," - חשב חמרי - "הנה הייתי לשליט. קבוצה אנושית שלמה מחכה להוראה ממני והם יעשו מה שאומר להם ועוד יבקשו ממני לומר להם עוד. הסם פועל: הפכתי לשליט. צדקתי בהערכתי העצמית. אנשים אלה מוכיחים לי כי אני אכן יכול להיות מנהיג. עכשיו אראה לרוחי הגאוותן!" הוא אמר לנאספים: "הגיע הזמן שנשוחח עם הקברניט. בואו אחרי."

חמרי חש מלא עצמה כשעלה על הסיפון וכל אנשי אגודת הקרבנות מאחוריו. הוא ניגש אל רוחי שעמד ליד ההגה ואמר בזעף: "מה נשמע?"

"הכל בסדר בינתיים, למעט תקלות פה ושם" - אמר רוחי - "מה שמזכיר לי שאני חייב לבקש ממך להנמיך מעט את הרעש שאתה וחבריך עושים כל לילה בירכתיים - זה מפריע לעבודה התקינה על הסיפון. אתה אינך עוזר במיוחד אז לפחות אל תפריע. תוך כמה ימים נגיע למטרתנו."

- "אז עכשיו אני מפריע לך, הה?" - אמר חמרי - "כשהיתה לי ספינה, רצית אותה. כשהבאתי לך עוגן אפילו לא אמרת לי "תודה" ועכשיו אתה עוד מעיז לומר שאני מפריע לך? תתבייש לך! דע לך שמצאתי ליקויים רבים בדרך הניהול שלך את המסע והפעם אינני לבדי. כל האנשים האלה מסכימים עמי. אינני חושש ממך יותר. אני דורש ממך להפסיק את המסע לאלתר!"

- "אין לי במה להתבייש" - אמר רוחי והזדקף - "לא שיניתי אפילו תג אחד מתכניתי המקורית. אני עדיין פועל לפיה ואין לי כל מידע על עובדות מנוגדות לה שנצפו לאחרונה. אך אתה שינית את דעתך בכל פעם מחדש ואתה מרשה לעצמך לשנות אותה שוב. במעשיך אינך מסכן רק את עצמך אלא את כל הצות והנוסעים האחרים. אתה הוכחת לי היום שאינך ידידי. סלחתי לך פעם אחת ולא יותר. מיד לכשנגיע לחוף אינני רוצה לראות אותך יותר."

בשמיים הקדירו עבים. סערה התקרבה ורוחי החל למתוח את חבלי המפרש. איש מחברי אגודת חמרי לא הניע אבר לעזרתו. כשהסיפון החל להתנודד הקיאו כמה מהם מחמת בחילה. כמה אחרים אחזו בפחד בכל מה שיכלה ידם למצוא. חמרי אמר בכעס: "דבריך גורמים לי לרצות להקיא. אתה יודע שאם מישהו יעזוב את הספינה זה יהיה אתה ולא אני כי היא שייכת לי. אתה התחייבת ואני רוצה את מה שמגיע לי עכשיו!"

"עכשיו? באמצע הסערה אתה רוצה את הספינה? השתגעת? אתה רוצה להטביע את כולנו? האינך זוכר את העיסקה? את תקיעת הכף?

"אל תיתמם" - צעק חמרי - "אני דורש ממך שתכבד את התחייבויותיך."

"על אילו התחייבויות אתה מדבר?" - שאל איש הרוח שהיה עסוק במתיחת המפרש בכל כוחו - "האינך רואה שאני עסוק?"

הסערה התגברה והספנים רצו אל עמדותיהם. שאון הרוח הקשה על השמיעה.

