דין הסכמה כקבלה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 848
דין הסכמה כקבלה
או: השלכות ההסכמה עם כוח זרוע ושמו החלטת הרוב
רבותינו הקדומים אמרו בחכמה "עשה לפי הטוב ולא לפי הרוב" והציבו, כדוגמה, את אברהם אבינו כמי שיישם עקרון זה בעקביות בחייו.
העקרון המוסרי העומד ביסוד צרת תקופתנו, הדמוקרטיה הרובנית, אומר ששני אנשים צודקים יותר מאדם אחד; יותר זה צודק. רעיון זה לוקה ביסודיות רבה כל כך עד שקבלתו על ידי אנשים משכילים כה רבים מהווה, כשלעצמה, הוכחה לסכלות האנושית – ליכולת של אינטיליגנציה לשגות בגדול – ולכך שתבונה איננה הופכת באופן הכרחי ובכל הקשר לחכמה.
העולם של היום, החולה ברעיון זה, כנראה שאף פעם לא קלט לעמקו של דבר את העובדה שמדובר ברעיון המתאים למספר מצומצם ומיוחד בלבד של נושאים, אשר הוצא מהקשרו והשתלט על כל חלקה טובה, כנראה משום ששום קנה מידה אובייקטיבי לצדק מוחלט לא היה בשטח באותו זמן.
כך או כך, הטעות הדמוקרטית, כמו לחץ אטמוספרי גבוה, מילאה את החלל שפער הריק האינטלקטואלי המוסרי והיום אין כמעט איש המערער על הרעיון שכמעט בכל ענין של צדק ייקבעו הדברים על ידי ועדת כנופיה זו או אחרת.
והכנופיה הראשית השולטת בעולמנו היא ארגון המאפיה האימתני, הגובה דמי חסות כמעט מכל מדינות העולם, העונה לשם או"ם.
והחלטותיו קובעות גורלות. כמו בכל דמוקרטיה גם החלטות הרוב של מועצת האו"ם מקויימות אך ורק על ידי התמימים והפחדנים, הסוברים שהם ממלאים את צו ההגיון, השכל והתרבות, כשהם מסכימים עם החלטותיו.
ודין הסכמה כקבלה. כשאתה מסכים עם החלטת רוב אתה מקבל את רעיון הרוב כמדד לצדק ואת הרוב המחליט כבעל זכות החלטה לגבי חייך. להחלטה מסוג זה השלכות רבות על גורלך הפיסי והרוחני גם יחד. ברמה הפסיכולוגית, קבלת רעיון לא בדוק, כמוה כבליעת רעל.
בטכס חלוקת פרסי ישראל ביום העצמאות, מיד לאחר נאומו של נציג מקבלי הפרסים, יצחק שמיר, רוה"מ לשעבר, הזכירה המנחה כי ישראל קיבלה את הנושא של השנה – ההתנדבות – לאחר שהוכרז ככזה על ידי האו"מ. במלים אחרות, נתקבל רעיון שנת החומש הפסיכולוגי של הארגון הקולקטיביסטי, האו"מ, ומדינה כמו ישראל, אשר מסכימה עם הרעיון, מצהירה על עצמה כי קיבלה את העקרון של התאספות בני אדם והחלטה משותפת על מיקוד כולל בן שנה על ערך מפוקפק אחד המוצא מהקשרו. דבר שני שעליו מסכימים ישראל וכל מחנכיה (כן, גם משרד החינוך הסכים על כך שזו תהיה "שנת ההתנדבות"...) כשהם מקבלים את הצעת האו"מ הוא לאשרר את כניעת ישראל להחלטת האו"ם כבעלת הסמכות בנושא קיום ישראל.
כן, מבלי משים, חשים רבים מאזרחי ישראל כי את זכות הקיום שלה קיבלה ישראל מההחלטה ה"דמוקרטית" של הרוב העולמי שנערכה באו"ם.
איך אני יודע זאת? גם אני חשתי כך במשך שנים ארוכות, מאז ילדותי. איכשהו, הצליח המכלול של גישה פוליטית, מערכת חינוך סוציאליסטית ותקשורת בולשביקית, אשר חי בישראל לפחות בדור הראשון לקיומה כמדינה, לגרום לי לחוש שאנו חייבים תודה וברכה לנציגי בוזמביה עילית ומשווניה התחתית על כך שעניקו לנו את הרשות להקים מדינה. מזל שהתפכחתי.
אך יש רבים שעדיין שבויים בתפישת הרעיון הדמוקרטי עד כדי כך שהפכו אותו לא רק לרעיון שמקנה זכויות בתוך מדינה אלא לקיומה של מדינה בעולם. ישראל קמה על פי החלטת רוב, חיה לפי החלטת רוב – ועלולה לבוא לקיצה בגלל החלטת רוב. זהו אותו הגיון, אותה צורת מחשבה, שעל פיהם חשים רבים המתגוררים בשטחים המשוחררים מאז 67 כי מדינת ישראל היא זאת ששלחה אותם לשם - ולכן יש לה גם זכות לקחת אותם משם. זוהי אותה תפישה פסיכולוגית – והיא פסיכולוגית כי איש לא בחן אותה בדיון רציני, מעמיק ומודע – של רוב אזרחי המדינה אשר חונכו מגיל צעיר כי עליהם לתת תודה מתמדת ל"זה שנתן להם".
