פנטסיה של אשמה

 

פנטסיה של אשמה

לאיש אחד היתה בעיה רצינית: הוא הרג מישהו בטעות. עם כל הצער וחשבון הנפש, הוא לא הרגיש רגש אשמה מיוחד כי זו היתה תאונה – וזה בדיוק מה שאכל אותו, כי תמיד אמרו לו שהוא חייב לחוש על כך רגש אשמה.

הוא טייל הרבה בבית הקברות, ליד קבר האיש שהרג, שילם פיצויים רבים למשפחת המת ואף העביד עצמו עבורה. אך על אף כל הדברים הללו, הוא לא חש שום רגש אשמה. הוא התחיל לחשוב שמשהו לקוי בו ולחוש רגש אשמה על כך שהוא איננו חש רגש אשמה.

הוא הלך לפסיכיאטר והסביר לו שעם כל העצב הוא אינו חש רגש אשמה, כפי שנראה לו שראוי הדבר. "מה שיותר גרוע", אמר לאיש המקצוע "שגם רגש העצב הולך ומתפוגג. אני יודע שמשהו לא בסדר אבל לא יודע מה. כמה שאני מנסה להמשיך להיות עצוב, זה מתפוגג ונעלם. ואז אני נהיה עצוב מזה שאני לא עצוב - ואני מתחיל לשנוא את כל מי שלא מרגיש רגשות אשמה ואת כל מי שלא איכפת לו שהוא לא עצוב.

אני ממש לא יכול לסבול איך שאחרים מסתובבים עליזים ושמחים ואני עצוב כי אני לא יכול להיות עצוב..."