לינץ'
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 861
ל י נ ץ'
הטלויזיה הממלכתית כבית-דין השדה של השמאל
במדינת ישראל מתבצעים מדי יום מעשי לינץ' – משפטים חפוזים ציבוריים – על מרקע הטלויזיה; דוגמה מובהקת לכך התרחשה אתמול, כאשר במשך למעלה מעשר דקות דנה הטלויזיה באירוע של הריגת מחבל שנלכד כשעליו חגורת נפץ, על ידי שוטרי מג"ב.
מתוך תפיסה מעוותת של צדק מניחים אנשי התקשורת כי יש להם זכיון – ולכן את היכולת, הידע ושיקול הדעת - לערוך בירור משפטי שמציג את לוחמי ישראל כפושעים כל עוד לא הוכחה חפותם ובכך להוסיף עליהם, בימים קשים אלה, מטען של חובת הוכחה שלא היה מתקבל בשום בית דין אובייקטיבי שמכבד את עצמו.
ברצף של הצגת עמדות הגנה ותביעה כנגד השוטרים שהרגו את המחבל, כשהכף נוטה בבירור לטובת התביעה, רואיינו משה הנגבי, הפרשן המשפטי, וח"כ זהבה גלאון מתנועת מר"צ, אשר הצהירו שהם אינם יודעים מה היה בעצם. זה לא הפריע למר הנגבי לציין כי "אפילו אם קשה לחרוץ דין, הענין מצריך בדיקה וחקירה" או לגב' גלאון לומר "זה מעיר אצלי הרבה נורות אדומות... השוטרים שעושים עבודה מדהימה עומדים בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית - אך יש נורמות שצריכות לתפוש כי אחרת מה מבדיל אותנו כמדינה מתוקנת מארגון טירור?"
מולם מציגים, כאיזון, את ההגנה בצורתו של גדעון עזרא, השר לבטחון פנים, אשר עם כל יעילותו הוא חסר את הגימור הלשוני המהוקצע האפייני ליורם השמאלני. הוא מציע לזהבה גלאון להפסיק לדאוג לגורל הפלשתינים ומנסה כמיטב יכלתו להגן על השוטרים שביצעו את ההרג כשהוא קובע שא. לא היתה להם ברירה. ב. באופן עקרוני הם מעדיפים לתפוש מחבלים בחיים ושלכן אין יסוד לחשד שהיתה להם ברירה. הוא נשמע, כפי שתוכנן על ידי התביעה הלינצ'אית, כמתנצל ומתרץ.
התוצאה הברורה – והלא-מוצהרת - של הלינץ': שוטרי מג"ב אשמים כי לא הוכחה חפותם.
משפט לינץ' כזה חמור יותר ממשפט לינץ' רגיל במובן יסודי אחד: מאחורי העובדה שהוא לא פוגע פיזית בקרבנו (ובכך מאפשר לבית הדין ולתביעה להתחמק ללא עונש ממעשה הלינץ'), מסתתרת פגיעה רוחנית, שהיא עמוקה הרבה יותר: הטלת צל מוסרי על כל מי שמגן על חיינו – ואשר אלה שהרגו את המחבל הם רק מייצגיו הסמליים. דוקא העובדה שזה לא משפט לינץ' רגיל, שבו תופשים קרבן אחד ופוגעים בו, הלינץ' התקשורתי הממלכתי פוגע בכל מי שאוחז בנשק כדי להגן על חיינו – ובכך מכשיל את מאמציהם של מגינינו אלה באמצעות מעשה טירור תקשורתי של בירור משפטי כביכול של עשר דקות בטלויזיה.
אין ספק כי אם היו אנשי השמאל מפנים רק חלק קטן מחרדתם כביכול לזכויות האדם של המחבל הפלשתיני לזכויות האדם שלנו ושל אלה שמגינים עלינו – ובמיוחד לזכות האדם היסודית של ההגנה העצמית – היתה הפרופורציה החדשה והנכונה הזו גורמת להם להבין כי מה שהם עושים גורע מענין זכויות האדם יותר משהוא מוסיף, בשל היותו תומך, מוסרית ופסיכולוגית, בעמדתם העקרונית של הפלשתינים, המציגים את היהודים כצד שלא רק שהוא הלא מוסרי בסכסוך – אלא גם שמוסריותו הירודה באה לידי ביטוי בשאיפה לרצח.
ולנו אסור ליפול במלכודת הלינץ' – אסור לנו לסבור שמזימה שמתוכננת ומתוקשרת על ידי מתי-מעט האוחזים בגרוננו התקשורתית היא יותר אמת ממה שזה נראה לנו. אסור לנו לתת להם אשראי גדול יותר משאנו נותנים לשקרנים; לשקר התקשורתי, גם אם הוא תופש את הכותרות השמנות ביותר, יש רק רגליים של נייר עיתון – הוא לעולם אינו מחובר למציאות כמו האמת.
"מעלה" נוספת יש למשפט הלינץ' התקשורתי מבחינתם של יוזמיו והיא שבאמצעותו הם יכולים להטיל חשד וכך גם להסית במסווה של העלאת רעיון תמימה – הם הרי רק מעלים "ספקולציות" ואינם ממש "חורצי דין"... רשמית, השמאל "מסתפק", כדרכו, ב"רצח פוטנציאלי". רשמית, הוא איננו פוסק. רשמית, "הכל פתוח" ואם תראה לו שהוא טועה הוא יתנצל ויודה בטעותו – אך, למעשה, מהווה המערכת המתוחכמת שבנה השמאל הישראלי במשך עשרות שנים, מכונת מלחמה המאפשרת למשתמש בה להצר את צעדיהם של אויביו, לדקור בהם ולהקיז את דמם באופן בירוקרטי מבלי שיוזמי פעולות האיבה יצטרכו לתת על כך את דעתם – או את הדין. במערכת זו, המקיפה את כל שדרות השלטון, הרשמי והלא-רשמי כאחד, די בכך שאנו מגדירים אדם או קבוצה כ"חשודים" והשגנו סימון מטרת-טרף לכל הדוברמנים הרעבים של הדמוקטטורה שלנו...