"מתחילת המסע אני שומע את התירוץ הזה" - אמר איש החומר בחריפות - "חלק גדול מן האנשים אינם רוצים אותך בתור קברניט וחלק בכלל שונאים אותך ופוחדים ממך. משטר העריצות שלך נמאס עלינו. לולא עזרתי לא היית מגיע עד הלום. אינך מעריך כלל את העובדה שתמכתי בך בתחילת הדרך. אתה מבטיח דברים ואינך מקיים - הבטחת שנגיע למקום מבטחים ולא הגענו. אמרת שרצונך להציל אנשים אבל תכניותיך המטורפות והבלתי אחראיות כבר קטלו כמה ממיטב אנשינו. יחסך לאנשים טובים אלה הוא משפיל - כל הזמן אתה מתחמק בטענה שאתה עסוק. אני וכל האנשים כאן כמעט ולא ראינו אותך במשך כל ההפלגה. איך אתה מסביר את הזלזול הזה? את היחס המשפיל הזה?"

"אם הייתם מבלים זמן רב יותר על הסיפון הייתם רואים אותי די והותר" - אמר רוחי - "אז אולי הייתם יכולים להעריך אותי יותר. לא כפיתי איש להצטרף אלי ואינני מבין איזו זכות יש לכם להוא בטענות על משהו שמעולם לא לקחתי מאיש מכם."

ברק הבריק והאיר את פניו המעוותים של חמרי.

"שקרן!" - צעק - "ממני לקחת ואני דורש שתיתן לי את המגיע לי עכשיו!"

הרוח התגברה.

"אתה רואה שאינני יכול כרגע" - אמר רוחי - "ומלבד זאת הרי אתה בעצמך ויתרת על החזרת החוב כשהצעתי לך אותו, ועוד ביקשת שאקח אותך כשהיינו על קרקע מוצקה. מחוץ לכך, אם אתן לך כעת את העוגן או את הספינה או כל חלק אחר ממנה אנו נטבע כולנו. אתה אומר שאתה דואג לאנשים - ואתה תביא לאבדנם. אתה אומר שאני עריץ אך אני מעולם לא הכרחתי איש לבוא עמי. כל מי שנמצא על הספינה בא מרצונו החפשי ויכול ללכת כשהוא חפץ בכך."

הוא פנה אל הנאספים: "ואתם - אני רואה ביניכם כמה אנשים שאני הצלתי ממות בעצמי. אתם נתחייבתם מוסרית לשלם בעבודה תמורת השיט ולא עשיתם זאת. הנחתי למצפונכם את הדיון בענין כי אינני מעוניין בכפייה מכל סוג שהוא על סיפון ספינתי. אך לא רק שאפילו לא שילמתם את מחיר מזונכם אתם עוד באים בתביעות נוספות. אתם מעיזים לתמוך במתנגדי על סמך סיפוריו בזמן שאני עשיתי למענכם מעשים של ממש. אתם הייתם צריכים להודות לי על מה שעשיתי בשבילכם. עכשיו אנו סובלים ממחסור חמור בכוח אדם - ואתם, לא רק שאינכם עוזרים - אתם עוד מוסיפים מכשולים..."

כאן הפסיקו בגסות אחד האנשים: "אתה מתחיל לחזור על עצמך - "את זה עשיתי עבורכם" ו"את זה עשיתי בשבילכם". אנחנו שומעים זאת מתחילת המסע. אין לך שום יסוד לטענה שאנו חייבים לך משהו. לא חתמנו על שום הסכם ואתה לא יכול להוכיח שום דבר. אפילו הספנים האחרים שותקים ולא אומרים מאומה - מה שמוכיח את טיבו של משטר העריצות שאתה מנהל על הספינה. במשך זמן ארוך לא אמרנו דבר. לא התלוננו על הרטיבות ועל הדוחק ועל כך שכל היום וכל הלילה אתה וחבריך מרעישים על הסיפון ואינכם נותנים לנו להירדם בהתרוצצויותכם המגוחכות. אתם בטח מרגישים עצמכם חשובים ונעלים עלינו - אבל למזלנו נתגלתה לנו האמת: אנחנו יודעים שאת כל מה שעשית כביכול עבורנו עשית למען מטרותיך שלך. אנו יודעים שכל מה שנתת היה מכוון מלכתחילה לכך שתוכל לנצל אותנו מאוחר יותר. אך לא תוכל לשעבד אותנו יותר - אנחנו לא נשתף איתך יותר פעולה!"

