המלחמה על זכויותינו

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 891

 

המלחמה על זכויותינו

 

שנה עברה – ועדיין משוטטים בישראל אלפי מגורשים מושפלים, אנשים שזכויותיהם נפגעו פגיעה חסרת-תקנה על ידי קלגסיו של משטר עריץ. אך רוב האנשים האלה, על אף הפגיעה האיומה שספגו, אינם מבינים עדיין שבמלחמה אכזרית זו, שבה נבזזו מרכושם, נפגעו למעשה זכויותיהם של כל אזרחי הארץ הזאת; גירוש גוש קטיף קבע עקרון – שזכויותינו היסודיות, כאזרחים במדינת ישראל, אינן מוגנות מפני הממשל.

מה שנקבע במאבק הכושל על גוש קטיף הוא המידה שבה חשופות זכויותינו האזרחיות לשרירות ליבם של הנמצאים בשלטון – אבל גם עד כמה רחוקים חובשי הכיפות מלראות מה משותף בין דתיים לחילוניים במאבק זה; יותר ויותר נראה כי אחת הטעויות הגדולות שבוצעו על ידי המתיישבים שגורשו מגוש קטיף במאבקם היא הפיכת הגירוש לעניין של דתיים. בכך, הפרידוהו מהחילוניים כאילו אין זה מעניינם. בכך הם שיחקו לידי האנטישמיים של השמאל וחיזקו, למעשה, את האנטי-יהודיים שבמדינאות הישראלית.

את ההתנגדות לגירוש צריך היה לבסס על פגיעתה בזכויות האדם והאזרח – זכויות היסוד, שאינן מבחינות בין דתיים לחילוניים. חובשי הכיפות לא השכילו להבחין בעובדה שזכות הרכוש אינה אלא צורה של הופעת הציווי "לא תגנוב" במגילת זכויות האדם והפגיעה בזכויות זו ואחרות מסוג זה על ידי המשטר הופכת אותו לעריצות רשמית וכך למושא מלחמה כללי על ידי כל גוף הדואג לזכויות אלה עלי אדמות.

אימוץ המאבק נגד הגירוש על ידי חובשי הכיפה הוציא אותו מידיהם של אנשים רבים, לא דתיים, שזה היה יכול להיות – וצריך להיות - גם מאבקם שלהם. אולי הסיבה לכך היא שרק לא דתיים מעטים ביחס חיו בגוש קטיף ולכן לא נשמע כמעט קולם במחאה על זכויותיהם שבהן עומד השלטון לפגוע. אזרחים אלה מצאו את עצמם במצב שבו, כדי להגן על רכושם, עליהם לאמץ טיעונים דתיים או לצאת מן המאבק – והם מצאו את עצמם חסרי ביטוי, כשרוב הציבור שהשלטון מאיים על זכויותיו מדבר על פגיעה בדתו ואינו מוצא עימם שפה משותפת.

כנראה שנטישת המלחמה למען זכויות אלה נעשתה על ידי חובש הכיפה על יסוד ההנחה שמאבק למען זכויות האדם והאזרח שייך לשמאל, וזאת כי השמאל הצליח לשכנע אותו שזכויות אלה והדאגה להן שייכות לו. חובש הכיפה לא השכיל לראות את קיומן של הזכויות הללו בתוך היסוד היהודי ההלכתי, ולפיכך את ההיבט היהודי שלהן.

חובש הכיפה היה צריך לראות את המשותף בין זכויות אלה והיהדות; אם היה רואה בין הטענה היהודית לבעלות על הארץ לבין הטענה לזכות הרכוש זהות היבטים, הוא לא היה מוציא מהצבא הלוחם למען ערכיו את החילוני אלא מביא אותו להבין כי שניהם נלחמים על אותו ערך יסודי – והדבר היה מניח תשתית לכל מלחמה עתידית על זכויות בישראל, בין אם מדובר בזכויות היחיד ובין אם מדובר בזכויות העם היהודי על אדמתו.

בטיעוניו נגד הגירוש התמקד הכתום הדתי בעניין הדתי ודחה אפשרות לראות בצבאו גם את האזרח היהודי שאינו חובש כיפה, ובכך הוציא אותו מחוץ למחנה. וגרוע מזה, חובש הכיפה נכנע לתפיסה הפשיסטית, המעדיפה את הזכות השקרית של המדינה (בשם ה"ממלכתיות") על פני ערך זכויות האדם והאזרח, ובכך השמיט, למעשה, את הקרקע המושגית הנוגעת לזכויותיו מתחת לרגלי עצמו. השמטה זו אולי תעמוד לו לרועץ בעתיד הלא רחוק, כאשר יצטרך להילחם בממשל שינסה לפגוע בזכויותיהם של אזרחים נוספים.

