ארץ מולדת?

 

ארץ מולדת?

על הטריאומוירט הישראלי

על רקע הקזת הדם ההדדית המתחוללת בימים אלה בסוריה, הנעשית באופן שבו נמנע מהמתבונן מבחוץ לקבוע באופן נחרץ מיהם (אם בכלל) ה"טובים" או ה"רעים" שבתמונה, לא נשמעים לאחרונה בישראל אותם קולות שגורים שנהגו להכשיר את הקרקע (תרתי משמע) להעברת רמת הגולן לסוריה. אך דווקא דובר "האחים המוסלמים" בסוריה מצא לנכון לאחרונה לשאת דברים ביחס להסדר עתידי בין סוריה לישראל, כשהוא "מזכיר" לנו כי "אדמת הגולן תישאר אדמת המולדת של סוריה".

מאז כבשה ישראל את רמת הגולן מידי הסורים בשנת 67 לא הפסיקו "אנשי השלום" שבינינו להזכיר לנו כי הגולן "שייך לסורים" ועשו זאת, בין היתר, על ידי שזרעו בציבור הישראלי את ההרגל המגונה לדבר על "החזרתו" של הגולן, תוך התעלמות מכך שהקשר בין רמת הגולן לסוריה איננו אלא כזה המבוסס על השתלטות אלימה, ללא יסוד חוקי או לגיטימי: למעשה, כיבוש הגולן נעשה על ידי סוריה כבר בשנת 1948 לא רק בניגוד להחלטה הבינלאומית המוסכמת של העולם החופשי ביחס לשטח זה אלא גם תוך השתלטותה של סוריה על שטחי קרקע גדולים שלא רק לא יועדו לה אלא שבחלקם הגדול היו נחלתם הפרטית של יהודים באותה תקופה.

בשל העובדה שדבר זה נעשה ללא מחאה כלשהי מצד העולם או מצד ממשלת ישראל, על אף שזו הציגה עצמה כבר אז כנציגת העם היהודי במזרח התיכון, ראו עצמם הסורים כבעלים לגיטימיים של הגולן מאז השתלטותם עליו, בדיוק כפי שראו את כל את כל ארץ ישראל – מה שהיווה את היסוד להתקפה האלימה שערכו נגד מדינת ישראל מיד עם הקמתה.

על רקע עובדתי זה ניתן לראות את הצהרתו העכשווית של איש "האחים המוסלמים" לגבי עתיד הגולן ככזו שמקבלת עידוד והשראה מהסכם השלום (לכאורה) שערכה מצרים עם ישראל, אשר העניק למצרים את חצי האי סיני על יסוד של סחיטה שאילצה את מדינאי ישראל החלושים מוסרית לראותו כשטח השייך באופן לגיטימי למצרים. אותה גישה, אשר העניקה למצרים את הבעלות על מחצית האי סיני על אף המלחמות הפושעות שבהן נקטה נגד ישראל מאז הקמתה מלמדת עד כמה היו מובילי השלום הזה מן המערב תמימי השקפה עם האידיאולוגים הערבים אשר רואים את המזרח התיכון כנחלתם הטבעית של עמי ערב.

הטריאומוירט הישראלי, שכלל את בגין, דיין ווייצמן, הביע במעשיו כבר משנת 67 את הסכמתו העקרונית עם רעיון היות המזרח התיכון שייך לערבים. בצורה שאופיינית להשקפה הפוליטית של הסוציאליזם הריכוזי שביטאה, בגדה שלישייה זו בערכי מסורת ישראל תוך ראייתם כסרח-עודף דתי שעל הפוליטיקה הישראלית לסבלו רק במידת ההכרח של הריאל-פוליטיקה, אך אין להתייחס ברצינות לרעיון ארץ ישראל השלמה.

ולא מן הנמנע שהתעלמות בוגדנית זו מערכי היהדות, שקבעו כי השטחים שעליהם השתלטה המדינה במלחמת ששת הימים שייכים בזכות לעם ישראל, התבטאה כבר בהסכם שערכה מדינת ישראל לגבי חלוקת ירושלים במלחמת השחרור, ובהחלטה להשיב למוסלמים את השליטה בהר הבית מיד אחרי מלחמת ששת הימים. וזהו, אולי, גם המפתח להבנת התשוקה הנסתרת של מחנה השמאל לתור אחר תירוץ כלשהו – משפטי, פרגמטי או פוליטי - שבאמצעותו ניתן יהיה להעביר לידי לא יהודים את שטחי ארץ ישראל. אחרי הכל, מנקודת המבט של הפרקטיקה הלא-דתית החיה בפוליטיקה הישראלית, הקפדה על המסורת היהודית, המטילה על היהודי שומר המצוות להקפיד ולשמור בחזקתו על תחום רחב ידיים זה איננה אלא הזמנה מקדימה של צרות צרורות לדורות – כפי שכל שמירת מצוות נראית לו, ליהודי זה.

נתונים נוספים