ההבדל בין הצדדים

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 915

 

ההבדל בין הצדדים

מודעת פרסומת גדולה מתפרסמת לאחרונה ב"הארץ" כחלק מסדרה המצהירה על ערכיו של ארגון "בצלם". בתמונה – אחת מסדרה – נראית תמיד גדר ההפרדה מנקודת מבטו של אזרח ערבי, כדי להציג עד כמה היא מפריעה למהלך חייו, כשסיסמה מצהירה מתחת לתצלום:

"גם בצד השני חיים אנשים"

תמליל נוסף בכרזה מסביר ומפרט:

אנחנו חייבים להגן על הבטחון שלנו

זכותנו לחיות בבטחון, אבל אם צריך גדר בטחון כדי להגן עלינו, אפשר לבנות אותה בלי לבודד כפרים ולפלוש לחצרות בתים, בלי להפריד הורים מילדים וחולים מרופאים ובלי לסגור אנשים במכלאות צפופות. אפשר לבנות גדר בלי לגזול אדמות ובלי ללבות שנאה. אחרי הכל הם בצד השני חיים אנשים. גם הם נבראו בצלם.

נראה נכון, נכון? אז מה יש לנו להגיד לגבי זה?

ששום אדם מוסרי – ואין זה משנה באיזה צד של הגדר או של הסכסוך הוא נמצא – אינו מוכן שחיי חפים מפשע יהיו בסכנה בגלל צורך כלשהו שלו. מעבר לכך, השאר הוא ענין של פרטים קטנים ביחס.

יש אי הגינות גדולה ןהטעיית הקורא בניסוח הדברים על ידי "בצלם": הרכבה של עסקת חבילה מנושאים ומרכיבים שונים כל כך זה מזה, תוך הצגתם על מישור אחד לפני מי שאיננו מתמצא בהם, מעוותת את המציאות ולכן גם את יכולת השיפוט.

משפט כמו "אפשר לבנות גדר בלי לגזול אדמות", המופנה אל מי שאיננו מכיר את הנושא, מאשים את מי שבונה את הגדר בגזילת קרקע. הרי מדובר בשתי פעולות בעלות אופי מנוגד: האחת היא בגדר הכרח למען בטחון האזרחים והשני הוא פעולה המנוגדת לזכויות האדם. כריכה משותפת זו של פעולות כמעט מנוגדות בטבען לצורך שיפוט הקורא, היא כ"אכילת העוגה ושמירתה בשלמותה", וזאת מבלי שלקורא יהיה יסוד ראוי לשיפוט ברמה עובדתית.

הרי כדי לדעת מתי פעולה מסויימת היא הכרחית לצורך שמירה על חיי אזרחים - ולכן מוצדקת – יש צורך בידיעת העובדות הכרוכות במקרה המסויים. כאשר אין אפשרות אמיתית לשפוט יש לחשוד בהצגת הדברים כאילו היא מזמינה הטעייה.

נראה כי צורת הצגה מוטעית זו אינה תמימה לחלוטין, אך הדבר הגרוע ביותר בגישת "בצלם" הוא הצגת היושבים בשני צידי הגדר כזכאים לשויון. כאן חבויה טעות עקרונית:

גם אם נכון הדבר שיושבי שני הצדדים נבראו בצלם, הם שייכים לשני עמים שונים, אויבים, שאחד מהם אשם במלחמה והשני לא. הגדר איננה מגינה על אזרחי הצד העויין את ישראל – אך היא איננה אמורה להגן עליהם. מה שהם סובלים איננו באשמתו או באחריותו של הצד הישראלי ואין שום סיבה שבגללה הם לא יסבלו ממדיניותו של יוזם האלימות – הרשות הפלשתינאית.

"בצלם" איננה מתייחסת לכך שהפרדה בין "רופאים וחולים" או "סגירת אנשים במכלאות" היא פועל יוצא של נדיבות מופלאה – נדיבותו של הצד הישראלי, המספק שירותים שונים לבני עם האוייב.

בהקשר זה, מבטאת המודעה של "בצלם" עיוות נורא של הצדק, שאשמים בו כל בני הצד האוייב (לא נשמע, מכל מקום, קול אחר): לא רק שאנשי "בצלם" אינם מוצאים לנכון להזכיר את העובדה שביקור חולים פלשתינאים במערכת הרפואה הישראלית, כמו מעבר הגבול החפשי שיש להם לתוך ישראל, הם מתנות חינם המעידות על נדיבותו של הצד הישראלי – הם עוד מוצאים לנכון להשתתף בביקורת השלילית הפלשתינית על הפגמים במסירת המתנות הללו.

בעובדה שלא רק שהמקבלים אינם מודים על המתנות הללו, אלא שהם גם מוצאים בהן פגמים, יש בה הרבה יותר מטעם לפגם.

ומי אשם בפגמים אלה? מי אשם בהפרדה בין חולים לרופאים וכיו"ב? מי אשם בהקמתה של הגדר מלכתחילה? על כתפי מי נח עול מימון החומה? אלה הן שאלות שתועמלני הפלשתינים – ובתוכם אנשי "בצלם" – אינם מזכירים במודעותיהם, וקל וחומר שאינם מוצאים לנכון להשיב עליהן.

ישפוט, עתה, הקורא. ישפוט הציבור. ישפוט העולם.

אמש על המרקע מה ראינו בטלויזיה 7.2.06

המלחמה בעזה

ב"מבט" בהנחייתו של חיים יבין הוכנס הצופה הישראלי לתמונת המלחמה המתחוללת ללא מעצור מסביב לרצועת עזה מאז ההתנתקות.

למי שלא יודע מכך, לא עבר כמעט יום מאז ביצוע ההתנתקות, כלומר סילוק המתיישבים היהודיים מרצועת עזה, שלא נורו מהשטח המפונה טילים לכיוון ישובי ישראל.

צה"ל מגיב לירי טילים אלה בעיקר בירי לעבר איזורי שיגור הטילים, שהם בדרך כלל שטחים ריקים. לעתים, אם הטילים מעוררים "בעיה", כלומר אם הם פוגעים בבני אדם או ברכוש או מתקרבים לכך – או אם הם עולים לכותרות (בגלל מה שקוראים "הסלמה") – מפעיל צה"ל תגובות קשות יותר ממחסן האפשרויות שלו. תגובות אלה כללו בשבוע החולף חיסול ממוקד על ידי חיל האוייר של מחבלים בכירים.

בלבול כאיסטרטגיה

במסגרת ההתייחסות התקשורתית למתרחש יכול האזרח הישראלי העוקב אחרי דיווחי התקשורת לאבד עד מהרה את הידיים והרגליים בין הארגונים השונים המעורבים בפעולות נגד ישראל, ואין ספק כי אחד מתפקידיה האיסטרטגיים של ההתפצלות הארגונית נועד להשיג בדיוק את המטרה הזו; ספק אם ההבדל בין הג'יהאד האיסלמי, גדודי אל-אקצה או החמאס אומר משהו משמעותי לאזרח הישראלי חוץ מאשר אי נוחות גוברת והולכת בתודעתו.

