ענינים של הכרה

 

ענינים של הכרה

על מחיר הסובייקטיביות

 

מדינת ישראל מפרפרת היום במילכוד שאליו נכנסה בשנת 1948 כאשר ראו מקימיה בהכרה מצד האו"ם אבן יסוד לקיומה וכרו בכך את הבור שלתוכו נופלים יורשיהם. כמה סמלי הדבר שישראל של ימינו נחרדת למחשבה שבעוד זמן קצר תתקבל באמצעות הצבעת נציגי אומות העולם באו"ם הכרה במדינה פלסטינית, בזמן שלפני פחות ממאה שנה השליכו מקימי המדינה ורבים מאזרחיה את יהבם בדיוק על החלטה של אותו מוסד, שבהכרתו ראו לא פחות מדברי אלוהים חיים. בכך משלמים כל אלה שהעדיפו לבסס את הקיום המדיני של עם ישראל בארצו על העדפת אבותיהם להתנער ממסורת אבותיהם שלהם.

הכרתו של האו"ם במדינת ישראל בשנת 1948 היתה לאחד מהיסודות המכוננים של קיום המדינה בתודעתם של אזרחי מדינה רבים. היה זה מענינה של המדינה לגרום להכרה זו לקבל מעמד החורג ממשקלה העובדתי-מציאותי ולהיות בפסיכולוגיה החברתית של ישראל החילונית מעין "קול המון כקול שדי", שאותו הציגו שליטי ישראל כאלטרנטיבה לרעיון היהודי. לא מן הנמנע שרעיון זה, שקובע את יסודות זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל בהחלטת האל ובהתאם לכך גם את ערכיה המיוחלים של המדינה היהודית, נתפס על ידי המכריזים על הקמת המדינה ככזה שיאיים פוליטית על שליטתם ולפיכך העדיפו לתלות את עצמם (תרתי משמע) בהסכמת אומות העולם ובהכרתם.

היום, כאשר מאיימים הפלסטינים בבקשת הכרה מאותו מוסד בדיוק שהכיר בקוממיות מדינת ישראל, הם מדגימים הלכה למעשה כי למדו את השיעור ההסטורי של ההכרה הסובייקטיבית, שרואה את הרוב כעולה על הטוב. בהפכם את הקערה הכאילו-דמוקרטית של הצבעת הרוב על פיה, הם מצהירים כי הפעם – שלא כמו בשנת 48 - יסכימו עם החלטת האו"ם תוך ידיעה ברורה כי בכך הם מלחיצים קשות את מנהיגי ישראל. ויש בחזיון העכשווי של ההתרוצצות המבוהלת של נציגי ישראל בין נציגי אומות העולם בנסיון למנוע מהם להצביע בעד הכרה כזו משום נקמה פואטית של מסורת ישראל שנבגדה אז על ידי מקימי המדינה; שכן, פנייתם של אויבי ישראל לאותו מוסד שאת החלטתו דחו אבותיהם לפני פחות ממאה שנה מהווה הצהרה התואמת על דרך השלילה את זו שעשו אלה מבין היהודים שהעדיפו אז לבחור בהחלטת האו"ם הסובייקטיבית על פני זכות אבותיהם האובייקטיבית.

במובן זה, משלמת ישראל של היום את המחיר על הכרתה בהכרת האו"ם כיסוד לקיומה, שכן ביחס להבטחה האלוהית ולזכויות הקנין של בוני הארץ, הציג האו"ם לאורך תקופה ארוכה של מחדלים במיוחד בנושא ההעדפה הלא-צודקת שלו כלפי הצד הערבי של הסכסוך כי מבחינה מוסרית אין הוא אלא משענת קנה רצוץ. אך בעצם המשקל שהעניקה מדינת ישראל לחשיבות הכרתו בה של מוסד זה היא חינכה את בניה לראות את פעולתו כביטוי של אובייקטיביות, שהסתברה ככוזבת שוב ושוב. אחת ההשלכות הגדולות של הדבר לחיינו מתבטאת בכך שמאז קום המדינה הרגילה ישראל את אזרחיה לראות את המציאות לא דרך הכרתם הפרטית אלא דרך ההכרה הממשלתית, המעניקה לאזרחים המוכרים על ידי המדינה מעמד המקנה להם טובות הנאה, כאילו מהוות החלטות הממשל – סובייקטיביות ככל שיהיו - עובדות מציאות.

