בחזרה הביתה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 852
בחזרה הביתה
על כיבוש נאור
אחת הטענות שנוהגים אויבי ישראל – ובמיוחד הערביים בני המזרח התיכון - להפנות נגד העם היהודי היא הקריאה שהיהודים הם נטע זר במזרח התיכון ולפיכך שומה עליהם "לשוב הביתה" כי הם אינם שייכים לכאן. לצורך חיזוק טענתם זו מעלים הערבים את זכרונם של עמים רבים אשר שהו במקומות לא להם – כולל במזרח התיכון - ומצאו לנכון, בסופו של דבר, לשוב הביתה; הבריטים, למשל, אשר החזיקו במנדט על ישראל לאחר שכבשוה במלחמת העולם הראשונה, שבו בסופו של דבר לאנגליה. הצרפתים עזבו את אלג'יריה וחזרו לצרפת. הרוסים עזבו את אפגניסטן ושבו לרוסיה והאמריקנים יצאו מויאטנם וחזרו לארה"ב. מנקודת מבט זו, טוענים הערבים, זו רק שאלה של זמן עד שגם היהודים, ה"גורם הזר" של האיזור, ישובו אל הארצות שמהן הגיעו.
על אף העובדה שמהגרים מוסלמים יוצאי מדינות ערב ממלאים את העולם כולו, יכולה טענה זו להישמע הגיונית, ובמיוחד בעיני המחזיקים במגמה האנטי-אימפריאליסטית של הסוציאליזם העולמי נראה כי הקמת הישוב היהודי בארץ ישראל איננה אלא פריה של תנועה קולוניאליסטית שהגיעה למזרח התיכון כדי לגזול מיושביו את מקומם. אך יש, עם זאת, הבדל גדול שבגללו אין העם היהודי מתאים לתיאוריה ולפיכך אין הרעיון תקף לגביו: קודם כל, לכל העמים שבהם מדובר יש ארצות מוצא שהם שייכים אליהם, אשר מהן יצאו – ולעם היהודי אין כזו או, לפחות, לא ניתן לומר על הארצות שמהן הגיעו היהודים למזרח התיכון כי בארצות אלה יש מי שמחכה לשובם של היהודים, על אף שבחלק גדול מהן רכשו היהודים זכויות אזרחיות. אך מה שבעיקר משנה את מעמדו של העם היהודי במזרח התיכון ובמיוחד לגבי ארץ ישראל היא העובדה שעבורו של העם היהודי ארץ ישראל היא ארץ המוצא שלו ולפיכך הגעתו אליה היא היא שובו הביתה של היהודי!
יש ספק רב לגבי הקשר בין אדם או עם לארץ מוצאם. הסיבות ליציאתם של עמים למסעות מלחמה וכיבוש אינן מבטאות בעיה שקשורה לארצות המוצא שלהם ולפיכך גם אין זה כלל בטוח אם השיבה לארצות אלה מהווה פתרון כלשהו למה שעשוי להיראות כבעיה, אך איננו כזה. ההסטוריה העולמית מלאה בנדידות עמים ובתנועותיהן של מעצמות תרבותיות של מסע, כיבוש והתפשטות שנעשו מסיבות רבות ומגוונות, שחלק גדול מהן – בניגוד לדוגמה האנטי-קולוניאליסטית – אף הביאו שפע, רווחה ועושר תרבותי גדול למקומות נידחים בעולם. למעשה תלויה כל ההתפתחות התרבותית של העולם ביצירת קשרים בין ארצות שונות, כאשר לרוב יוצרים מרכזי התרבות הגדולים, שבהם נוצרו הערכים האנושיים הגדולים ביותר, השפעה מקדמת על מקומות שאליהם לא הגיעו ערכים אלה.
גם בימינו ניתן לצפות בדרך שבה נאלצים צבאות המעצמות הגדולות להגיע למחוזות רחוקים מהבית כדי להשיב מלחמה שערה, כמו צבאות העולם המערבי אשר נלחמו בנאצים או ביפנים – או כמו ארה"ב שהגיעה לעירק כדי להפיל את משטרו של העריץ ששלט בה. אין זה דבר חדש, שכן בדרך מלחמותיהן הרבות של האימפריות העולמיות, החל מפרס ויוון העתיקות ועד אמריקה של היום נאלצו אלה לפרוש את השפעתן על העולם כולו ושינעו את כוחות הבית שלהם למרחקים של אלפי קילומטרים מארץ המוצא שלהם. מאידך, רבים מחיילים נודדים אלה תקעו יתד במקומות רחוקים אשר נראו להם מתאימים לחייהם ואין זה חזון נפרץ לראות בעולם כולו צאצאים של חיילים אלה, אשר הצליחו להשתקע בארצות רחוקות ולבנות ישובי קבע הרחק מארץ מוצאם.
