הגירוש כויתור מוסרי יסודי

 

הגירוש כויתור מוסרי יסודי

מושג הקנין כיסוד הנוגע בענין כניעת גוש קטיף.

 

פעמים רבות מטפטפת אידיאולוגיית השמאל את המושג "להחזיר" בהקשר של הויתור, הנטישה והגירוש של גוש קטיף. גם רבים מאנשי שלומנו מעבירים, מבלי משים, את השקר הזה תוך כדי התבטאויותיהם; "אנחנו "מחזירים" שטחים" הם מצהירים שוב ושוב, מבלי לחשוב על כך שבאמירה זו יש משום הסכמה לרעיון השמאל ששטחי ארץ ישראל המשוחררים אינם שייכים לישראל, לעמה או שנגזלו על ידם.

אך שטחי אדמה – ובמקרה זה שטחי ארץ ישראל - אינם שייכים לאיש זולת אלה שהם בעליהם ובעליהם הם מי שקנה אותם. ערעור על זכות זו משמעה ערעור על זכות הקניין, שהיא זכות היסוד שעליה מבוססות הזכויות האחרות (גם הזכות לחיים תלויה בזכות הקניין, שכן החיים מתקיימים באמצעות קניין: מזון, לבוש, מגורים וכיו"ב).

פעולת הקניין היא כל פעולה שבה נעשית הבאה של הקניין ממצב של כוח למצב של פועל, כלומר מימוש הפוטנציאל שלו. הקונה רכש בעלות על כל שטח שעליו הקים מפעל או בית בעצם פעולתו זו. מכך, מעמדו של גוש קטיף, אשר רובו ככולו היה, לפני ההתיישבות, שטח מדברי לא מנוצל, הוא מעמד של קניין השייך לאלה שפיתחוהו, הפכוהו ממדבר למקום פורח ובכך מימשו את הפוטנציאל שלו: המתיישבים.

משקנו רוכשי הנכס את האדמה (ואין זה משנה אם בכסף או בעבודה, שהם שתי צורות של דבר זהה), היא שלהם. אם הם מאפשרים למישהו לקחת אותה מהם בכוח, הרי הם נגזלים. אם הם אינם מוצאים לנכון לראות את המצב כמצב של גזל, הם אינם מכירים, למעשה, בבעלותם על מה שהוא קניינם. יתרה מזו, אם הם מכנים את פעולת מסירת הקניין לאחרים "החזרה", הם לא רק מכירים בכך שהאחרים הם בעלי זכות הקניין עליו אלא גם שהם עצמם, לא החזיקו לפני כן בזכות הקניין והיו לא מוסריים בנצלם את הקניין לטובתם.

זו, למעשה, כניעה מוסרית כפולה, אשר מוסרת את זכות הקניין בידי כאלה שאינם בעלי זכות זו וגם מכירה במידה של גזלנות מצידם של בעלי הקניין.

במקרה המובהק של גוש קטיף לא רק שלא מדובר ב"החזרה" כלשהי, אלא שמדובר באי מוסריות מובהקת של כניעה, אשר מעבירה קניין לידי כוח אנושי לא מוסרי, אשר ניהל מלחמה לא מוסרית נגד בעלי הקניין. אחת ממטרותיה המוצהרות של מלחמה זו הייתה השגת נכסים אלה ולכן, בויתור זה, לא רק שפושעי המלחמה שבצד השני ניצחו פיזית, הם גם ניצחו מוסרית. בנוסף לניצחון חינם זה שהוענק להם איש לא בא עימם חשבון על שורה ארוכה של מעשי אלימות ורצח שבהם נקטו במשך שנים ארוכות.

לכך נוסיף כי איש מנציגי הציבור הנכנע גם לא תבע התחשבנות כלשהי על תוצאותיה של אלימות האויב – ובמובן מסוים נובע מחדל זה מהכרה עצמית בזכות הקניין של האויב. יתכן כי המקרה של כניעת גוש קטיף הייתה, אולי, הפעם הראשונה בהיסטוריה שעם יזם כניעה ללא תנאי של עצמו והסגיר לאויב חלק ניכר מרכושם של אזרחיו.

מבחינה אובייקטיבית, גוש קטיף לא היה רק "שטחים" או, עפ"י הגישה הדתית, "ארץ מובטחת" אלא מפעל של רכוש אנושי שבנו יוצריו.

וכדאי לשים לב באופן מיוחד גם לגישה הפילוסופית-דתית של היהדות המעורבת בהקשר זה: גם משהעניק האל זכות בעלות על ארץ – כולל ארץ הקודש – אין זכות זו בלתי תלויה בדבר: היא תלויה במוסריותו של בעל הקניין. אם הוא איננו מוסרי, העונש על אי מוסריות זו הוא גלות ("...ותקיא הארץ אתכם").

זה אחד מהדברים שמנתחי הגירוש צריכים לקחת בחשבון, בלי שיוריד הדבר מאום מחטאם, אחריותם ואשמתם של המגרשים.