וחמרי החרה החזיק אחריו: "זה הסוף היאה לאנשים לא מוסריים." הוא שלף את ידו מכיסו ונופף את כתב ההתחייבות הישן ששמר כל העת - "ואתה עוד לא שמעת את המילה האחרונה בענין זה. אתי אתה לא יכול להתחכם במלים ולטשטש עובדות. לי יש כאן הוכחה כתובה לפשעיך. אני אראה לקרבנות המסכנים הללו איך רימית אותי כפי שרימית אותם - איך חתמת, שחור על גבי לבן, על התחייבותך ולא קיימת אחריה."

"אני מקווה, אם כן" - אמר רוחי - "שאתה לא תרמה אותם ע"י כך שתספר להם רק חלק מן הסיפור. הם יהיו מאד מופסדים אם הם יטבעו אך ורק מכיוון שאתה חששת להמשיך בדרך."

"תראו, תראו" - צעק חמרי - "הוא אפילו לא מגן על עצמו. הוא עדיין מתנהג כאילו הוא צודק על אף ההוכחות הברורות נגדו. אתם לא נחשבים על ידו. הוא לא מוכן אפילו להשקיע את המאמץ הדרוש להתנצלות או הסברים. אם זו אינה הוכחה לכל מה שאמרנו כאן - מה כן?"

"אכן, אכן." - זעמו האנשים ורטנו. הם לא שתו ליבם לגשם ולרוח. "אם היו משקיעים את אותו אומץ ואותם כוחות שהם משקיעים עתה בבנייה ולא בהרס" - חלפה מחשבה במוחו של רוחי - "כמה מאושרים הם יכלו להיות! מה היינו כולנו יכולים להשיג!"

והוא אמר להם בשקט: "מי שנכשל נכשל. אין לי ענין בכשלונות או בנכשלים אלא בהצלחות. יש לי יותר מדי אנשים טובים על הספינה הזו מכדי שאוכל להרשות לעצמי להשתעבד לדרישותיכם הלא צודקות. תגידו מה שתגידו – האמת היא שהסכמתי לקחת אתכם על הספינה כנחווה של רצון טוב כי הנחתי שיצור חי כלשהו וקל וחומר יצור אנושי מעדיף את החיים על פני המוות. הנחת יסוד זו לא הופרכה עדיין ולאורה נשאלת השאלה אם אתם חיים בכלל או מתים. כך או כך אני אינני מוכן להיבזז על ידכם ואני תמיד אעדיף חיים על מוות. אלה שמתו בהפלגה חיו לזמן קצר כמות חיים גדולה הרבה יותר משאתם מסוגלים לצבור בפרכוסי גסיסה אלה שאתם קוראים חיים גם אם יימשכו מאה שנה. החיים אינם נמדדים באורך בלבד - יש להם נפח. אתם מתנהגים כאותה תולעת שכל מושג התנועה שלה מסתכם בקו ישר על גבי מישור דו מימדי: כשאתם נעצרים לפני מכשול אינכם מסוגלים לחשוב על פתרון אחר זולת התנגשות של ראש בראש. ובכן, אני יכול. אני יכול לעקוף אתכם ואם יהיה צורך גם לעוף מעליכם."

"ואתה" - פנה אל חמרי שעדיין היה מניף את כתב ההתחייבות - "אני מזכיר לך שוב שכשהיינו על האי קיבלת אפשרות לקבל בחזרה את כל מה שכביכול לקחתי ממך ועוד יותר מזה. אתה יודע שגם סייעתי לך רבות ללא תשלום חמרי מכיוון שאתה התחייבת לחזור בתשובה. אתה לא מילאת עד היום את התנאי השני שהתחייבת עליו מלכתחילה. למעשה, די בכך בכדי להשמיט בסיס כלשהו של צדק מתחת לרגליך. מאז חיית כאן בזכותי ועל האשראי שאני נתתי לך. לולא הייתי מרחם עליך לא היית היום כאן עמי. אך אין זה יותר מצב בו אנו לבדנו כאן. יש לי אחריות כלפי מי שסומך עלי ואני מחוייב לאינטרסים של ידידי האמיתיים. הם נתנו הרבה יותר משאתה נתת - וחלק אף שילם בחייו, אלא שבניגוד לך הם ידעו היטב את היחס בין ההשקעה לרווח - דבר שאתה נכשלת בלמידתו. מצבך המוסרי חמור ונראה לי כי הוא לא ניתן יותר לתיקון. מכל מקום, זוהי בעייתך הפרטית ואני איני מוכן יותר לתווך בינך לבין המציאות."

