בין דמוקרטיה לדיקטטורה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1057
בין דמוקרטיה לדיקטטורה
או: מה בין בחירה חופשית לבחירות דמוקרטיות
בישראל של ימינו רבים הם הסוברים כי דמוקרטיה ודיקטטורה הן שתי שיטות מדיניות מנוגדות, אשר היחס ביניהן כמוהו כיחס בין חופש לכפיה. זוהי טעות – ולא תמימה; היא הושתלה בתהליך שטיפת מוח מתמיד בן עשרות שנים על ידי מנגנוניה של מדינת ישראל, כדי לשרת את מטרותיה של ההנהגה.
אי מוסריות פוליטית נשענת על בורות וטפשות: הרמאי מבסס את חייו על בורותם ו/או טפשותם של קרבנותיו; העריץ יודע שעליו לשמור את עבדיו במצב של בורות וטפשות ולכן הוא שולט בידע הזמין להם בתחומי שלטונו; העריצות הסוציאליסטית הישראלית פעלה באמצעות כליה השלטוניים – מערכת הבטחון, מערכת החינוך והתקשורת הממלכתית המונופוליסטית – כדי לחנך לערכים שיבטיחו בורות וטפשות בחברה הישראלית – והידע המוטעה שקיים היום בידי הציבור הישראלי הוא תוצר של חינוך זה.
ידע זה – במיוחד בתחום הפוליטיקה – מאשר את השלטון הדיקטטורי הישראלי, על ידי הצגתו כחפשי. הדבר נעשה באמצעות מושג הדמוקרטיה.
בניגוד לתפישה (בעלת היסוד האינטואיטיבי) הרווחת הגורסת שיש התאמה בין דמוקרטיה וחופש, האמת היא הפוכה: דמוקרטיה, בהגדרה, פירושה כפיית הרוב על המיעוט, ולכן אי חופש.
מבחינה מושגית, הדמוקרטיה איננה מייצגת חופש – ולא שום ערך שאפילו מתקרב אליו; למעשה, אלה הרואים את הדמוקרטיה וערכיה כקרובים לחירות הם – ורק הם – הטוענים באופן מוטעה, מסוכן ומתמיד את המושג הזה בערכי החירות. בכך הם מסייעים למגמה השלטונית שאת שורשיה ניתן למצוא ברוסיה הקומוניסטית, שאזרחיה בחרו במשך שנים במפלגה אחת...
הישראלי לומד כל ימי חייו שהדמוקרטיה פירושה חופש ושהאלטרנטיבה היחידה לה היא דיקטטורה. אך חופש הוא מצב שבו אין כפיה - שום כפיה – לא של רוב על מיעוט ולא של מיעוט על רוב. אחת מסגולותיה הנפסדות של הדמוקרטיה היא חינוכה את הבריות להאמין שיש קשר בין חברה צודקת למספרים. אך הצדק אינו קשור במספרים; העמדת כמויות מספריות זו מול זו כשמדובר בעמדות רעיוניות היא, כשלעצמה, עיוות של רעיון הצדק בחברה, כי מכיוון שאין שום קשר בין מה שצודק לבין מספר האנשים שדוגל בו, אין עמדתו של הרוב קרובה לצדק יותר מעמדתו של המיעוט.
יתרה מזו: בהתבסס על כך שאנו יודעים שפעמים רבות יקרה שהמיעוט הוא הצודק, ומכיוון שבהתפתחותה הידיעתית של האנושות יהיה זה תמיד אדם יחיד שיעשה את הצעד החדש בתחום ידע חדש – והיחיד תמיד יהיה, מבחינת הדמוקרטיה, מיעוט – כפיית כל המעורבים בחברה מתחת למסגרת השיטה הדמוקרטית פירושה כבילתה לנסיגה מתמדת מבחינה התפתחותית.
בין דמוקרטיה לדיקטטורה
או: מה בין בחירה חופשית לבחירות דמוקרטיות
בישראל של ימינו רבים הם הסוברים כי דמוקרטיה ודיקטטורה הן שתי שיטות מדיניות מנוגדות, אשר היחס ביניהן כמוהו כיחס בין חופש לכפיה. זוהי טעות – ולא תמימה; היא הושתלה בתהליך שטיפת מוח מתמיד בן עשרות שנים על ידי מנגנוניה של מדינת ישראל, כדי לשרת את מטרותיה של ההנהגה.
אי מוסריות פוליטית נשענת על בורות וטפשות: הרמאי מבסס את חייו על בורותם ו/או טפשותם של קרבנותיו; העריץ יודע שעליו לשמור את עבדיו במצב של בורות וטפשות ולכן הוא שולט בידע הזמין להם בתחומי שלטונו; העריצות הסוציאליסטית הישראלית פעלה באמצעות כליה השלטוניים – מערכת הבטחון, מערכת החינוך והתקשורת הממלכתית המונופוליסטית – כדי לחנך לערכים שיבטיחו בורות וטפשות בחברה הישראלית – והידע המוטעה שקיים היום בידי הציבור הישראלי הוא תוצר של חינוך זה.
ידע זה – במיוחד בתחום הפוליטיקה – מאשר את השלטון הדיקטטורי הישראלי, על ידי הצגתו כחפשי. הדבר נעשה באמצעות מושג הדמוקרטיה.
בניגוד לתפישה (בעלת היסוד האינטואיטיבי) הרווחת הגורסת שיש התאמה בין דמוקרטיה וחופש, האמת היא הפוכה: דמוקרטיה, בהגדרה, פירושה כפיית הרוב על המיעוט, ולכן אי חופש.
מבחינה מושגית, הדמוקרטיה איננה מייצגת חופש – ולא שום ערך שאפילו מתקרב אליו; למעשה, אלה הרואים את הדמוקרטיה וערכיה כקרובים לחירות הם – ורק הם – הטוענים באופן מוטעה, מסוכן ומתמיד את המושג הזה בערכי החירות. בכך הם מסייעים למגמה השלטונית שאת שורשיה ניתן למצוא ברוסיה הקומוניסטית, שאזרחיה בחרו במשך שנים במפלגה אחת...
הישראלי לומד כל ימי חייו שהדמוקרטיה פירושה חופש ושהאלטרנטיבה היחידה לה היא דיקטטורה. אך חופש הוא מצב שבו אין כפיה - שום כפיה – לא של רוב על מיעוט ולא של מיעוט על רוב. אחת מסגולותיה הנפסדות של הדמוקרטיה היא חינוכה את הבריות להאמין שיש קשר בין חברה צודקת למספרים. אך הצדק אינו קשור במספרים; העמדת כמויות מספריות זו מול זו כשמדובר בעמדות רעיוניות היא, כשלעצמה, עיוות של רעיון הצדק בחברה, כי מכיוון שאין שום קשר בין מה שצודק לבין מספר האנשים שדוגל בו, אין עמדתו של הרוב קרובה לצדק יותר מעמדתו של המיעוט.
יתרה מזו: בהתבסס על כך שאנו יודעים שפעמים רבות יקרה שהמיעוט הוא הצודק, ומכיוון שבהתפתחותה הידיעתית של האנושות יהיה זה תמיד אדם יחיד שיעשה את הצעד החדש בתחום ידע חדש – והיחיד תמיד יהיה, מבחינת הדמוקרטיה, מיעוט – כפיית כל המעורבים בחברה מתחת למסגרת השיטה הדמוקרטית פירושה כבילתה לנסיגה מתמדת מבחינה התפתחותית.