דוגמה לכך היא ההצהרה שאחרי החיסולים האחרונים שביצעה ישראל, אשר – כנראה במקרה – לא פגעו באנשי החמאס, "מאשימים בעזה את ישראל כי היא במתכוון אינה פוגעת בחמאס כדי לתקוע טריז בינו לבין הרשות הפלשתינית ו/או הפתח". לא ברור – ומי יכול לדעת? – מהו ומיהו מקורה של ידיעה מסוג זה, אך מה שברור זה שיהיו אשר יהיו מקורותיה של התקשורת הישראלית, אין היא מעבירה שום ביקורת או עורכת סלקציה של החומר שמתקבל אצלה מצד המחבלים, לפני שהיא מטילה אותו על צרכן התקשורת הישראלי.

המראית האובייקטיבית

בכל מקרה, נוצר הרושם (המתוכנן, כנראה) כי אין פעולה שישראל תעשה שתראה בעין טובה על ידי הרשות הפלשתינית ו/או החמאס – אך החמור מכל הוא שרשות השידור מתפקדת כמעבירת פרשנויותיהם של הארגונים השונים כאילו היתה שלוחה משרתת של עניניהם, המעבירה את חוות-דעתם וביקורתם על פעולות צה"ל. מאידך, כנראה בשל הצורך להיראות "אובייקטיביים", אנשי הרשות הממלכתית מקפידים על כך שאיש לא יחשוב כי בגלל שמדובר בטלויזיה הישראלית היא מצדדת בזכותו של "הצד הישראלי"; אין שום טון סימפטי או מעודד בדיווח הלקוני שלה על פעולות ההגנה של צה"ל – במיוחד לא כשמדובר בחיסולי המחבלים - וגם לא שום ביקורת על העובדה שאלימותם של המחבלים נמשכת על אף ההתנתקות, שאמורה היתה לפתרה.

פסיביות תקשורתית

מבחינה זו, אין הטלוויזיה הממלכתית מוצאת לנכון לפעול כמערכת תקשורת אקטיבית; על אף הצהרתה הנודעת בדבר היותה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" אין היא מוצאת לנכון לשאול את ראשי המדיניות מכל הצבעים, אשר דחפו לביצוע תכנית ההתנתקות בטענה שמדובר בתכנית שאמורה לפתור את בעיות הבטחון של ישראל בגזרה, מה הם מתכננים לעשות כדי להגן על משלמי המסים שלהם.

מחאה לגיטימית?

בתוך הידיעות הבאות בולט דיווח על התפתחויות במחאתו של העולם המוסלמי כנגד פרסום הקריקטורות הפוליטיות נגד הטרור כאילו היו מכוונות לביקורת האיסלם באשר הוא. הפגנות מתפתחות של מאמינים ברחבי העולם, המאויירות בנזקים רבים, מעלות את השאלה מה מידת הלגיטימציה שיש לתת להפגנות כאלה נגד הביקורת על האיסלם.

בהקשר זה מתפתח מזה זמן לא קצר תהליך גריסה מסוכן של חופש הביטוי במערב, אשר אנשי התקשורת המערביים – וזה כולל את ישראל – מוכיחים בו אזלת יד הגובלת בסכנה. איש מהתקשורתנים אינו קורא את העולם המוסלמי לסדר ושואל "למה מכריז העולם המוסלמי על זעם נגד דנמרק בגלל שבאחד מעיתוניה התפרסמו קריקטורות הפוגעות, לפי דעת אנשי הדת המוסלמיים, בכבוד מוחמד?" או: "מדוע אין המוסלמים מגלים את גדלות הרוח הנחוצה לצורך השתלבות בחברה מודרנית, שבה יש דעות אשר אינן תואמות זו את זו?

הם לא יעיזו.

מחשש שמא האשמות – או, גרוע יותר, מהומות - יופנו נגדם, איש מאנשי התקשורת לא יעלה בדעתו לציין את הרעיון שבקריקטורות מסוג זה "נבדקת" מידת הסובלנות של האיסלם כלפי גישות מתנגדות וכך גם יכולת העימות שלו עימן, לאו דווקא במובן השלילי...

אך כנראה שאנשי התקשורת אינם רואים את התנפחותה של המפלצת ואיך היא הופכת מיום ליום לאיום על חופש ההבעה המערבי. לכן, במקרה ה"טוב", הם מסתפקים בדיווח יבש ובלתי מעורב; במקרה הגרוע, הם מציגים עצמם כתומכים עקרונית בגישת האיסלם, שאותה הם מבינים, כביכול, כהגנה על כבוד הדת.

(בהקשר זה יש להעיר כי אנשי התקשורת הישראלית לעולם לא יזכירו מושג כמו כבוד הדת בהקשר של הדת היהודית. הנה שכרה המיידי של מעט אלימות ברברית... )

חיסולה הפורמלי של "שינוי"

השקתו של פורז (שינוי) תנועה פוליטית חדשה, נוצלה על ידי טומי לפיד להוקיע את מעטפתה הקיימת של תנועת "שינוי" באמירה כי "עכשיו נמצא בשוק מוצר מזוייף תחת שמה של שינוי" וכוונתו ל"שינוי" בראשות נבחר הציבור מר לוונטל, שנבחר למגינת לבו של טומי לפיד.

ומעניין שאיש בתקשורת הממלכתית לא מצא לנכון להעיר למר לפיד כי אחד ממאפייני המשחק הפוליטי הוא בדיוק הסכמה לתוצאותיהן של הבחירות גם כשאין הם תואמות את ציפיותיך.

"פוליטיקה": הון-שלטון

תכנית "פוליטיקה" אמש עסקה בנושא הידוע כקשר בין הון לשלטון, והיא עסקה בו מנקודת המבט של הפשע המאורגן.

מי מפעיל את מי?

אין זה נסתר לצופה ולקורא הישראליים כי הפוליטיקה הישראלית רווייה בקשרים בין פוליטיקאים לבעלי הון ולאנשים הידועים כקשורים לפשע. זה ברור, גם אם קשה לבוחרים לשים אצבע מדוייקת על הנעשה בכל הקשר מסויים, כי הקשרים בין שלטון, הון ופשיעה מהווים חלק מובנה של העולם החברתי בישראל – וכי הפוליטיקה, הפרקליטות, המשטרה והתקשורת משתתפים במשחק זה כשחקנים המפעילים זה את זה עד כדי כך שאין לדעת באמת מהו מקורו של כל מידע, מי מפעיל את מי ומהם, במדוייק, בעלי הענינים שלאורם פועלת הפוליטיקה.

בהקשר זה, קשה בישראל של היום לדעת אם לתביעה המוגשת על ידי המערכת המשפטית יש יסוד פוליטי – והגבולות מיטשטשים בין ח"כ לתורם, לחבר מרכז, לחשוד, או למורשע, כמו להבדל בין עבירה שיש עימה קלון לכזו שאין בה פגיעה בתדמיתו של איש ציבור.

הדיון הראשי שנערך ב"פוליטיקה" של אמש עסק קודם כל בשאלת הגדרתו של "פשע מאורגן" או, כפי שהדבר הונח על ידי המשתתפים: "מאיזו נקודה הופך מעשה פשע לכזה שאפשר לראותו כחלק מפשע מאורגן?"

כשצריך עובדות...