"אתה כבר מזמן היית צריך לעמוד על רגליך" - הוסיף - "והעובדה שאתה נזקק לקביים עלובים אלה שעומדים מסביבנו כאן מוכיחה שבגדת בעצמך. היה עליך להתבונן בשמיים בלילות. היה עליך לראות את הכוכבים, כמוני. אז היית מבין כי לעולם אין החושך החיצוני חזק דיו בכדי להעלים את האור הזוהר של החיים. עלטה כבדה כזו שאתה שרוי בה באה בהכרח מתוכך. במקום להאדיר את מעלותיך חרטת על מגינך עיניים עצומות. במקום להודות במגבלת הראייה שלך ולטפל בה הפכת לסומא הסוחר בעיוורון. אחרי שבילית הפלגה שלמה בעיניים עצומות, ישן, מסומם, כל מה שאתה יכול לראות אינו אלא עצמך. השחור שאתה רואה איננו אני אלא עצמיותך. אני מפקפק ביכלתך לראות שחור על גבי לבן מכיוון שלדעתי אינך יודע כבר לבן מהו... ושוב אומר לך מה שאינך אוהב לשמוע - אני לא שיניתי מתכניתי כמלוא הנימה על אף הקשיים. אתה הוא ששינית. ההסכם ביני לבינך נעשה כהסכם בין ידידים - בתקיעת כף. אתה הוא שהפרת אותו."

"תירוצים, תירוצים ושוב תירוצים" - רקק חמרי בזעם - אינני זוכר דבר מכל זה. חברים, ידידות, אהבה, פרחים, תקיעת כף, לחיצת ידיים וחיבוקים – כל אלה הם דברים פורחים שבדמיון - אין להם משמעות בחיים האמיתיים. הבעייה שלך תמיד היתה שהיית מנותק מן המציאות - אבל אותי לא תצליח לנתק. הנה," - אמר לנאספים - "לי יש עובדות ביד, משהו מוחשי, חמרי, אמין: כתב התחייבות שאתה חתמת עליו. המכחיש אתה שחתמת עליו? הנה ההוכחה לכך שכל מה שאמרתי נכון!"

"אבל," - אמר איש הרוח בחיוך מריר - "אם אני באמת הנוכל והשקרן שאתה מציג מה ערך יש להכחשתי או לאישורי שאתה תובע? אם אני מתחמק מהתחייבויות אני יכול פשוט לומר שזייפת את חתימתי. אם חברי שכאן הם נוכלים או חוששים מפני אני יכול לכפותם להעיד שזייפת את המסמך. אך אין צורך בכך שכן שום בר דעת לא ישפוט ע"ס דבר התלוש מהקשרו. אבל אתה - האינך רואה שאפילו בכדי להרשיע אותי אתה זקוק לעזרתי, אישורי והסכמתי?"

"שוב אתה משחק בלהטים" - שיסע אותו חמרי - "לי יש ענין במעשים בלבד!"

"אם כך, אומר לך מה אעשה" - ענה רוחי - "אינני רוצה בשום עסק נוסף עמך או עם שכמותך. קח לך את הספינה וכל אשר עליה ובלבד שתעזבני לנפשי – זה כל מה שיש ברשותי."

"אתה לא תצא מזה בקלות כזו. אני תובע גם את בגדיך"

"קח גם אותם. רק עזוב אותי במנוחה"

"ומה יהיה לך?" - שאל חמרי בחשדנות.

