זכויות האדם של מי?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 864
זכויות האדם של מי?
המרמה והעונש של חטא הבורות
ללא ידיעת נושא אין אפשרות לשליטה בו. אי ידיעתם של אזרחי ישראל את נושא זכויות האדם, נוטלת מהם את האפשרות להתמודד כראוי במערכה על זכויותיהם אלה ולהגן עליהן. חוסר היכולת להתמודדות זו באה לידי ביטוי בהחמצה גדולה כדוגמת גירוש המתיישבים מגוש קטיף.
אין ראנד, הפילוסופית היהודיה הגדולה, אמרה פעם כי העובדה שהמוני העבדים שהקימו את הפירמידות הגדולות של מצרים האמינו, כנראה, בקדושת מושא פעולתם, איננה מהווה הצדקה לשיעבודם על ידי הדיקטטורה הפרעונית האכזרית. בדומה לכך ניתן לומר בישראל של היום כי העובדה שאלפי המתיישבים שגורשו מגוש קטיף על ידי הדיקטטורה הישראלית סברו שיש למדינה זכות לעשות זאת, איננה מצדיקה את כניעתם לה.
אך כניעה זו למדינה של המתיישבים מתחילה מבורותם לגבי מושגי זכויות האדם, אותם לא ראו כבעלי חשיבות. השקפה זו אינה משנה את העובדה שזכויות האדם שלהם נפגעו בצורה אכזרית ביותר על ידי השלטון. למעשה, בורותם של המתיישבים בנושא גם לא איפשרה להם להגן על עצמם בדרך שונה מזו שבה נקטו. לא מן הנמנע שיסתבר בעתיד כי גם מבחינה טקטית רק נקיטה בדרך השיח המבוססת על מושגי זכויות האדם היתה מעניקה סיכוי נאות להצלחתה של התנגדות לגירוש.
היום, ללא שליטה בסיסית בטרמינולוגיה המושגית הנוגעת לזכויות האדם, חשוף האזרח – בישראל, לפחות – לכל גורם המהווה איום על זכויותיו. בימינו, שבהם מושגי זכויות האדם, האזרח והיחיד הולכים ותופסים יותר ויותר מקום של כבוד בשיח הפוליטי החיצוני (ישראלי ועולמי כאחד), התעלמות ממשמעותם המעשית אלה הופכת יותר ויותר למסוכנת עד כדי נגיעתה בדיני נפשות. בהווה ובעתיד הקרוב, עלולה בורות לגבי זכויות האדם להעניש את בעליה קשות.
ויותר מכך, מכיוון שזכויות האדם מהוות מושג יסודי בתפישה הפוליטית העכשווית, כל עוד אין אזרחי ישראל, הזכאים בצדק לאי פגיעה בזכויות האדם שלהם, משקיעים את המשאבים הנחוצים כדי להבין סוגיה זו, ינצלו בורות זו שלהם אויבים רבים כדי לפגוע בהם. כפי שבעולם הטבע, מזמינה כל חולשה את חיות הטרף לסעודה, מזמינה הבורות בנוגע לזכויות האדם אויבים רבים של זכויות אלה - שחלק מהם מציגים את עצמם אף כמגיניהן, כחלק מפעולה שפוגעת בהן.
מדובר במרמה, המצליחה להתקיים בגלל הבורות שביסודה; מי שאינו מבין את מהות זכויות האדם, אינו יכול לזהות את המרמה של ארגונים המציעים להגן על זכויות האדם שלו, אך אינם עושים זאת.
בימינו, מדובר בעיקר בשמאל הפוליטי, אשר, מנקודת מבט ציבורית, ניכס לעצמו את מושגי הזכויות בצורה כה חזקה, עד שרבים הם כיום אלה המאמינים בכך שזכויות אלה שייכות לתפיסת השמאל, וזאת בזמן שהשמאל, אבי הדיקטטורה המודרנית, הוא האחראי הראשי בימינו לפגיעה בזכויות האדם.
ראיית השמאל כמצדד בזכויות האדם היא, במקרה הטוב, טעות מצערת. במקרה הגרוע, שהוא נפוץ הרבה יותר, היא עומדת ביסודן של הטעיות טקטיות וגישות איסטרטגיות של אויבי הצדק, המשתמשות בטיעוני זכויות האדם כדי להכשיל למטרות פגיעה בזכויות אלה. באופן טבעי הן מצליחות בהטעייה זו - במיוחד כלפי מי שלא הכין שיעורי בית בתחום זה.
הדוגמה הנפוצה לכך בימינו הם ארגונים השייכים לצדה השמאלי של מפת העולם הפוליטית, המצהירים על עצמם כעל ארגוני זכויות אדם. על רקע העובדה שהשמאל הוא הממסד העוסק דרך קבע בפגיעה בזכויות האדם, ארגונים אלה, הרואים את עצמם כמגינים על זכויות האדם, פועלים, למעשה, מתוך סתירה.
