מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וגו'
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1004
מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וגו'
בהגדרה, העם היהודי חי על תנאי; התנאי, המבוטא בעקרון הברכה והקללה, הוא תנאי מוסרי: אם יתקיים העם בצורה מוסרית, יבורך. אם לא, יקולל.
יותר מכל עם אחר בהסטוריה, נמצא העם היהודי על חוד התער – והיחיד היהודי מודע לו ביחס ישר למודעותו להיותו חלק במכלול היהדות. מידתה ואפייה של מודעות זו היא הקובעת את הטרמינולוגיה המושגית/פילוסופית שבה מוגדר מעמדו המוסרי. אך בכל מקרה, מוסריותו של היהודי, בין אם היא נתפשת בצורה דתית או חילונית, היא הקובעת את מצבו הקיומי של היהודי בעולם.
העם היהודי מתחיל תמיד מ"אפס" וקונה לו זכויות על סמך פעולה. במובן זה, הוא מדגים לכל העמים את ההבדל בין מושגי הקיום והחיים: הקיום הוא סטטי והחיים דינמיים; הקיום הוא חמרי, התמדי בטבעו והחיים רוחניים, יזומים ובחירתיים.
לאורך ההסטוריה – שחלק ממנה מוזכרת בתנ"ך – מדגים העם היהודי פעם אחר פעם את הדינמיקה של פעולת חיים, בעליותיו ובירידותיו החדות. העם היהודי מתחיל פעם אחר פעם, מחוסר כל ומסיים בעושר גדול – אלא אם כן הוא אינו ממלא את מצוות האל ואז הוא מסיים, שוב, באבדן כל מה שהשיג. במובן מיוחד במינו זה, תואמת ההסטוריה היהודית את סיפורי התנ"ך, שגם בהם מתוארת דרך החתחתים שעושה העם היהודי, ואשר בה הוא מגיע פעם אחר פעם מאיגרא רמה לבירא עמיקתה.
בדברים אלה אין משום מיסטיקה מעורפלת אלא הדרכה מוסרית מדוייקת וברורה לכל, עד כדי כך שאין צורך להיות יהודי כדי להבינה: מה שמנקודת מבט יהודית הוא מצוות האל או המציאות, הוא דרך חיים מוסרית בהירה ומובנת לכל בעל שכל ישר: אם היהודי הוא ישר, צודק ומוסרי, הוא משיג חיים של עצמאות, כבוד ועושר הן לבניו היחידים והן לכלל אומתו. אם הוא איננו כזה, הוא מוצא עצמו גולה, דל ונתון למשיסת אנשי עוול.
העם היהודי מהווה, במובן זה, הדגמה של העקרון העומד ביסוד קניית זכות והחזקתה: זכות, עפ"י תפישת היהדות, איננה נשמרת אם איננה ממומשת על ידי פעולה - וכך היא גם זכותו של עם ישראל לארצו.
נושא חשוב המהווה היבט משלים ומדגים של עקרון זה הוא ההבדל העצום והעקרוני שבין עם ישראל לעמים אחרים מבחינת ההתייחסות לשטח המחיה: ארץ ישראל, מקומו המיועד של עם ישראל עפ"י התנ"ך, איננה שמורה לו בכל מקרה ותנאי; ארץ ישראל תהיה לעם ישראל רק באם ינקוט בפעולות מסויימות; אם יקיים את מצוות התורה ו/או יהיה מוסרי, הוא יזכה בארץ. אם לא, הוא יגלה ממנה.
עצם מושג המולדת, עפ"י היהדות, מבטא רוחניות ביחס לתפישת המולדת של עמים אחרים, שהיא חמרית באפייה; בניגוד לעמים האחרים, שארצם מולידה אותם וקובעת הרבה מאפיים, מוליד הישראלי את ארצו באמצעות בחירותיו. מושג המולדת של עמי העולם מתייחס למקום שבו נולדו, לנתון החמרי-טבעי המהווה את סביבתו הפיזית של היחיד / העם. התייחסות מסוג זה קובעת את היחס בין מולדת ליחיד או לעם על ידי מה שנקבע בעבר, עוד לפני שנולדו, ובהכרח לפני שפעלו. סוג זה של התייחסות אומר, למעשה, שהאדם מתאים את עצמו לגורמים שהם מעבר לשליטתו ולבחירתו, שכן הם נקבעו לפני שנולד. לא כך הוא הדבר אצל היהודי: מושג המולדת של היהודי מתייחס למקום שבו יוליד את דורותיו העתידיים, למקום שבו יבחר להיות. עד כדי כך חזק העקרון המעורב כשמדובר ביהדות, שהעם היהודי צריך להרוויח מחדש את מולדתו גם אם התגורר בה פעמים רבות בעבר.