"מה שתמיד היה לי ולכל אדם ישר: החזון, הידע, התכנית, האומץ, החברים שיהיו מוכנים לעזור לי - וגם מעט הסיפוק על כך שאתה לא תגיע להיכן שאני אגיע - ובכך ייעשה הצדק וייראה למרחוק..."

חמרי ראה שכמה אנשים ממחנהו שוב אינם בטוחים בו כפי שהיו לפני כן. "אני בטוח שאתה מסתיר איזה קלף בשרוולך" - אמר - "בודאי יש עליך אוצר נסתר כלשהו. אנשים! תפשו אותו והחזיקו בו בחזקה. חפשו בכיסיו ובשאר בגדיו."

ה"קרבנות" הסתערו בשמחה לאיד על רוחי ומשכוהו מן ההגה. הספינה החלה לנוע ללא כיוון וספנים מספר נפלו למים הגועשים. מפרשים נקרעו וצעקות אימה ובהלה ניסרו בחלל. המתקיפים הפשיטו את הקברניט, כבלוהו וערכו חיפוש מדוקדק בבגדיו. חלק מהם מצא הנאה מיוחדת למראה הגוף העירום הרועד בקור.

"אין כלום" - הודיעו לחמרי.

"המשיכו לחפש" - הורה איש החומר - "בודאי יש שם משהו."

חלק מהאנשים החל לחטט בהתלהבות בפי הטבעת של הגוף הכבול, אחרים התכוננו להוציא לבדיקה את שיניו וכמה שהיו בעלי תעודות לרפואת נפש התכוננו לחיפוש יסודי בתוך גולגלתו של רוחי. הם שלפו איזמלים צינוריים ארוכים מיוחדים המותאמים לשאיבת המוח דרך האזניים...

באותו רגע נשמע רעם נורא: התורן המרכזי התמוטט והספינה נטתה על צידה. ברקים ורעמים הבריקו והרעימו חליפות. ללא יד אוחזת בהגה היתה הספינה נעה ללא כיוון מוגדר, נשלטת לחלוטין בידי כוחות הטבע האנונימיים, נמחצת בין הרוחות הסוערות ממעל לזרמים הגועשים מתחת.

בהלה פרצה בין הנוסעים. הם צווחו בפחד ודרשו מחמרי פתרון. הדבר היחיד עליו יכול היה לחשוב בזמן הזה היה עצירה. הוא ציווה להשליך עוגן. כשהתברר כי המים עמוקים מדי לשם כך, ציווה לפרק את כל החבלים שבספינה, כולל החבלים שמותחים את המפרשים, ולחבר אותם לחבל ארוך אחד. כשחיבר חבל זה לשלשלת העוגן הצליח העוגן לגעת בקרקעית הים. הספינה החלה להסתובב במעגלים. פרצות ניבעו בדפנות ולאט לאט התמלאו הירכתיים במים. חמרי, שחשש כי הספינה עומדת לטבוע ציווה להביא את רוחי

לפניו. הוא צעק כלפיו: "עכשיו אתה רואה את תוצאות מעשיך? העמדת את כולנו בסכנת חיים! - אך אני אינני נוטר לך על מה שהיה בעבר. הבה ונפתח דף חדש. התירו אותו!" - פנה אל האוחזים באיש הרוח. הם עשו כדבריו.

רוחי ניצב על הסיפון הרטוב עירום כביום היוולדו. לא היה לו מה להסתיר וגם לא מה להסתיר באמצעותו. "מה אתה רוצה ממני עכשיו?" שאל.

"אני רוצה ללכת לקראתך, לעזור לך לשלם את חובך אלי, אל כולנו." – אמר חמרי - "אך על כך שרימית אותנו ועל הנזקים שגרמת עליך לשלם. אנו נרשה לך להמשיך ולנהל את ההפלגה לעת עתה ואף נתיר לך לחזור אל ההגה ולנווט את הספינה. אתה תעבוד בשירותי ותשלם בעבודתך את חובך לקרבנותיך. אם תסכים יהיו לך חייך לשלל. זוהי האפשרות היחידה שלך. אני יודע שאתה רוצה לחיות ועל כן לא תסרב להצעתי."