במסגרת בירור זה נראה היה בבירור שיש למשטרת ישראל מחסור גדול בהוכחות ובעובדות, אך לא הם יתנו לפרט קטן כזה לבלבל אותם; באולפן "פוליטיקה" היה ברור קיומו של קרב שבו מתעמתות שתי קבוצות ידועות בציבור: אלה שחפותם ברורה ואין שום דרך לסתור אותה ולמולם אלה שפשעיהם ידועים על ידי הציבור ככאלה שאינם נצרכים להוכחה.

לקבוצה הראשונה שייכים נציגי הציבור – ח"כים, משטרה, פרקליטות וכיו"ב – ואלה עושים כמיטב יכלתם לברוא את קיומו בישראל של פשע מאורגן גדול ומקיף ככל האפשר, בריק הסובל מחסך עובדתי. את הקבוצה השניה ייצגו בעיקר עו"דיהם, אשר הזיעו קשות בנסיונות להסביר קבל עם ועדה מדוע לקוחותיהם אינם אשמים כל עוד לא הוכחה אשמתם – עובדה שאף פעם לא הוכחה כרלוונטית בעולם הפשע הישראלי.

למול סוללת האנשים הנהנים מאמונו הבלתי-מוגבל של הציבור ניסו האחרים – אלה שנתפסים על ידי הציבור כקשורים לעולם התחתון – להציג את חפותם. כטובעים הנתפסים ברפסודה בלב ים סוער ניסו בעלי הנסיון שבהם, שכנראה לא היתה זו הפעם הראשונה שבה נתקלו בשילוב הבלתי שביר משטרה-תקשורת-פרקליטות, להסב את תשומת לב הצופים לכך שפשעם-לכאורה עדיין לא הוכח. חסרי הנסיון – כמו הח"כ מש"ס, למשל – לבשו במהירות את כותונת הנאשמים בנסיון להצדיק את עצמם על ידי עמידה אמיצה וחסרת סיכוי אל מול השאלות, כסיכה אל מול התבן.

הפשלה

באותו יום, אגב, נתבררה בישראל פרשה בעלת פוטנציאל אי נעימות גדולה למשטרה, כשהסתבר שסוכן מושתל משטרתי בעולם הפשע סרח, הסתבך בפשעים משל עצמו, ובסה"כ הביא לפתיחה של כמעט עשרים כתבי אישום שנסתברו ככושלים מבחינה עובדתית והיה צורך בביטולם. הלב ממש כואב על השוטרים שראו איך הציפרים שנצודו בדי עמל פורחות מידיהם, על אף שסביר שאינן אשמות...

שאלה מעניינת היא אם ידעו עורכי התכנית על אירוע זה או לא – וסביר שהחליטו לדון בשאלות ההוכחה המשטרתית בכל זאת, כי הניחו שאין הדברים משנים כהוא זה לקהל הישראלי.

פרשת גבריאלי

הדיון של אמש, שבו השתתפו אנשי תקשורת, מדינה ועו"דים של אישים השייכים, לכאורה, לפשע המאורגן, עמד בצלו של האירוע בן היומיים, הקשור למשפחתה של ח"כ ענבל גבריאלי; הח"כ גבריאלי הפעילה את חסינותה הפרלמנטרית כדי למנוע מהמשטרה להפעיל צו חיפוש בבית משפחתה. זמן קצר לאחר מכן נעצרו אביה ואחיה באשמת הפעלת הימורים לא חוקיים ברשת החפשית.

פעולתה של ענבל גבריאלי זכתה לביקורת ולגינוי רב. אחד ממבקריה היה ח"כ מיכאל איתן (ליכוש), יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, אשר ביקר את הח"כ גבריאלי על כי ניצלה את חסינותה הפרלמטרית בדרך זו. אף כי איתן לא אמר זאת במפורש, ניסרה בחלל ההערכה כי גבריאלי השתמשה בחסינותה כדי להגן על בני משפחתה, שלשמם נקשר מזה מספר שנים חשד לגבי השתייכותם לפעילות פלילית, מפני חקירה משטרתית. מאידך, שייכת המשפחה למשפחת הלוחמים של מחתרות הימין מהימים שלפני קום המדינה, כך שלענין יתכן היבט נוסף, פוליטי אנטי-ליכודי.

האשמה בחלל

את השאלה שעלתה לגבי זכות הפעלת החסינות הפרלמנטרית בהקשר כזה, עקף בלי שום נקיפות מצפון הח"כ עוזי דיין, יו"ר "תפנית" בבחירות הקרבות, כשהאשים בחלל האויר את המשפחה בקנוניה; הוא הצהיר בקול רם, ובפסקנות ודאית יותר מפעם אחת: "קנו לענבל גבריאלי מקום בכנסת ועכשיו היא החזירה את ההשקעה!"

אביה של ענבל, "שוני" גבריאלי, אשר בילה לילה אחד קודם לכן במעצר משטרתי ושוחרר למעצר בית, לא טמן ידו בצלחת, התקשר לאולפן בשידור חי ותבע מעוזי דיין התנצלות על הצהרתו; "אם לא תתנצל על דבריך" הזהיר "שוני" "תצטרך להתמודד עם הנושא בבית משפט."

דיין הרים את הכפפה מיידית והודיע לציבור כי "אני לא רק לא אתנצל אלא אשמח להתמודד על זה בבית משפט."

דיין כסמל

אין צורך לרדת למכמני התיק שיידון בענין, יש טעם ברור לפגם בכך שאיש ציבור – במיוחד כזה המתכנן לרוץ בבחירות – מוצא לנכון להטיל דופי בשמה של משפחה עד כדי להצהיר קבל עם ועדה על קנוניית שחיתות הכרוכה בפעולתה. למותר להוסיף כי היושר מחייב לציין שקנוניה מסוג זה שמוזכר בהצהרתו של דיין, המניחה קשר בין כניסתה של גבריאלי לכנסת לבין עניניה הפליליים-כביכול של המשפחה, היא פוגענית ביותר והיא עלולה לגרום נזק רב לשם המשפחה, למהלך חייה ובודאי למעמד האלקטורלי העתידי של הח"כ ענבל גבריאלי.

שאלה פתוחה היא מה גורם לדיין לחוש כה בטוח בעצמו וכה חסר עכבות לגבי ההצהרה שלו ומוכנותו להתמודד בבית משפט עם תביעת לשון הרע שהצהרה כזו מזמינה?

כנראה שהתשובה לשאלה זו מבוססת, איכשהו, על הידיעה הברורה (ולא ברור למה, כל עוד לא הוכחה בבית משפט) של הציבור שכשמדובר במשפחת גבריאלי מדובר ב"משפחת פשע" וכשמדובר בעוזי דיין מדובר באיש של אמת. כנראה שדיין יודע את מעמדו זה בציבור – ומה שיותר מכך כנראה שהוא יודע שבישראל השתייכות למשפחות מסויימות היא תו הכשר גורף שאין לערער עליו.

האמנם? לא לנו פתרונים. הבטחון העצמי של הדיין הנוכחי הוא העדות היחידה שיש לנו.

"פוליטיקה" כבית דין שדה

אך בעיקר כדאי לציין לתשומת לב את העובדה כי יש גורמים בפוליטיקה הישראלית, אשר מניחים כי יש להאשמה מסוג זה – המצריכה חומר הוכחתי רב – מקום ולגיטימציה בתמונת העולם הפוליטית-חברתית הישראלית. – ולמותר לציין כי ספק אם יגיעו הדברים לידי בירור נאות – וגם אם יקרה הדבר הוא לא ישתווה לאפקט הרייטינג שיש למיקוד של "פוליטיקה", מה שכל פוליטיקאי ישראלי יודע.

