המסע

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 892

 

המסע

(סיפור פוליטי דמיוני)

 

ביום בהיר אחד קבע הממשל הישראלי כי הוא עומד לשחרר מחבלים מהכלא הישראלי והזמין עבורם הסעה לעזה מחברת אוטובוסים גדולה.

להפתעת הממשל, הודיעה לו הנהלת חברת האוטובוסים כי נהגיה אינם מוכנים להסיע מחבלים ששוחררו מבית הכלא הישראלי; "איננו רוצים לסייע לרוצחים" אמרו הנהגים "הילדים שלנו אינם אוהבים זאת…"

תגובת אנשי הממשל המופתעים היתה צוננת וענינית: "נפנה לחברות אחרות" אמרו - וכך עשו - אלא שלהפתעתם הגדולה עוד יותר של אנשי הממשל, גם חברות אחרות סירבו לתת שירות זה; למעשה, שום ישראלי לא היה מוכן לשרת את הרוצחים...

במבוכתו כי רבה, פנה הממשל לרשות הפלשתית והסביר להם את המצב.

ראש הרשות זעם ואמר: "האם אינכם יכולים להכריח אותם? אצלנו אני עושה דבר כזה בחמש דקות - עוצרים את אשתו של הנהג והוא משתכנע מהר מאד!"

"זה נכון שאנחנו הרבה פחות יעילים מכם ויש לנו עוד מה ללמוד" התנצלו אנשי הממשל הישראלי - "אבל זה מה יש".

זמן קצר אחר-כך הביעו גם אנשי כוחות הבטחון את סירובם לטנף את רכביהם בחלאת אדם ורבים מהם הצהירו כי אם ידרשו מהם לשרת בצורה כלשהי של הסעה ו/או הובלה את המחבלים הם יתפטרו מן השירות.

ההסעה שהציעו אנשי הרשות הפלשתית עצמה נדחתה על הסף מטעמים פוליטיים. שום אזרח ישראלי - כולל הערביים שבהם - לא הסכים לסייע בדרך כלשהי בשחרור הפושע.

וכך, לעיני מצלמות טלויזיה ששידרו את התמונות לעולם כולו, יצאו המחבלים מבית הכלא ברגל, כשהם נושאים את חפציהם וחבילותיהם בעצמם, בזרועותיהם ועל גבם. בחוץ חיכה להם המון ישראלי עצום ובו נושאי שלטי מחאה רבים. בשלטים נאמרו דברים בגנות החלטת הממשלה, דברים על אי מוסריות החלטת הממשל ועל אי מוסריות המחבלים, ותמונות רבות של בני אדם חפים מפשע אשר נרצחו או נפצעו בפעולות הרצח הנפשעות של המחבלים. מבטי המפגינים הביעו בוז וחלק גדול מהם ירקו לארץ כדי להביע את אשר בלבם.

אנשים רבים נוספים ליוו את המחבלים המשוחררים בבוז לא מוסתר לאורך הדרך כולה וכך היה מסעם הרגלי הארוך של המחבלים אל גבול הרשות הפלשתית לרצף של השפלה ארוכה ומרה. כשהגיעו, לאחר שכיתתו את רגליהם במשך ימים, כשהם מדולדלים ברכושם, רעבים וצמאים, אל שטחי הרשות הפלשתית, היה חלק מהם קרוב למוות מסבל המשא הפיסי והרוחני; עבור רבים מהם היה המסע הזה העונש הממשי היחידי שקיבלו על חטאיהם מאז ומעולם - וחוייה שלעד לא תישכח מהם, כראוי.

עבור כל אלה שסירבו לסייע לממשל לעזור לפושעים, היה האירוע מקור לגאוה אישית - ושיעור חשוב שנתנו הישראלים הגאים לעולם כולו, לאמור: יש גבול גם למה שיכולים אנשי ממשל לדרוש מנתיניהם - וגבול זה הוא השמירה על כבודו האישי של היחיד.