אמר איש הרוח: "גם אם היה זה נכון, גם אם היתה העבדות הדרך היחידה הפתוחה לפני, לא הייתי מסוגל לראותה כדרך חיים. זו טעות שמעולם לא עשיתי. ניסית פעם להכריח כלב ללכת בדרך שאינו רוצה ללכת בה? בודאי שלא - אתה יודע מה יהיו התוצאות: אף ציפור דרור תמות בשבי. זהו מה שתמיד נבצר ממני להבין: מה גורם לכך שתחשוב כי מעשה כפייה, שלא יצלחו על בעלי חיים, יצלחו על בני אדם. עבדות היא עשייה המנוגדת לרצון וחיים הם עשיית דברים בהתאמה לו. אם ציפור יכולה לזהות את ההכרח שבדרור - האדם קל וחומר. אין זאת אלא שהצלחת להשמיד שאיפתך לחופש בצורה יסודית כל כך

שאינך יודע מהו גם בנסותך להציג אשלייה שלו לאחרים. הגירסה הקודמת שלך היתה טובה יותר: היו בה ידידות, ידע ואהבה, מושגים שלא טרחת ללמוד את משמעותם. אך המושג שלגביו באמת אין לך מושג הוא "אדם", במיוחד אם אתה מבלבל בינו ובין הרכיכות הרועדות האלה המצפות למילותיך בחרדת קודש. אני אדם. אני אינני פועל תחת כפייה - לא לאורך זמן ובודאי לא כשיש לי ברירה. לא, אני לא אגע בהגה כעבד."

הוא פנה אל כל שאר הנוסעים ואמר בקול רם: "אני אינני מוכן להיות עבד לאיש. את הידע שלי, שהייתי מוכן להציע ללא תשלום חמרי להצלת חייכם, לא תפיקו בשום אמצעי זולת עמידה בתנאים שקבעתי. תנאים אלה גולמו במציאות בתכנית שהפעלתי. חלק מכם לא עמד בתנאים ואני מנער את חצני ממנו. מספר אנשים אף הפעיל כלפי אלימות - ואנקום בו בכך שאספר את מעשיו לישרים ולאמיצים ואז הם ירגישו את טעם ההפשטה בפומבי - וזו קשה למכוער הרבה יותר מאשר ליפה."

"ואשר לשאר" - אמר - "אני מודה לכם על העזרה שנתתם לי, אלא שהייתם צריכים לחשוב יותר על מטרתכם האנוכית ואז, בודאי, הייתם מועילים יותר למטרותינו המשותפות. אך ככל יום גם היום הוא הראשון של שארית חייכם וכל מה שקרה כאן אינו אלא סיומו של שיעור מאלף אחד בחיי גיבורים. לאנשים האלה העומדים כאן - זהו שיעור סופי שלעולם לא יוכלו ללכת מעבר לו. בוזזים מסכנים אלה, המכירים רק בחומר, עומדים ללמוד תוך זמן קצר מה ערך יש לחומר ללא הרוח." הוא התבונן בחמרי והוסיף: "הם אפילו אינם יודעים לשחות."

"אני, מכל מקום, יודע." - סיים וזינק מעבר לסיפון, אל תוך הים הגועש.

כל מה שראו הנוסעים היתה תנופה מעוצבת בחומר זורח שנעה על פני העלטה לרגע קצר ונעלמה. לרגע קצר נוסף חשו הכל בודדים - ומיד לאחר מכן, לאורם של הברקים הבליחו תנופות נוספות. איש אחר רעהו זינקו האמיצים שבספנים אל הים.

"בוגדים! פחדנים! חיזרו לכאן כולכם!" - זעק איש החומר שנעזב בבהלה מהולה בזעם: "אתם לא תתחמקו ממני בקלות כזו. ידי עוד תשיגכם!"

כשהחלה הספינה לשקוע החלו הנוסעים שנותרו בה לבכות ולילל מרוב פחד. הם הסתכלו בחשש וחשדנות בחמרי שניסה לארגן כנס מחאה נוסף לפתרון הבעייה...