מילות הסיום שבהן מסיים המנחה את משפט הלינץ', "הנושא עצמו הועבר לחקירת המחלקה לחקירת שוטרים" הן מילות הקוד שבאמצעותן מוטלת (באופן לא רשמי, כמובן) הוראת ההנהגה האינטלקטואלית השמאלנית על גורמי היישום. לכן, זה צריך להיות ברור שהטירור המופנה כנגד אנשי מג"ב על ידי שיפוט מהיר מסוג זה – הפחדתם בחשדות, חקירות ובירורים לא נעימים, אשר עלולים לבוא בעקבות כל פעולה שהם מבצעים – אינו אלא ממשיכו ושותפו של הטירור שאותו ביקש המחבל לזרוע.
ויהיה בין התמימים מי שיגיד: "אבל הרי יכול להיות שקרה כאן משהו לא צודק ואחד מחיילינו באמת פשע." על כך נשיב לו: "וכי יש מי מחיילינו שאינו מודע לכך? וכי אין ביקורת חמורה המתבצעת בשטח על ידי כוחותינו עצמם כל העת? וכי המחלקה לחקירות השוטרים לא הוקמה עד המקרה הנוכחי? וכי אין אפשרות להגיש תלונה או בקשה לחקירה בצינורות אחרים מאלה של הטלויזיה הישראלית?"
בודאי שכן. בודאי שאין שום צורך לומר לחיילינו את מה שנאמר להם כל שני וחמישי, על אף שאין הם – הנלחמים למען החיים – זקוקים לדרשות בענין ערך החיים. אך כאן נחשפת משמעות נוספת שיש לדיון זה – והיא שעל ידי הביקורת על מה שהוא אולי אינו בסדר, מתחמקים המבקרים ממתן שבח על מה שהוא, באופן בטוח, ראוי לשבח. זו דרכו של השמאל להתחמק מתשלום; כך – על ידי התקפה על אלה שמסכנים את עצמם למען חיינו – מתחמק השמאל מלשלם להם את המגיע להם: את הכבוד, היקר והתהילה שלהם הם ראויים.
אחרי הטיפול הלינצ'אי הממלכתי לא רק שחיילי מג"ב אינם רשאים לצפות לכך שיקבלו בונוס על פעולתם המוסרית כל-כך, אלא שהם עוד הופכים לחשודים בפשע וללא-מוסריים בפוטנציאל. אחרי המלאכה הרבה, הנכונה והמוסרית, שהיא, בימים אלה במיוחד, כל-כך קשה וכל-כך מסוכנת, שהם מבצעים - נמצאים החיילים, השוטרים והשומרים על חיינו במצב של מגננה מפני כוחות האוייב מבית, המפעילים כנגדם מסע של השמצה מוסרית במסווה של חקירה ודרישה אובייקטיביים.
במאבק שבין ה"אולי" וה"בטוח" שבו מנסים לגרור אותנו אל ה"אולי" שומה עלינו להזדקף על הקרקע היציבה של ה"בטוח" - כי האירוע שאותו הציגה לפנינו התביעה היה צריך להיות מוצג, למעשה, על ידי ההגנה: מה שהוצג לפני הציבור כאירוע שבו יש לחשוד במוסריותם של חייליו, הוא אירוע גיבורי מובהק, שיש בו, קודם כל, כדי להרים את קרנו של הלוחם הישראלי ואת גאוותו של הישראלי בכוחותיו - וזה בדיוק מה שהתביעה במשפט הלינץ' ניסתה לטשטש.
גם אם היה יסוד אמיתי לחקירה ודרישה כזו, היא לא היתה צריכה להיות מנוהלת על מסך הטלויזיה למול פני העם הלא מיומן, בדיוק מפני שכל אדם – ובודאי שיחידה צבאית – זכאי למשפט הוגן לפני בית משפט אובייקטיבי מקצועי – ולא למשפט שדה שמאלני פומבי.
לאור הדברים הללו, היתה המטרה הפחדנית, הלא מפורשת והלא מוצהרת של השמאל במשפט הלינץ' הזה לדכא את רוחו של העם ולהסיט את מיקודו מעובדת מעשה הגבורה הברור כל-כך שהתרחשה במקרה המסויים הזה. מכיוון שמערכת הצדק הממלכתית מתעלמת מהתחייבויותיה לבעליה, האזרח הישראלי, בדיוק כמו התקשורת הממלכתית, גם היא מתחמקת ממילוי חובתה במקרה זה, שהוא העמדה לדין של האחראים לניצול אמצעי השידור הממלכתיים לטובת גורמים העוינים את כוחות הבטחון שלנו.
זה גם צריך להיות ברור לנו, כצופים, שאחת ממטרותיה הלא מפורשות של כתבה זו היא להטיל עלינו טירור – לגרום לנו להבין את מהותו והיקפו של הכוח שביצע את משימת הפיקוח, כוחו של אח גדול שעינו פקוחה על כולנו. עיקר כוחו של פיקוח זה גלום ביכולתו להעביר לנו, הצופים, את המסר שהמשימה – משימת ההפחדה של כוחותינו – בוצעה, וכי הטירור, שלפידו הועבר מידי המחבל לידי התקשורת הממלכתית, ממשיך בתנועתו.