במלים אחרות: עצם הטענה שעל בני אדם לשוב לארץ שבה נולדו או שהם "שייכים" לארץ המוצא שלהם איננה מייצגת אמת מוחלטת ובלעדית. הקשר שבין אדם או עם לארץ מסוימת תובע טיעונים עמוקים יותר משיש בהתרסה "לך הביתה!"
במקרה המיוחד של העם היהודי, שני הדברים נראים כנכונים: מחד, בגלות הארוכה, שבה הגיעו היהודים למקומות רבים בעולם והצליחו להתמקם ולשגשג שם, הוכיחו בני העם היהודי הן את יכולת התנועה האנושית כיכולת דינמית של כושר חיים, הסתגלות והתאמה מצויינים, שניתן באמצעותם לשפר את האפשרויות הנמצאות בגזע האנושי לצורך השפעה תרבותית חיובית – והן את היותו של הקשר היהודי לארץ ישראל כבעל ערך בלתי ניתן לערעור. כך היוו היהודים מחד השראה חיה לתנועות הגירה שהביאו לשידרוג של איכות חיים אנושית בעולם כולו ומאידך הוכיחו בשיבתם לארץ ישראל כי לא ניתן לומר ליהודים במזרח התיכון שעליהם לשוב הביתה כי הם כבר בבית!
הרבה לפני שהמוסלמים הגיעו לידי קיום גיבש לו העם היהודי לא רק חיים של קבע בארץ ישראל, אלא תרבות ערכית אשר הפכה את עם ישראל ואת ארצו להיבטים משלימים של תרבות שהשפיעה על כל המין האנושי. במובן זה אין זה מקרי שארץ ישראל היתה רחוקה מלהיות עבור האימפריות העתיקות רק "פרובינציה" או גשר בין תרבויות; למעשה, בדרך חסרת יחס לגודלו השפיעה תרבות ישראל על העולם כולו, וביטאה בכך בפועל מאז ועד היום את הרעיון היהודי של תיקון העולם.
כל מי שנוסע בעולם של היום חשוף לנוכחותם הכלל-עולמית של יהודים וישראלים. דרך תנועות ההגירה וההשתקעות של בני העם היהודי בעולם, החל במורשת הקהילות הרבות הממלאות כל פינה במפה וכלה בתנועות הסיור והמסחר של ישראלים, משפיע העם הזה את ערכיו בעולם בצורה שהופכת אותו לאימפריה רוחנית המקיפה את התבל. הוא עושה זאת באמצעות מאפייניו המיוחדים, אשר מופצים בתרבות העולמית במכלול השפעותיו הרוחניות על התרבות, המתבטאות הן ביחס גבוה של פרסים בינלאומיים והכרה שמקבלים בניו באמנות, בהגות וביצירה מדעית, הן בערך חברותיו בבורסות העולמיות והן בהפצת תוצריו בשוק התעשיה הבטחונית העולמית.
בכל אלה יש משום קביעת העובדה הייחודית לעם ישראל באשר הוא מזה דורות רבים: שהעולם הוא, למעשה, ביתו של עם ישראל.
דווקא על רקע היותו של העולם בימינו מאוחד ברשת הדוקה של "כלים שלובים" כמעט בכל תחום של הוויה אנושית, מתמקד העולם כולו בעם ישראל ובארץ ישראל כבנקודת ייחוס ערכית שלאורה הוא מחליט על דרכו. הענין העצום שמגלות – לטוב או לרע – כל מדינות העולם הן בתרבותו של עם ישראל והן באירועים הפוליטיים הקשורים בקיומה של מדינת ישראל, קובעות יותר מכל הסכמה אחרת את העולם כארצו של העם היהודי ואת ארץ ישראל כבירתו. מבחינה זו מהווה "הדרך הביתה" עבור העם היהודי לא רק השיבה אל ארץ ישראל אלא שיבה לעובדה שנקבעה על ידי אבותיו ומנהיגיו כבר בימיו העתיקים: גדולתו ומרכזיותו כבעל השפעה כלל-עולמית.
אכן, שומה על העם היהודי לחזור הביתה: לחזור להכרה בגדולתו ובייחודו הערכיים, שיש בהם כדי לכבוש את העולם. לא מדובר בכיבוש עוין, כפייתי ואלים, אלא בכיבוש נאור, שתוך קיומו העכשווי מביא לעולם, באמצעות השוק החופשי, את ערכיה של היהדות כתרבות של צדק ומוסר כלל-עולמיים.