דיין יודע, כנראה, שיש דברים בישראל שאינם זקוקים להוכחה משפטית – וניתן לערוך, לגביהם, מעין משפט ציבורי טלויזיוני, כמו זה שבעצם התרחש אמש על המרקע.

ולא משנה מה תהיה תוצאת המהלך, זו לא תהיה הפעם הראשונה ו/או היחידה ש"פוליטיקה" נבחרה כדי לשמש כבית דין של שדה שבו נפגע שמם הטוב של אדם או של משפחה. "פוליטיקה" היא האירוע הציבורי העורך סוג זה של משפטים פעם בשבוע. אך עם זאת, רק לעתים רחוקות נלקח לאולפן אדם שנגדו הוגש כתב אישום כדי לברר עימו קבל עם ועדה את מה שמתפקידו של בית משפט לברר, עוד לפני שהדברים מגיעים לישיבת בית המשפט.

דבר כזה קרה לגבי הח"כ בניזרי (ש"ס) אשר בבוקר אותו יום נודע לציבור כי הוגש נגדו כתב אישום בנושא שחיתות ציבורית.

"פוליטיקה" כבית משפט מקדים

במקרה המיוחד הזה הפך המנחה-מראיין של "פוליטיקה", גדעון שחר, לשופט-חוקר המבצע, קבל עם ועדה, תחקיר של הח"כ שנגדו הוגש כתב האישום.

מצורת הדברים – ולא פחות מהעיתוי – כנראה שנתקבל הרושם, לפחות אצל חלק מן הצופים, כי בניזרי מתקרב למעמד של דרעי "חדש" או, לפחות, עדכני. בניזרי הציג את עצמו כקרבן רדיפה פוליטית על בסיס עדתי וכבר במשך היום חזרו יותר מפעם אחת על אמירתו כי "אם היה שמי בניזרוביץ' היה המצב שונה."

מכיוון שאולפן טלויזיה איננו בית משפט וצופי טלויזיה אינם שופטים, לא ניתן, כמובן, לומר באם בניזרי צודק – אך אין ספק שהדברים הוצגו בצורה שיש בה מעין עריכת משפט ולכן אין גם ספק שקהל הצופים בתכנית, שהוזמן לחרוץ דין, עשה זאת. דבר זה, כשלעצמו, הוא בעל משמעות בהתחשב בהתקרבות הבחירות הבאות ובכך שהאדם שבו מדובר הוא בעל עמדה בכירה בש"ס.

כל זה מעלה סימן שאלה לגבי טוהר הכוונות הפוליטיות של מערכת "פוליטיקה" בתחקיר שערכה קבל עם ועדה.

שאלות לגבי שאלות

שיפוט מקצועי לגופו של התחקיר מעלה שאלות נוספות ובין היתר לגבי ...השאלות:

רם עברון הציג לבניזרי שורה ארוכה של שאלות שהמקום לשאלן היה, ללא ספק, אולם בית המשפט. אך הח"כ שלמה בניזרי, אשר לא הפגין בשום צורה כי הוא מתכונן לשמור על זכות השתיקה, הגיב על עצם הידיעה בדבר הגשת כתב אישום נגדו, תוך התגוננות ישירה, באמירות כמו ש"לדבר אין ממשות" וש"הוא נופח מעבר לכל פרופורציה".

כשדחק אותו עברון בשאלה מכשילה "למה?" לאמור: "למה, לדעתך, עושים לך את זה?" השיב בניזרי כי על ה"למה?" הוא מבקש לומר כי תחושתו היא שמדובר בכך שהוא מזרחי.

מכאן ואילך נתבקש בניזרי להשיב על רצף שאלות קשות ומביכות, וביניהן: "מדוע בגד בך?" (שאלה זו, לגבי עד המדינה שהיה חברו של בניזרי, מעלה תיאוריה לא נעימה לגבי השיטות שבהם נוהגת המערכת המשטרתית-פרקליטית-משפטית להביא אנשים להעיד נגד שותפיהם), "מה אומר על זה הרב עובדיה?" (לכך משיב הח"כ במצור "אני מספר שתיים"), "האם תהיה מוכן להסרת חסינות?" (על השאלה המכשילה הרומזת לענין דרעי, משיב בניזרי, בצורה העלולה להיראות כמתחמקת, אך היא מעידה על כך שלפחות דבר אחד למדו אנשי ש"ס מפרשת דרעי, כי "העו"דים המנהלים את התיק" יקבעו דבר זה"), ו"מה כתב האישום יעשה לש"ס בבחירות?"

שאלה אחרונה זו מגלמת כאלף עדים את טבעה של החקירה; איך יכול נאשם כבניזרי להשיב עליה תשובה ישירה? האם הוא קורא את מחשבות הציבור? הוא איננו. אך בשאלה מסוג זה מסגיר, כנראה, המנחה משהו ממניעיה הנסתרים של מערכת "פוליטיקה" בעריכת המשפט הציבורי המקדים לח"כ מש"ס.

לסיכום, מתנהלת כל החקירה ברוח שממנה ניתן לראות שכאילו חובת ההוכחה לגבי כל ההאשמות כנגדו מוטלת על בניזרי עצמו. הוא מתבקש, על אף שהוא בחר בכך, למעשה, להשיב על השאלות הנבחרות (על ידי מי?) במשפט פומבי הנערך אל מול ציבור הצופים כולו. אין צורך להיות מומחה משפטי כדי להבין במקרה פרטי זה לוקחת לעצמה התקשורת זכות עודפת לשאלות חודרות, העוברות כל גבול משפטי. מה שמנחה "פוליטיקה" מרשה לעצמו לשאול, הוא שאלות שלא יישאלו גם בבית משפט, כי מבחינה חוקית אין להם מקום...

עדות חד-צדדית

ולא סיפרנו כלל כי פעמיים, בתחילת התכנית ולפני הראיון עם בניזרי, הוקרן לצופה בבית ראיון עם אשתו של עד המדינה נגד הח"כ, ובו מסרה עדות נגד בניזרי, מבלי שתעומת בשום צורה של חקירה נגדית (א-ב משפטי) עם עדותה. במסגרת זו סיפרה העדה לא רק על הדברים שבניזרי ואשתו קיבלו ממנה אלא גם על כך שמרגע שמסרה עדות נגדם היא הפכה ל"חיה נרדפת"...

סיכום: השאלות האמיתיות.

את השאלות האמיתיות יש להפנות לא לבניזרי אלא למערכת "פוליטיקה":

האם זו צורת הדברים שבה צריכה התקשורת הישראלית לטפל בתביעה משפטית? האם באמת הכל תמים בדרך שבה "מופשט" קבל עם ועדה ח"כ בכיר, המשמש בתפקיד מפתח בתנועה שמועמדת לבחירה בעוד שבועות ספורים? האם באמת אין בדברים אלה שום פגם? האם התקשורת היא המסגרת הנכונה לביצוע תחקיר שיפוטי מסוג זה?

ושאלה אחרונה: האם לא התבלבלה "פוליטיקה" בין אובייקטיביות ושיפוטיות?