מה מסוכן יותר? זה שאזרח חושב שהוא חייב כל ימי חייו לרוב נעלם או זה שאזרח חושב שאם יגיע למעלת נבחר ציבור הוא יוכל להתנהג כמו נציג הרוב הנעלם הזה ולתבוע, בשמו, משאר האזרחים, שיתנו לו דברים במשך כל ימי חייהם? או, אולי, אל לנו לשאול מה אלא מי?
מבחינתי, כל אזרח כזה, אשר מסייע בתפישת מחוייבות זו, מסוכן לי כי הוא יתמוך בכל דרישה שידרוש ממני הרוב הנעלם, כי הוא יסבור שלי אין זכות לומר דבר לגבי רכושי כי אני אינני אלא "מיעוט" וככזה, אוטומטית, לא שייך לצד הצודק.
והמצב הולך ומחמיר, כי רוח הדמוקרטיה האלימה חונקת יותר ויותר את חופש הביטוי, כשהיא מסתמכת על בורותם הפילוסופית-פוליטית של רוב בני האדם. בציירם את עצמם כיחידים המביאים לעולם את בשןרת החופש וההגנה על זכויות האדם, מפחידים הדמוקרטים את האזרחים יותר ויותר מלהביע דעה שונה או לבקר את העמדה הדמוקרטית; בעולם של היום מסוכן לומר כי העקרון הדמוקרטי אינו צודק, כי הרבה לפני שתוכל לומר שיש קנה-מידה אובייקטיבי לצדק, אתה עלול למצוא את עצמך מחוסל בידי אלה שלא יניחו לך להיות אלים...
ככותב שורות אלה אני יודע שרוב אזרחיו של העולם של היום יתנגדו לדברים אלה, אך מה שחמור מכך הוא שהם אינם נמצאים במצב שבו הם מסוגלים להציב אלטרנטיבה רעיונית ראויה לשמה כנגד דברים אלה – ושזה לא יפריע להם להתנגד לי ולחוש מאויימים בגינם.
רוב אלה שקיבלו והסכימו את העקרון שהרוב צודק, שהשררה יכולה לקבוע מה יקרה בחייהם עפ"י ההנחה ש"הרוב קובע", שככל שלקבוצה כלשהי מספר רב יותר של חברים, יש לה זכויות רבות יותר מאשר יש לקבוצה אחרת שבה מספר חברים קטן יותר – התגייסו, מבלי דעת, לצד הלא אנושי של האנושות – הצד שבו המין החי שיש לו יותר שיניים ושרירים ניזון מאכילת זה שאין לו שיניים ויש לו שרירים חלשים יותר.
אני מכיר רבים שבסכסוך הישראלי-ערבי, למשל, הם מצביעים על כך שהערבים מונים מאות מליונים וחולשים על שטחים גדולים בהרבה מאלה שעליהם חולשים היהודים במדינת ישראל הזעירה ביחס. הם חושבים שבהצבעה על יחס זה הם מוכיחים את צדקת הצד היהודי בשל צמצומו היחסי. אם הם היו מפנימים את הרעיון של הרוב הצודק לנושא זה, הם היו מבינים מדוע, בתודעת הדמוקרט המערבי טיעון כזה רק מגביר את כוחם של אויבינו, שכן הוא "מוכיח" את צדקתם, על פי ההגיון הקובע שאנו איננו אלא נטע זר, מיעוט, באיזור...
כמו הנוצרי, אשר מיישם את עקרון הלחי השניה רק כאשר זה איננו פוגע בו, גם ה"דמוקרט" של זמננו הוא דו פרצופי מבחינת היחס שלו ליישום הצדק: אין לצפות ממנו, למשל, שיקח בחשבון את עובדת קיומו של רוב היהודי בישראל כדי לתמוך בצורה כלשהי בחוקים שיחוקק רוב זה לצורך שימורו העצמי "כנגד" המיעוט הערבי – לא יותר משניתן לישראלי לצפות ל"צדק נוצרי". מסקנה: אויבינו משתמשים בדמוקרטיה כבנשק נגדנו, ובמיוחד כנגד אלה מבינינו המאמינים בה. הדרך שבאמצעותה הם עושים זאת היא קביעת שטח / אוכלוסיית האיזור שבו הוא רוצה לנצח מבחינה דמוקרטית בצורה שתביא קביעת רוב לצידו.
על שיטה זו אמרו חכמי עבר: "זה שקובע את שדה הקרב הוא גם זה הקובע מי ינצח בו".
מכיוון שהעקרון הדמוקרטי לא נבחן בצורה שכלתנית ראויה על ידי מנהיגינו, ומכיוון שהאנושיות הראויה היא השכל, כל מה שיש בידי הדמוקרטים מבני עמנו להציע כשהם מתמודדים עם הבעיות העולות מהסתירות הדמוקרטיות, הוא דרכים לא אנושיות; זה – והעובדה שהרוב הדמוקרטי אינו אלא כוח זרוע במסכה - גם מה שמסביר מדוע מתנהג המדינאי הדמוקרטי הישראלי למול אויביו בדיוק כפי שמתנהג כלבלב קטן כשהוא מזהה את נוכחותו של כלב גדול ממנו בסביבה: הוא נשכב על גבו ומצפה לרחמים. זהו מחיר ההסכמה.