ארגונים אלה פועלים נגד זכויות האדם של אזרחי מדינת ישראל, כאשר הם פוגעים בזכות אדם יסודית ביותר – הזכות להגנה העצמית של אזרחי ישראל – דרך פעולת הפרעה לצה"ל, הארגון הראשי העוסק בהגנת האזרח הישראלי. בפעולתם הם מפריעים לפעולת הגנה זו שלו ומציגים אותו כארגון הפוגע בזכויות האדם (של האוייב).
ארגונים אלה, שאחד הבולטים בהם הוא ארגון נשות מחסום ווטש, טוען לפעולה למען זכויות האדם, אך הוא מתמקד, למעשה, בהגנה על זכויות הפלשתינים העוברים דרך מחסומי צה"ל, עושה זאת מתוך ערעור על סמכותו של צה"ל ובכך גם מסכן את חייליו. בהנחה שמדובר בטעות איומה, זו מבוססת על
ויש, על כן, משמעות עמוקה לכך שהארגונים הישראליים העוסקים בנושא זכויות האדם לא נתנו את דעתם על פגיעה יסודית זו. ארגוני זכויות האדם – כולל ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים – לא התייחסו כלל, במשך כל תקופת הגירוש, לפגיעתה של הדיקטטורה הישראלית בזכויות אזרחיה. הדבר עומד בניגוד גמור לעיסוק הקבוע של ארגונים אלה בפגיעה-כביכול של ישראל בזכויות האדם של הפלשתינים – אשר בו לוקחים חלק ארגוני זכויות האדם הישראליים.
רגישות זו לזכויות האדם של אויבי ישראל בעת מלחמה על רקע ההתעלמות המוחלטת מזכויות האדם של אזרחי ישראל היא, בלשון המעטה, תמוהה; בכל מקרה, היא תובעת הסבר: מדוע אין פוצה קול ומצפצף בענין פגיעת ישראל בזכויות האדם של אזרחיה?
נשות "מחסום ווטש" נפגשו עם חיילי צה"ל כדי לשוחח עימם על בעיית זכויות האדם, כפי שהיא באה לידי ביטוי במחסומים. אך אנשי השמאל – וכנראה שנשים אלה הם חלק מהמערך השמאלני – "שוכחים" תדיר את סדר העדיפויות הנכון כשמדובר בזכויות האדם:
בדרך כלל, הדגש של אנשי השמאל הוא על הפגיעה-כביכול המתרחשת במחסומים בזכויות האדם של הפלשתינים, לא של חיילי צה"ל. אך הפגיעה בזכויות האדם המתבצעת במחסומים, כמו בשאר פעילויות ההגנה של צה"ל, מתבצעת בעיקר וקודם כל נגד חיילי צה"ל. כן, חיילי צה"ל הם בני אדם – וככאלה יש להם זכויות אדם. אך הם אינם "נספרים" כלל על ידי אנשי הארגונים הדואגים להגנה על זכויות אלה.
מה שבדרך כלל אינו עולה למעשה, המחסומים קיימים כדי להגן על זכויות האדם – ומטרת כל פעולות צה"ל היא הגנה על זכויות האדם – וקודם כל אלה של אזרחי ישראל.
התשלום על כל ההוצאות העצומות של מערכת הבטחון נעשה על ידי משלם המסים הישראלי כדי להגן על זכויות האדם שלו. פעילות נשי מחסום ווטש מתעלמת כליל מעובדה זו ומתמקדת בזכויותיו של עם האוייב, אשר פעמים רבות מוכח כי יש להיזהר ממנו, גם כאשר הוא מסווה את עצמו בתמימות.
"מחסום ווטש הוא ארגון זכויות אדם נשי ייחודי של מאות נשים, שזה חמש שנים מציב משמרות ב-40 מחסומים בגדה כדי ...לנסות לסייע לפתרון בעיות פרטיות של פלשתינאים שאין להם למי לפנות" ההנחה היא כי נוכחותן של נשים בוגרות... מונעת התעמרות מיותרת ומקלה במעט את הסבל וההשפלה שהם מנת חלקם של אלפים. ...הם המעט שאזרחים ישראלים יכולים לעשות כדי לנסות ולמנוע עוולות הנובעות מהכיבוש."
האם באמת מאמינים אנשי השמאל כי אין הציבור יודע שנשות מחסום ווטש מונעות מרגשות חיוביים ומרצון לעזור? בודאי שכן. הבעיה טמונה בשאלות כמו האם בכל הסבל מי שאשם באמת הצד הישראלי – והאם החיילים הצעירים, הנשחקים בגלל הסכנה היום-יומית, אינם נפגעים בנפשם בגלל הסבל שהם עובריםמול הרגשנות הפועמת
אי התייחסות לצורך זה או אי הבנה לנחיצותו, ביחד עם התעלמות מכך שאי הנוחיות, הסבל ו/או ההשפלה שנגרמים לפלשתינים במחסומים, הם תוצר של הרצון הראשוני להגן על זכות החיים של הישראלים, נובעות מבורות או רוע.
האם יש שמאלני הרואה את כפייתה של מלחמה על האזרח הישראלי ו/או את האבדנים שחווים חיילי צה"ל ממלחמה זו כצורה של פגיעה בזכויות האדם של הישראלים?