ההבדל בין הצדדים

מודעת פרסומת גדולה מתפרסמת לאחרונה ב"הארץ" כחלק מסדרה המצהירה על ערכיו של ארגון "בצלם". בתמונה – אחת מסדרה – נראית תמיד גדר ההפרדה מנקודת מבטו של אזרח ערבי, כדי להציג עד כמה היא מפריעה למהלך חייו, כשסיסמה מצהירה מתחת לתצלום:

"גם בצד השני חיים אנשים"

תמליל נוסף בכרזה מסביר ומפרט:

אנחנו חייבים להגן על הבטחון שלנו

זכותנו לחיות בבטחון, אבל אם צריך גדר בטחון כדי להגן עלינו, אפשר לבנות אותה בלי לבודד כפרים ולפלוש לחצרות בתים, בלי להפריד הורים מילדים וחולים מרופאים ובלי לסגור אנשים במכלאות צפופות. אפשר לבנות גדר בלי לגזול אדמות ובלי ללבות שנאה. אחרי הכל הם בצד השני חיים אנשים. גם הם נבראו בצלם.

נראה נכון, נכון? אז מה יש לנו להגיד לגבי זה?

ששום אדם מוסרי – ואין זה משנה באיזה צד של הגדר או של הסכסוך הוא נמצא – אינו מוכן שחיי חפים מפשע יהיו בסכנה בגלל צורך כלשהו שלו. מעבר לכך, השאר הוא ענין של פרטים קטנים ביחס.

יש אי הגינות גדולה ןהטעיית הקורא בניסוח הדברים על ידי "בצלם": הרכבה של עסקת חבילה מנושאים ומרכיבים שונים כל כך זה מזה, תוך הצגתם על מישור אחד לפני מי שאיננו מתמצא בהם, מעוותת את המציאות ולכן גם את יכולת השיפוט.

משפט כמו "אפשר לבנות גדר בלי לגזול אדמות", המופנה אל מי שאיננו מכיר את הנושא, מאשים את מי שבונה את הגדר בגזילת קרקע. הרי מדובר בשתי פעולות בעלות אופי מנוגד: האחת היא בגדר הכרח למען בטחון האזרחים והשני הוא פעולה המנוגדת לזכויות האדם. כריכה משותפת זו של פעולות כמעט מנוגדות בטבען לצורך שיפוט הקורא, היא כ"אכילת העוגה ושמירתה בשלמותה", וזאת מבלי שלקורא יהיה יסוד ראוי לשיפוט ברמה עובדתית.

הרי כדי לדעת מתי פעולה מסויימת היא הכרחית לצורך שמירה על חיי אזרחים - ולכן מוצדקת – יש צורך בידיעת העובדות הכרוכות במקרה המסויים. כאשר אין אפשרות אמיתית לשפוט יש לחשוד בהצגת הדברים כאילו היא מזמינה הטעייה.

נראה כי צורת הצגה מוטעית זו אינה תמימה לחלוטין, אך הדבר הגרוע ביותר בגישת "בצלם" הוא הצגת היושבים בשני צידי הגדר כזכאים לשויון. כאן חבויה טעות עקרונית:

גם אם נכון הדבר שיושבי שני הצדדים נבראו בצלם, הם שייכים לשני עמים שונים, אויבים, שאחד מהם אשם במלחמה והשני לא. הגדר איננה מגינה על אזרחי הצד העויין את ישראל – אך היא איננה אמורה להגן עליהם. מה שהם סובלים איננו באשמתו או באחריותו של הצד הישראלי ואין שום סיבה שבגללה הם לא יסבלו ממדיניותו של יוזם האלימות – הרשות הפלשתינאית.

"בצלם" איננה מתייחסת לכך שהפרדה בין "רופאים וחולים" או "סגירת אנשים במכלאות" היא פועל יוצא של נדיבות מופלאה – נדיבותו של הצד הישראלי, המספק שירותים שונים לבני עם האוייב.

בהקשר זה, מבטאת המודעה של "בצלם" עיוות נורא של הצדק, שאשמים בו כל בני הצד האוייב (לא נשמע, מכל מקום, קול אחר): לא רק שאנשי "בצלם" אינם מוצאים לנכון להזכיר את העובדה שביקור חולים פלשתינאים במערכת הרפואה הישראלית, כמו מעבר הגבול החפשי שיש להם לתוך ישראל, הם מתנות חינם המעידות על נדיבותו של הצד הישראלי – הם עוד מוצאים לנכון להשתתף בביקורת השלילית הפלשתינית על הפגמים במסירת המתנות הללו.

בעובדה שלא רק שהמקבלים אינם מודים על המתנות הללו, אלא שהם גם מוצאים בהן פגמים, יש בה הרבה יותר מטעם לפגם.

ומי אשם בפגמים אלה? מי אשם בהפרדה בין חולים לרופאים וכיו"ב? מי אשם בהקמתה של הגדר מלכתחילה? על כתפי מי נח עול מימון החומה? אלה הן שאלות שתועמלני הפלשתינים – ובתוכם אנשי "בצלם" – אינם מזכירים במודעותיהם, וקל וחומר שאינם מוצאים לנכון להשיב עליהן.

ישפוט, עתה, הקורא. ישפוט הציבור. ישפוט העולם.

אמש על המרקע מה ראינו בטלויזיה 7.2.06

המלחמה בעזה

ב"מבט" בהנחייתו של חיים יבין הוכנס הצופה הישראלי לתמונת המלחמה המתחוללת ללא מעצור מסביב לרצועת עזה מאז ההתנתקות.

למי שלא יודע מכך, לא עבר כמעט יום מאז ביצוע ההתנתקות, כלומר סילוק המתיישבים היהודיים מרצועת עזה, שלא נורו מהשטח המפונה טילים לכיוון ישובי ישראל.

צה"ל מגיב לירי טילים אלה בעיקר בירי לעבר איזורי שיגור הטילים, שהם בדרך כלל שטחים ריקים. לעתים, אם הטילים מעוררים "בעיה", כלומר אם הם פוגעים בבני אדם או ברכוש או מתקרבים לכך – או אם הם עולים לכותרות (בגלל מה שקוראים "הסלמה") – מפעיל צה"ל תגובות קשות יותר ממחסן האפשרויות שלו. תגובות אלה כללו בשבוע החולף חיסול ממוקד על ידי חיל האוייר של מחבלים בכירים.

בלבול כאיסטרטגיה

במסגרת ההתייחסות התקשורתית למתרחש יכול האזרח הישראלי העוקב אחרי דיווחי התקשורת לאבד עד מהרה את הידיים והרגליים בין הארגונים השונים המעורבים בפעולות נגד ישראל, ואין ספק כי אחד מתפקידיה האיסטרטגיים של ההתפצלות הארגונית נועד להשיג בדיוק את המטרה הזו; ספק אם ההבדל בין הג'יהאד האיסלמי, גדודי אל-אקצה או החמאס אומר משהו משמעותי לאזרח הישראלי חוץ מאשר אי נוחות גוברת והולכת בתודעתו.