סדר ענינים זה הוא טבעי; הוא מגדיר טווח אפשרויות הפרוש לפני כל יחיד אנושי במציאות: כל יחיד יכול לבחור את המידה שבה יבחר בחייו הפרטיים בין עיסוק בדברים שנקבעו מראש לבין עיסוק בבחירה מתמדת ודינמית של מרכיבי חייו. היחס בין פעילות בחירה מתמדת לבין פעילות שעיקרה התמדי מגדיר, למעשה, את ההעדפה בין הבחירה לעסוק ברוחני שבעולם לבין העיסוק בחמרי שבו. לדוגמה: בחירה אפיינית לעסוק ברוחני שבעולם עשויה לכלול הקמת משפחה, גידול בעלי חיים או עיסוק בחקלאות. פעילות מסוג זה מצריכה התמודדות רבה עם בחירות משתנות, מפתיעות ומגוונות, שיש להם משמעות של חיים או מוות. לעומת זאת, הטיפול האפייני במגמה חמרית יותר יכול להיות בחירה של היחיד בעבודה שגרתית, התמדית וקבועה, שבה אין צורך לערוך שינויים מפליגים בפרקי זמן קצרים.
דומה הדבר גם בנושא טווח הבחירה לגבי ארץ מולדת: רצה הגורל ועם ישראל מוצא את עצמו בקצה הרוחני הפעיל (בהתאם לדוגמה שלעיל) של הטווח ועליו לעמול במשך הדורות כדי לשמור את ארץ ישראל בידיו. ארץ ישראל, ביחס לארצות אחרות, כמוה כצמח הדורש השקייה מרובה ומתמדת ביחס לצמחים שיכולים להתקיים ללא שום השקייה, טיפול או השגחה. למעשה, מדוייק יותר יהיה לומר שארץ ישראל כמוה כבעל חיים אשר מספק לבעליו בשר רב, אך דורש טיפול מיוחד – ובמיוחד אותו מזון איכותי העונה לשם: מוסריות. ההסטוריה מגבה את היהדות בענין זה, באשר שום עם לא הצליח להביא את ארץ ישראל לפריון והצלחה כלכליים כה גדולים ומהירים כמו עם ישראל.
כך, עם ישראל יוצר את מקומו בזכות יצרנותו - והזכות של עם ישראל על מקומו היא הצהרה חוזרת ונשנית על יצרנותו הדינמית. וזה מביא אותנו לסייפא הבעייתי של מסה זו: ההכרזה האלוקית על זכות עם ישראל לארצו היא הכרזה על תנאי, שמשמעותה חוזה המבטא את מערכת היחסים הנכונה בין אדם לרכושו. עם ישראל אמור, עפ"י האל ועפ"י דרישות המציאות, להדגים את העובדה שזכות היא תמיד זכות הנוצרת על ידי פעולתו של היחיד בעל הזכות ב"זמן אמת". כפי שגם במכירת גן אין הקונה פטור מהשקאתו המתמדת, ארץ ישראל, גם אם הובטחה על ידי האל, התנ"ך והאבות איננה משחררת את היהודי של היום מלעמול באופן יצירתי כדי לממש את זכותו בה כאן ועכשיו – וכך גם להיות מוסרי.
מחוייבותו של העם לארץ היא מוסרית ביסודה: כשאברהם אבינו רכש את מערת המכפלה הוא עשה זאת באמצעות כסף שהרוויח ביושר. אין אנו יכולים לתאר לעצמנו כי אברהם הצדיק יביא לעסקה מסוג זה ממון שלא הושג ביושר - על ידי פעולה יצרנית – וגם לא שעסקה כזו תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן. עסקה איננה יכולה לתפוש במציאות אם היא מבוססת על הפרת הציווי המוסרי "לא תגנב".
וזהו, למעשה, המצב במדינה הטוענת להיות מדינה של יהודים אך מבוססת על גניבה; השיטה הסוציאליסטית, שהמדינה מתבססת עליה כלכלית, היא גניבה ממוסדת של הכל מהכל, כלומר של הלא-יצרנים מן היצרנים. האם זוהי הסיבה לכך שעם ישראל עומד להיות מגורש מחלק מארצו פעם נוספת? יהודים, יצרנים, פשפשו במעשיכם.