אם אכן יקרה כזאת, ימצא עצמו חובש הכיפה חסר הגנה. הוא השתמש בתחמושת רעיונית שגויה בשלב הקודם של מאבקו והיא הוכחה כלא יעילה - וזו גם התחמושת היחידה שיש לו לשלבי המאבק הבאים; התחפרותו של חובש הכיפה בטיעונים דתיים אינם משכנעים את העריץ הלא-דתי ובנוסף לכך מעניקים למדינה עליונות, ייצרו שוב תוצאה דומה – ולכן שוב לא יוכל להגן על זכויותיו מפני הממשלה.

אלא אם כן ילמד את מה שהיה צריך ללמוד כבר בסיבוב הקודם: מה בדיוק לומר, על אילו ערכים להגן ועם מי לשתף פעולה. שלושת אלה, שהם היבטים של ערך אחד, פירושם, קודם כל, להילחם על זכויותינו, כלומר על זכויות האדם והאזרח של כל האזרחים, דתיים וחילוניים כאחד. שנית, לאמץ מושגי זכויות יסוד של כל האזרחים כדי שתיווצר תשתית רחבה של הסכמה ערכית ולשונית, של מושגים משותפים שיוכלו לאחד, למען המאבק עליהם, אזרחים רבים ככל האפשר.

לא מדובר בפשרה אלא בהתאמה לשונית; חובש הכיפה אינו צריך להחליף את ערכיו או לשנותם, אלא למצוא את המושגים המשותפים, שבהם יבואו לידי ביטוי ערכיו, כמו ערכיהם של אזרחים יהודיים שאינם שומרי מצוות, אך שותפים לו בשאיפה להגן על זכויות היסוד של שניהם. הזכות על הבית, כמו הזכות על רכוש אחר, איננה זכות של המדינה ואין למדינה כל עדיפות סמכותית לגבי השאלה מה ייעשה עימו.

הבטחת האל לעם אינה עומדת בסתירה לשאיפת העם לשמור על זכויותיו הרכושיות בארץ – ומאידך, אין היא מהווה אמצעי במאבק על זכויות עם הממשל. זכות הרכוש, שהיא זכות אדם וגם זכות אזרח, ביחד עם הציווי "לא תגנוב" ועוד רבים מציוויה היסודיים של היהדות יכולים לחיות יחדיו בצורה שתעניק כוח לנלחמים למענם – וגם, כהשקעה חשובה לעתיד – תייצר את התשתית המשותפת לאזרחיה היהודיים של ישראל העתידית, אשר תמצא את מקומה בשטח ישראל אחרי שימוגר השלטון העריץ הנוכחי.

אם וכאשר יבוסס שיתוף הפעולה בין דתיים וחילוניים לגבי זכויות היסוד שלהם כאזרחים וכיהודים גם יחד, יהיה זה, בו בזמן, גם מכפיל עוצמה פוליטי אשר יביא אל צבא הנלחמים בעריצות השלטונית רבים וטובים מהמחנה הדתי והחילוני גם יחד – וגם דגם של שיתוף פעולה שיציג את האפשרויות העתידיות המשותפות הפתוחות בישראל לפני דתיים וחילוניים כאחד. אסור שגם מול ניסיון הגרוש הבא יעמדו רק חובשי כיפות.

יתכן שסוג זה של שיתוף פעולה יביא לתחילתו של תיקון חברתי חשוב בישראל: מחד הוא ישפר את הגנת המשטר על זכויות האדם והאזרח מפני הממשל, ומאידך הוא יביא רבים משומרי המצוות, המשרתים היום את הממשל בהנחה המוטעית שמדובר בבעל-זכות שזכותו גדולה מזו של הנתין היחיד, להכיר בטעותם של התומכים במדינה בשם ה"ממלכתיות", אשר נותנים לה, שלא בצדק, סמכויות רבות וחסרות בסיס, של פגיעה בשלומם וטובתם של אזרחים.

רק אם נדע להתאחד כולנו, דתיים וחילוניים כאחד, להילחם על זכויותינו כבני אדם וכאזרחים נגד שלטון שמנסה להפקיען מאיתנו, יהיה לנו סיכוי סביר לשמור בעתיד על ערכינו ולא למצוא את עצמנו מגורשים פעם נוספת מבתינו בארצנו. בנוסף לכך, תביא לנו אחדות כזו יסוד טוב יותר לחיים משותפים, אשר יבטאו את מימוש זכויותינו בערכינו.