דוגמה לכך היא ההצהרה שאחרי החיסולים האחרונים שביצעה ישראל, אשר – כנראה במקרה – לא פגעו באנשי החמאס, "מאשימים בעזה את ישראל כי היא במתכוון אינה פוגעת בחמאס כדי לתקוע טריז בינו לבין הרשות הפלשתינית ו/או הפתח". לא ברור – ומי יכול לדעת? – מהו ומיהו מקורה של ידיעה מסוג זה, אך מה שברור זה שיהיו אשר יהיו מקורותיה של התקשורת הישראלית, אין היא מעבירה שום ביקורת או עורכת סלקציה של החומר שמתקבל אצלה מצד המחבלים, לפני שהיא מטילה אותו על צרכן התקשורת הישראלי.

המראית האובייקטיבית

בכל מקרה, נוצר הרושם (המתוכנן, כנראה) כי אין פעולה שישראל תעשה שתראה בעין טובה על ידי הרשות הפלשתינית ו/או החמאס – אך החמור מכל הוא שרשות השידור מתפקדת כמעבירת פרשנויותיהם של הארגונים השונים כאילו היתה שלוחה משרתת של עניניהם, המעבירה את חוות-דעתם וביקורתם על פעולות צה"ל. מאידך, כנראה בשל הצורך להיראות "אובייקטיביים", אנשי הרשות הממלכתית מקפידים על כך שאיש לא יחשוב כי בגלל שמדובר בטלויזיה הישראלית היא מצדדת בזכותו של "הצד הישראלי"; אין שום טון סימפטי או מעודד בדיווח הלקוני שלה על פעולות ההגנה של צה"ל – במיוחד לא כשמדובר בחיסולי המחבלים - וגם לא שום ביקורת על העובדה שאלימותם של המחבלים נמשכת על אף ההתנתקות, שאמורה היתה לפתרה.

פסיביות תקשורתית

מבחינה זו, אין הטלוויזיה הממלכתית מוצאת לנכון לפעול כמערכת תקשורת אקטיבית; על אף הצהרתה הנודעת בדבר היותה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" אין היא מוצאת לנכון לשאול את ראשי המדיניות מכל הצבעים, אשר דחפו לביצוע תכנית ההתנתקות בטענה שמדובר בתכנית שאמורה לפתור את בעיות הבטחון של ישראל בגזרה, מה הם מתכננים לעשות כדי להגן על משלמי המסים שלהם.

מחאה לגיטימית?

בתוך הידיעות הבאות בולט דיווח על התפתחויות במחאתו של העולם המוסלמי כנגד פרסום הקריקטורות הפוליטיות נגד הטרור כאילו היו מכוונות לביקורת האיסלם באשר הוא. הפגנות מתפתחות של מאמינים ברחבי העולם, המאויירות בנזקים רבים, מעלות את השאלה מה מידת הלגיטימציה שיש לתת להפגנות כאלה נגד הביקורת על האיסלם.

בהקשר זה מתפתח מזה זמן לא קצר תהליך גריסה מסוכן של חופש הביטוי במערב, אשר אנשי התקשורת המערביים – וזה כולל את ישראל – מוכיחים בו אזלת יד הגובלת בסכנה. איש מהתקשורתנים אינו קורא את העולם המוסלמי לסדר ושואל "למה מכריז העולם המוסלמי על זעם נגד דנמרק בגלל שבאחד מעיתוניה התפרסמו קריקטורות הפוגעות, לפי דעת אנשי הדת המוסלמיים, בכבוד מוחמד?" או: "מדוע אין המוסלמים מגלים את גדלות הרוח הנחוצה לצורך השתלבות בחברה מודרנית, שבה יש דעות אשר אינן תואמות זו את זו?

הם לא יעיזו.

מחשש שמא האשמות – או, גרוע יותר, מהומות - יופנו נגדם, איש מאנשי התקשורת לא יעלה בדעתו לציין את הרעיון שבקריקטורות מסוג זה "נבדקת" מידת הסובלנות של האיסלם כלפי גישות מתנגדות וכך גם יכולת העימות שלו עימן, לאו דווקא במובן השלילי...

אך כנראה שאנשי התקשורת אינם רואים את התנפחותה של המפלצת ואיך היא הופכת מיום ליום לאיום על חופש ההבעה המערבי. לכן, במקרה ה"טוב", הם מסתפקים בדיווח יבש ובלתי מעורב; במקרה הגרוע, הם מציגים עצמם כתומכים עקרונית בגישת האיסלם, שאותה הם מבינים, כביכול, כהגנה על כבוד הדת.

(בהקשר זה יש להעיר כי אנשי התקשורת הישראלית לעולם לא יזכירו מושג כמו כבוד הדת בהקשר של הדת היהודית. הנה שכרה המיידי של מעט אלימות ברברית... )

חיסולה הפורמלי של "שינוי"

השקתו של פורז (שינוי) תנועה פוליטית חדשה, נוצלה על ידי טומי לפיד להוקיע את מעטפתה הקיימת של תנועת "שינוי" באמירה כי "עכשיו נמצא בשוק מוצר מזוייף תחת שמה של שינוי" וכוונתו ל"שינוי" בראשות נבחר הציבור מר לוונטל, שנבחר למגינת לבו של טומי לפיד.

ומעניין שאיש בתקשורת הממלכתית לא מצא לנכון להעיר למר לפיד כי אחד ממאפייני המשחק הפוליטי הוא בדיוק הסכמה לתוצאותיהן של הבחירות גם כשאין הם תואמות את ציפיותיך.

"פוליטיקה": הון-שלטון

תכנית "פוליטיקה" אמש עסקה בנושא הידוע כקשר בין הון לשלטון, והיא עסקה בו מנקודת המבט של הפשע המאורגן.

מי מפעיל את מי?

אין זה נסתר לצופה ולקורא הישראליים כי הפוליטיקה הישראלית רווייה בקשרים בין פוליטיקאים לבעלי הון ולאנשים הידועים כקשורים לפשע. זה ברור, גם אם קשה לבוחרים לשים אצבע מדוייקת על הנעשה בכל הקשר מסויים, כי הקשרים בין שלטון, הון ופשיעה מהווים חלק מובנה של העולם החברתי בישראל – וכי הפוליטיקה, הפרקליטות, המשטרה והתקשורת משתתפים במשחק זה כשחקנים המפעילים זה את זה עד כדי כך שאין לדעת באמת מהו מקורו של כל מידע, מי מפעיל את מי ומהם, במדוייק, בעלי הענינים שלאורם פועלת הפוליטיקה.

בהקשר זה, קשה בישראל של היום לדעת אם לתביעה המוגשת על ידי המערכת המשפטית יש יסוד פוליטי – והגבולות מיטשטשים בין ח"כ לתורם, לחבר מרכז, לחשוד, או למורשע, כמו להבדל בין עבירה שיש עימה קלון לכזו שאין בה פגיעה בתדמיתו של איש ציבור.

הדיון הראשי שנערך ב"פוליטיקה" של אמש עסק קודם כל בשאלת הגדרתו של "פשע מאורגן" או, כפי שהדבר הונח על ידי המשתתפים: "מאיזו נקודה הופך מעשה פשע לכזה שאפשר לראותו כחלק מפשע מאורגן?"

כשצריך עובדות...