הרחק משם, בין הגלים העולים ויורדים היו הקברניט וידידיו שוחים במרץ. אלה שלא היו חזקים כל כך אחזו בכתפי השחיינים החזקים יותר וסייעו כפי יכלתם בתנועות רגליהם.

"לא רחוק מכאן" - אמר רוחי תוך כדי חתירות נמרצות - "יש אי גדול ועל חופו נוכל לפוש."

וכך היה. בבוקר שלאחר הסערה מצאו עצמם האמיצים משכימים לאורה של שמש נעימה על חוף נאה. "יש כאן את כל הדרוש לבניית ספינה חדשה" - אמר רוחי - "הפסדנו זמן רב אך הרווחנו ידע חשוב. מצאתי שהיו מספר פגמים בתכניתי המקורית ואני מעוניין לתקנם."

"ידידים," - המשיך - "הקשיבו היטב לדברי: טעותי הגדולה ביותר היתה שהייתי כה עסוק במחשבה על הצלת חיים מן המבול שלא טרחתי לתהות על מקורו מלכתחילה. היום אני יודע שהייתי צריך לחשוב על כך לפני כן. אך חששתי מבואם של המים ומיהרתי. לכן החמצתי הרבה פרטים קטנים - זוהי הסכנה שבחשש, המגרש את המחשבה. אך במשך ההפלגה, עת עמדתי ליד ההגה וניווטתי את הספינה לפי הכוכבים, היה לי זמן רב לחשוב. לילה אחד נזכרתי באותו מבול עתיק שעליו קראתי בילדותי בכתבי הקודש. מבול זה הובא על בני האדם בשל רשעתם. "מהי רשעות?" - שאלתי את עצמי - "היכן היא גדלה?" ולא ידעתי אז כי אני אחראי במידה רבה, אולי לא פחות מאלה שפגעו בי, לטיפוחה של הרשעות, ממש מתחת לסיפון ספינתי. שכחתי שגננות אינה מיוסדת על שתילה בלבד אלא גם על ניכוש. מאוחר יותר, ואולי מאוחר מדי, הגעתי למסקנה שהעשבים השוטים שצמחו בגינתי היו תוצאה של הזנחה ורשלנות מצדי. אני - וכל אחד מאיתנו - צריכים היינו לבדוק פעם אחד פעם ועוד פעם את מעשינו, לזכור מהיכן באנו ולאן אנו הולכים ולחייב בידיעה זו כל מי שמצטרף אלינו. זה מה שנעשה כאן על האי. בד בבד עם בניית ספינה נבנה את הידע שלנו. ספינתנו תפליג רק כשכל אחד מעימנו ידע היטב את ההקשר המלא של פעולותיו ויוכל להגן על ערכיו בדיבור כמו בפעולה ברגע שיותקפו. רק אז, כשנהיה מוכנים ברוח, יוכל החומר למצוא את מקומו הנכון ולא ישמט מידינו לידי בוזזים מזדמנים. אז גם נדע איך להבדיל בין בני האדם האמיתיים למדומים, בכדי שלא יווצר שוב מצב בו נעזור ללא ראויים ונזניח את ידידינו. עלינו לרכוש גם את האומץ הדרוש להשליך מן הספינה אל הים כל מהות שאינה משתלבת בתכלית ההפלגה - אם זה אדם שאין בו חפץ, או חפץ שאינו שמיש לאדם. אם נגיע לחפצנו כשאנו נושאים עמנו את זרעי הרשעות שהביאה עלינו את הסער עד הלום, היא תביא מבול נוסף - והפעם גם על ראש ילדינו. הבה נפעל ונלמד!"

והגיבורים האמיצים התפשטו מבגדיהם, ערמום ושרפו אותם באש. היום היה יפה ושחפים צווחו במרחק. הם ניגשו לעבודות שונות, מפזמים שירי מודעות לקיום בשמחה וגאווה. הם השלימו כמות עבודה רבה ביותר לפני הצהריים.

בצהרי היום סעדו הידידים את ליבם ואיש הרוח אמר לחבריו: "עתה אנו מוכנים!"