מתי, איפה ואיך

 

מתי, איפה ואיך

(סאטירה על נושא ידוע)

 

ביום בהיר אחד, הנחה דוקטור תמים, רופא-מנתח לא כל-כך ידוע וגם מרצה לרפואה, את תלמידיו בהרצאה שבועית שנתן, בזו הלשון:

"כשאתם ניגשים לברר מה היה הגורם למותו של האיש, אתם צריכים לנתח ולפתוח את בית החזה באמצעות סכין מס. 37. לאחר מכן, עליכם להוציא את הלב ולבדוק את קשר העורקים. לאחר-מכן..." וכך נמשכה לה ההרצאה המרתקת בנינוחות שגרתית.

לא ד"ר קפלן הנכבד ולא איש מתלמידיו הרבים אשר מילאו את אולם הפקולטה לרפואה, שמו לב לדמות חיוורת אשר נעה בזריזות מוגזמת לעבר פתח אולם ההרצאות ונעלמה דרכו.

האיש שמאחורי הדמות היה יואל שמנדריק, סטודנט לתקשורת, אשר נקלע בטעות להרצאה הרפואית, כשהוא מאחר להרצאה הנכונה.

מסיבות השמורות עימו – ואולי כדי לתרץ את איחורו – התקשר שמנדריק למר נוכלס, עורך חדשון מקומי וסיפר לו על מה ששמע. "אתה חושב שאפשר לעשות מזה משהו?" שאל.

"ילד." נזף בו נוכלס "יש לך זהב ביד ואתה לא רואה?"

למחרת, היתה הכותרת הראשית בעתון הכי נזרק במדינה "הסתה לרצח בפקולטה!" וברשות הפיגור הזריקו כל חמש דקות לציבור את האמירה "לחתוך לו את הגוף ולהוציא לו את הלב!"

"דברי הוצאו מהקשרם" ילל דוקטור תמים בעוד תלמידיו נוטשים אותו לאנחות.

"הוא תמיד היה חשוד בעיני" אמרה לתקשורת סטודנטית שכבר זמן רב לא הבינה את דברי הדוקטור.

"אנחנו לא נתיר הסתה במקומותינו!" הצהיר לעתונות מנהל האוניברסיטה, אחרי שיחה עם ההנהלה המבוהלת.

"לא נשתוק לדברי הבלע המופנים נגדנו!" היתה ההצהרה שהוציא לתקשורת ארגון חולי הלב.

"ד"ר תמים הוא מגעיל ואכזר" נזף שר החינוך "וצריך לחנך אותו מחדש". "מעודי לא שמעתי דבר כזה" אמרה גב' תרצה מעל דפי צהובון פופולרי והוסיפה, בנימה של רמז: "בתה אסור לשים יותר מדי נענע. אסור לתת לאיש כזה לעמוד לפני תלמידים." "עליו לשבת בכלא" חיווה גם נציב שירות בתי הסוהר את דעתו המקצועית.

אין ספק שהציבור היה מאוחד כנגד השערוריה.

התקשורת, שמנדריק, נוכלס וחבריהם רוו נחת והתכוננו לעלות בסולם הפוליטי שהורד להם.

היחיד שלא הבין מה רוצים ממנו היה ד"ר תמים. "מה עשיתי?" ילל בועדת החקירה "כל הרופאים המנתחים עושים את זה כל הזמן, כל המרצים אומרים את זה תמיד. היכן טעיתי?"

"זה לא מה שעשית" הסבירו לו האינטלקטואלים בין החבר'ה "אלא איפה עשית ומתי: כולנו יודעים שהדברים נכונים ואנו יודעים גם שזו לא הפעם הראשונה או האחרונה שאומרים אותם, אך אדם צריך לדעת מתי לומר את הדברים ואיך לומר אותם. קצת טאקט, בחור..."

הם באמת האמינו למה שהם אמרו, מתי שהם אמרו ואיך שהם אמרו.

ואנחנו יודעים שמה, מתי ואיך זה לא באמת מה שחשוב אלא מי.