במסגרת בירור זה נראה היה בבירור שיש למשטרת ישראל מחסור גדול בהוכחות ובעובדות, אך לא הם יתנו לפרט קטן כזה לבלבל אותם; באולפן "פוליטיקה" היה ברור קיומו של קרב שבו מתעמתות שתי קבוצות ידועות בציבור: אלה שחפותם ברורה ואין שום דרך לסתור אותה ולמולם אלה שפשעיהם ידועים על ידי הציבור ככאלה שאינם נצרכים להוכחה.

לקבוצה הראשונה שייכים נציגי הציבור – ח"כים, משטרה, פרקליטות וכיו"ב – ואלה עושים כמיטב יכלתם לברוא את קיומו בישראל של פשע מאורגן גדול ומקיף ככל האפשר, בריק הסובל מחסך עובדתי. את הקבוצה השניה ייצגו בעיקר עו"דיהם, אשר הזיעו קשות בנסיונות להסביר קבל עם ועדה מדוע לקוחותיהם אינם אשמים כל עוד לא הוכחה אשמתם – עובדה שאף פעם לא הוכחה כרלוונטית בעולם הפשע הישראלי.

למול סוללת האנשים הנהנים מאמונו הבלתי-מוגבל של הציבור ניסו האחרים – אלה שנתפסים על ידי הציבור כקשורים לעולם התחתון – להציג את חפותם. כטובעים הנתפסים ברפסודה בלב ים סוער ניסו בעלי הנסיון שבהם, שכנראה לא היתה זו הפעם הראשונה שבה נתקלו בשילוב הבלתי שביר משטרה-תקשורת-פרקליטות, להסב את תשומת לב הצופים לכך שפשעם-לכאורה עדיין לא הוכח. חסרי הנסיון – כמו הח"כ מש"ס, למשל – לבשו במהירות את כותונת הנאשמים בנסיון להצדיק את עצמם על ידי עמידה אמיצה וחסרת סיכוי אל מול השאלות, כסיכה אל מול התבן.

הפשלה

באותו יום, אגב, נתבררה בישראל פרשה בעלת פוטנציאל אי נעימות גדולה למשטרה, כשהסתבר שסוכן מושתל משטרתי בעולם הפשע סרח, הסתבך בפשעים משל עצמו, ובסה"כ הביא לפתיחה של כמעט עשרים כתבי אישום שנסתברו ככושלים מבחינה עובדתית והיה צורך בביטולם. הלב ממש כואב על השוטרים שראו איך הציפרים שנצודו בדי עמל פורחות מידיהם, על אף שסביר שאינן אשמות...

שאלה מעניינת היא אם ידעו עורכי התכנית על אירוע זה או לא – וסביר שהחליטו לדון בשאלות ההוכחה המשטרתית בכל זאת, כי הניחו שאין הדברים משנים כהוא זה לקהל הישראלי.

פרשת גבריאלי

הדיון של אמש, שבו השתתפו אנשי תקשורת, מדינה ועו"דים של אישים השייכים, לכאורה, לפשע המאורגן, עמד בצלו של האירוע בן היומיים, הקשור למשפחתה של ח"כ ענבל גבריאלי; הח"כ גבריאלי הפעילה את חסינותה הפרלמנטרית כדי למנוע מהמשטרה להפעיל צו חיפוש בבית משפחתה. זמן קצר לאחר מכן נעצרו אביה ואחיה באשמת הפעלת הימורים לא חוקיים ברשת החפשית.

פעולתה של ענבל גבריאלי זכתה לביקורת ולגינוי רב. אחד ממבקריה היה ח"כ מיכאל איתן (ליכוש), יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, אשר ביקר את הח"כ גבריאלי על כי ניצלה את חסינותה הפרלמטרית בדרך זו. אף כי איתן לא אמר זאת במפורש, ניסרה בחלל ההערכה כי גבריאלי השתמשה בחסינותה כדי להגן על בני משפחתה, שלשמם נקשר מזה מספר שנים חשד לגבי השתייכותם לפעילות פלילית, מפני חקירה משטרתית. מאידך, שייכת המשפחה למשפחת הלוחמים של מחתרות הימין מהימים שלפני קום המדינה, כך שלענין יתכן היבט נוסף, פוליטי אנטי-ליכודי.

האשמה בחלל

את השאלה שעלתה לגבי זכות הפעלת החסינות הפרלמנטרית בהקשר כזה, עקף בלי שום נקיפות מצפון הח"כ עוזי דיין, יו"ר "תפנית" בבחירות הקרבות, כשהאשים בחלל האויר את המשפחה בקנוניה; הוא הצהיר בקול רם, ובפסקנות ודאית יותר מפעם אחת: "קנו לענבל גבריאלי מקום בכנסת ועכשיו היא החזירה את ההשקעה!"

אביה של ענבל, "שוני" גבריאלי, אשר בילה לילה אחד קודם לכן במעצר משטרתי ושוחרר למעצר בית, לא טמן ידו בצלחת, התקשר לאולפן בשידור חי ותבע מעוזי דיין התנצלות על הצהרתו; "אם לא תתנצל על דבריך" הזהיר "שוני" "תצטרך להתמודד עם הנושא בבית משפט."

דיין הרים את הכפפה מיידית והודיע לציבור כי "אני לא רק לא אתנצל אלא אשמח להתמודד על זה בבית משפט."

דיין כסמל

אין צורך לרדת למכמני התיק שיידון בענין, יש טעם ברור לפגם בכך שאיש ציבור – במיוחד כזה המתכנן לרוץ בבחירות – מוצא לנכון להטיל דופי בשמה של משפחה עד כדי להצהיר קבל עם ועדה על קנוניית שחיתות הכרוכה בפעולתה. למותר להוסיף כי היושר מחייב לציין שקנוניה מסוג זה שמוזכר בהצהרתו של דיין, המניחה קשר בין כניסתה של גבריאלי לכנסת לבין עניניה הפליליים-כביכול של המשפחה, היא פוגענית ביותר והיא עלולה לגרום נזק רב לשם המשפחה, למהלך חייה ובודאי למעמד האלקטורלי העתידי של הח"כ ענבל גבריאלי.

שאלה פתוחה היא מה גורם לדיין לחוש כה בטוח בעצמו וכה חסר עכבות לגבי ההצהרה שלו ומוכנותו להתמודד בבית משפט עם תביעת לשון הרע שהצהרה כזו מזמינה?

כנראה שהתשובה לשאלה זו מבוססת, איכשהו, על הידיעה הברורה (ולא ברור למה, כל עוד לא הוכחה בבית משפט) של הציבור שכשמדובר במשפחת גבריאלי מדובר ב"משפחת פשע" וכשמדובר בעוזי דיין מדובר באיש של אמת. כנראה שדיין יודע את מעמדו זה בציבור – ומה שיותר מכך כנראה שהוא יודע שבישראל השתייכות למשפחות מסויימות היא תו הכשר גורף שאין לערער עליו.

האמנם? לא לנו פתרונים. הבטחון העצמי של הדיין הנוכחי הוא העדות היחידה שיש לנו.

"פוליטיקה" כבית דין שדה

אך בעיקר כדאי לציין לתשומת לב את העובדה כי יש גורמים בפוליטיקה הישראלית, אשר מניחים כי יש להאשמה מסוג זה – המצריכה חומר הוכחתי רב – מקום ולגיטימציה בתמונת העולם הפוליטית-חברתית הישראלית. – ולמותר לציין כי ספק אם יגיעו הדברים לידי בירור נאות – וגם אם יקרה הדבר הוא לא ישתווה לאפקט הרייטינג שיש למיקוד של "פוליטיקה", מה שכל פוליטיקאי ישראלי יודע.

