הערבי

 

הערבי

 

יותר מכל דבר אחר מעידה אלימותם הרצחנית של הערבים על היותם נחותים מבחינת מיקומם בסולם ההתפתחות האנושית, על כך שמדובר בני אדם שחיים בשלב פראי קולקטיבי-שבטי של התפתחות, כזה שעדיין לא העפיל אל המודעות היחידאית.

מודעות זו, שחלק ממנה כבר כבש לעצמו מקום של כבוד בהתפתחות התרבותית של העולם, רואה את חייו של אדם יחיד כערך שאין לוותר עליו בשום מרקם חברתי. ועל אף שההסטוריה של המלחמות בעולם מוכיחה שבינתיים עוד יש הרבה מה לתקן בתרבות המערבית, דווקא ההיקף הגדול של מלחמות העולם מוכיח את נצחונו של הטוב ושל ההערכה הרבה שיש לערכים מוסריים, בשל נצחון הכוחות הרואים את האדם כבעל ערך בלתי ניתן להמרה. עובדת נצחונם של כוחות אלה במלחמה מוכיחה את עליונותם על אלה השונאים את האדם, שמה שמבטא אותם הוא ראיית היחיד האנושי ברמה הראשונית-חייתית וזלזול בחייו.

השקפה נחותה זו חיה בעולמנו במידה רבה בעולם הערבי ושומה על כל מי שמתמודד עם הערבי לקחת בחשבון את העובדה שאדם זה עדיין לא הגיח מהמערות הקדם-תרבותיות של ההסטוריה אל המישורים התרבותיים.

ואף כי נכון הדבר שבזמן שבו הערבי הפשוט, הנבער, מחזיק בתפישה פרימיטיבית מכורח הנסיבות הטבעיות, כי הוא אינו יודע משהו טוב יותר, גרוע ממנו מבחינה אנושית זה אשר יכול לדעת יותר ובוחר לדעת פחות, זה שבוחר להקריב את חייו של אדם יחיד למען הכלל בשל החזקתו בתפיסה רעיונית המקדשת את הכלל כחשוב יותר מן הפרט.

זה האחרון הוא המכשול הגדול ביותר בדרכו של הערבי להגיע למצב של נאורות אמיתית – ולא מקרית היא העובדה שאנשי הרוח התומכים בגישות התרבותיות המנוגדות לאנושות ולאנושיות מוצאים לנכון לחבור אל הערבים במלחמתם נגד בני המערב ובמיוחד נגד היהדות.

מבחינה זו האדם הערבי הוא אחד הקרבנות הגדולים ביותר של הרוע, המסית אותו לפעול נגד מי שיכול להוציא אותו מהבערות והחשיכה של העולם הפראי שבו הוא שקוע.