ברוח זו מחלקת המדינה תעודות הכשר חברתיות, החל מתעודות אח"מים וכלה בתעורות מקצועיות ואקדמיות שיש ספק גדול לגבי כשירותן המקצועית האמיתית, אך בשל הטלתה של הממשלה את משקלה המעשי-כוחני על כף המאזניים של הכרתה נתפסת זו כדברי אלוהים חיים על ידי האזרח הישראלי. למעשה, ההכרה הממשלתית קיבלה תפקיד מרכזי כל-כך בחשיבת האזרח הישראלי לא כי הוא סבור שהיא צודקת אלא כי היא בעלת משמעות מעשית גדולה ביותר בשל השלכותיה הכלכליות.

כך הופכות ההשלכות הכלכליות, ביחד עם החלטת הרוב של גורמים בלתי קשורים וגורם ההכרה למה שמהווה את המשקל המכריע בהחלטותיהם של אזרחי ישראל. כפי שהיה בשנת 48 רואים היום האזרחים גורמים אלה כבעלי משקל גדול יותר מזכויות של אמת וצדק. ההכרה ממשלתית במעמדם של אזרחים שנהרגו על ידי אויבי ישראל, למשל, מקנה לשארי בשרם מקור מחיה לעתיד – וקשה שלא לראות בגישה מסוג זה דמיון להכרת ממשלת גרמניה במעמדם של ניצולי שואה לצורך תשלום פיצויים. במקרים כגון אלה חשים שארי הקרבנות כי הם תלויים למחייתם בהכרתם של גופים ממשלתיים, שאליהם הם מתרגלים להתייחס כבעלי תוקף של חוקי טבע, הגוזרים לחסד או לשבט את גורלו של היחיד במקרים מורכבים.

משמעות דומה יש לידיעה ששודרה לאחרונה בתקשורת, שלפיה משרד הביטחון הודיע כי אחיינה של השרה לימור לבנת, שנרצח על-ידי שוטרים פלסטינים במתחם קבר יוסף בשכם, יוכר כנפגע פעולת איבה. אך בתקשורת נמסר כי למרות זאת, האירוע עדיין לא מוגדר כפעילות טרור. למתור לציין כי דבר כגון זה מבטא את החיוניות שרואים תושבי ישראל בצורת ההגדרה של מבצעי פעולות על ידי הממשל, כאילו ההגדרה קובעת את מעמדם המוסרי יותר מהאירועים ואין לדעתם העצמאית הפרטית של האזרחים מקום או משקל משמעותיים.

באמצעות ההשלכות החומריות של ההכרה הממשלתית משיגים גורמים פוליטיים השפעה החורגת ממשקלם הצודק. החשיבות שרואים אזרחי ישראל במעמדם הרשמי של אירועים, המבטאים את מעמד ההכרה שהם מקבלים מצד המדינה, הפליגה כבר מזה זמן רב מעבר לנחוץ מבחינה אובייקטיבית וענינית, וזאת בגלל העובדה שבתודעתו של האזרח הישראלי הפכה הכרת הממסד בערכים למה שמבסס את מעמדם במציאות כדברי אלוהים חיים.

בחברה שבה עורך איש עסקים חישובי הוצאה והפסד המבוססים על השאלה מה מוכר כהכנסה על ידי מס ההכנסה, שאנשי רוח מתכננים את חייהם לפי ההכרה שהממסד מעניק להשכלתם בצורת תעודות שיקבעו את שכרם ועורכי תכניות שונות מבררים לפני כל החלטה מקצועית מהו מעמדה ההכרתי בעיני הממסד, יש לשאלה באם תכיר מועצת האו"ם במדינה הפלסטינית משמעות של קביעת עובדה, על אף שהשיקולים שיניעו את חבריה של ועדה זסו רחוקים מלהיות אובייקטיביים ותואמים לעובדות, להגיון ולצדק. זה המחיר שאותה משלמת חברה שנכנעה לפעולה לפי החלטות רוב לא רלוונטי והתמסרה לאגדה הגורסת שהרוב צודק בכל מקרה ולפיכך גם ההכרה שמבוססת עליו.

נתונים נוספים