דיין יודע, כנראה, שיש דברים בישראל שאינם זקוקים להוכחה משפטית – וניתן לערוך, לגביהם, מעין משפט ציבורי טלויזיוני, כמו זה שבעצם התרחש אמש על המרקע.

ולא משנה מה תהיה תוצאת המהלך, זו לא תהיה הפעם הראשונה ו/או היחידה ש"פוליטיקה" נבחרה כדי לשמש כבית דין של שדה שבו נפגע שמם הטוב של אדם או של משפחה. "פוליטיקה" היא האירוע הציבורי העורך סוג זה של משפטים פעם בשבוע. אך עם זאת, רק לעתים רחוקות נלקח לאולפן אדם שנגדו הוגש כתב אישום כדי לברר עימו קבל עם ועדה את מה שמתפקידו של בית משפט לברר, עוד לפני שהדברים מגיעים לישיבת בית המשפט.

דבר כזה קרה לגבי הח"כ בניזרי (ש"ס) אשר בבוקר אותו יום נודע לציבור כי הוגש נגדו כתב אישום בנושא שחיתות ציבורית.

"פוליטיקה" כבית משפט מקדים

במקרה המיוחד הזה הפך המנחה-מראיין של "פוליטיקה", גדעון שחר, לשופט-חוקר המבצע, קבל עם ועדה, תחקיר של הח"כ שנגדו הוגש כתב האישום.

מצורת הדברים – ולא פחות מהעיתוי – כנראה שנתקבל הרושם, לפחות אצל חלק מן הצופים, כי בניזרי מתקרב למעמד של דרעי "חדש" או, לפחות, עדכני. בניזרי הציג את עצמו כקרבן רדיפה פוליטית על בסיס עדתי וכבר במשך היום חזרו יותר מפעם אחת על אמירתו כי "אם היה שמי בניזרוביץ' היה המצב שונה."

מכיוון שאולפן טלויזיה איננו בית משפט וצופי טלויזיה אינם שופטים, לא ניתן, כמובן, לומר באם בניזרי צודק – אך אין ספק שהדברים הוצגו בצורה שיש בה מעין עריכת משפט ולכן אין גם ספק שקהל הצופים בתכנית, שהוזמן לחרוץ דין, עשה זאת. דבר זה, כשלעצמו, הוא בעל משמעות בהתחשב בהתקרבות הבחירות הבאות ובכך שהאדם שבו מדובר הוא בעל עמדה בכירה בש"ס.

כל זה מעלה סימן שאלה לגבי טוהר הכוונות הפוליטיות של מערכת "פוליטיקה" בתחקיר שערכה קבל עם ועדה.

שאלות לגבי שאלות

שיפוט מקצועי לגופו של התחקיר מעלה שאלות נוספות ובין היתר לגבי ...השאלות:

רם עברון הציג לבניזרי שורה ארוכה של שאלות שהמקום לשאלן היה, ללא ספק, אולם בית המשפט. אך הח"כ שלמה בניזרי, אשר לא הפגין בשום צורה כי הוא מתכונן לשמור על זכות השתיקה, הגיב על עצם הידיעה בדבר הגשת כתב אישום נגדו, תוך התגוננות ישירה, באמירות כמו ש"לדבר אין ממשות" וש"הוא נופח מעבר לכל פרופורציה".

כשדחק אותו עברון בשאלה מכשילה "למה?" לאמור: "למה, לדעתך, עושים לך את זה?" השיב בניזרי כי על ה"למה?" הוא מבקש לומר כי תחושתו היא שמדובר בכך שהוא מזרחי.

מכאן ואילך נתבקש בניזרי להשיב על רצף שאלות קשות ומביכות, וביניהן: "מדוע בגד בך?" (שאלה זו, לגבי עד המדינה שהיה חברו של בניזרי, מעלה תיאוריה לא נעימה לגבי השיטות שבהם נוהגת המערכת המשטרתית-פרקליטית-משפטית להביא אנשים להעיד נגד שותפיהם), "מה אומר על זה הרב עובדיה?" (לכך משיב הח"כ במצור "אני מספר שתיים"), "האם תהיה מוכן להסרת חסינות?" (על השאלה המכשילה הרומזת לענין דרעי, משיב בניזרי, בצורה העלולה להיראות כמתחמקת, אך היא מעידה על כך שלפחות דבר אחד למדו אנשי ש"ס מפרשת דרעי, כי "העו"דים המנהלים את התיק" יקבעו דבר זה"), ו"מה כתב האישום יעשה לש"ס בבחירות?"

שאלה אחרונה זו מגלמת כאלף עדים את טבעה של החקירה; איך יכול נאשם כבניזרי להשיב עליה תשובה ישירה? האם הוא קורא את מחשבות הציבור? הוא איננו. אך בשאלה מסוג זה מסגיר, כנראה, המנחה משהו ממניעיה הנסתרים של מערכת "פוליטיקה" בעריכת המשפט הציבורי המקדים לח"כ מש"ס.

לסיכום, מתנהלת כל החקירה ברוח שממנה ניתן לראות שכאילו חובת ההוכחה לגבי כל ההאשמות כנגדו מוטלת על בניזרי עצמו. הוא מתבקש, על אף שהוא בחר בכך, למעשה, להשיב על השאלות הנבחרות (על ידי מי?) במשפט פומבי הנערך אל מול ציבור הצופים כולו. אין צורך להיות מומחה משפטי כדי להבין במקרה פרטי זה לוקחת לעצמה התקשורת זכות עודפת לשאלות חודרות, העוברות כל גבול משפטי. מה שמנחה "פוליטיקה" מרשה לעצמו לשאול, הוא שאלות שלא יישאלו גם בבית משפט, כי מבחינה חוקית אין להם מקום...

עדות חד-צדדית

ולא סיפרנו כלל כי פעמיים, בתחילת התכנית ולפני הראיון עם בניזרי, הוקרן לצופה בבית ראיון עם אשתו של עד המדינה נגד הח"כ, ובו מסרה עדות נגד בניזרי, מבלי שתעומת בשום צורה של חקירה נגדית (א-ב משפטי) עם עדותה. במסגרת זו סיפרה העדה לא רק על הדברים שבניזרי ואשתו קיבלו ממנה אלא גם על כך שמרגע שמסרה עדות נגדם היא הפכה ל"חיה נרדפת"...

סיכום: השאלות האמיתיות.

את השאלות האמיתיות יש להפנות לא לבניזרי אלא למערכת "פוליטיקה":

האם זו צורת הדברים שבה צריכה התקשורת הישראלית לטפל בתביעה משפטית? האם באמת הכל תמים בדרך שבה "מופשט" קבל עם ועדה ח"כ בכיר, המשמש בתפקיד מפתח בתנועה שמועמדת לבחירה בעוד שבועות ספורים? האם באמת אין בדברים אלה שום פגם? האם התקשורת היא המסגרת הנכונה לביצוע תחקיר שיפוטי מסוג זה?

ושאלה אחרונה: האם לא התבלבלה "פוליטיקה" בין אובייקטיביות ושיפוטיות?