השמאל והאדם

 

השמאל והאדם

 

האוייב הגדול ביותר של זכויות האדם בעולמנו הוא מחנה השמאל. העובדה שלרוב הציבור זה נראה לא נכון ואפילו מנוגד לאמת היא עדות לנצחונו התעמולתי הכביר של השמאל, לכוחו בתחום תקשורת ההמונים – ולסכנה שהוא מהווה לשלום העולם בכלל ולזכויות האדם בפרט.

בהסכמים מסוג זה שנעשה באוסלו הוכיח השמאל העולמי והישראלי גם את התפישה המעוותת של השמאל לגבי זכויות אדם וגם את עוורונו לגבי סבל אנושי. לא רק שהשמאל הפקיר את אזרחי ישראל לאלימותו של הרוצח הפלסטיני אלא שגם הסגיר רבים מבני העם הערבי, אשר חיו שנים רבות בשלום עם בני העם היהודי, לידי מי שהוכר כנציגיהם בשל היותם אלימים. בכך חשף השמאל שוב את עובדת הערכתו את האלימות כגורם בעל משקל פוליטי משמעותי.

ומעל הכל מקפיד השמאל להתמיד בהצהרותיו לגבי מניעי הסיוע שיש לו למדוכאים; בהתצאם לכך, לפני ההסכם הנלוז באוסלו ועד היום ממשיך השמאל את פעולתו אשר מתאפיינת בשניים: טענת כיסוי סוציאליסטית על דאגה לפלשתינאי בשל עניו ומחסורו והתיימרות לסייע לו מחד – ופעולת דריסת ומחיצת זכויות היסוד של נתיני הרשות כבני אדם, במצב שבו אין להם את החופש ואת אפשרות הביטוי להמרות את פי הנהגתם החדשה או למחות על הפגיעה בהם.