בעות בהבנת הנקרא

 

בעיות בהבנת הנקרא

האלימות הערבית שאחרי הסכמי אוסלו התבקשה מן ההסכמים, כפי שיכול היה לקרוא כל מי שמבין את שפתם של אויבינו; הקונספציה הערבית איננה מאפשרת ללוחם להיכנע אלא לפסק זמן – וגם זה מוצדק רק כתרמית, כהסוואה. לכן יש לדעת לקרוא את הסכמי השלום עם הפלשתינים בעין ערבית: אפילו אם היו אלה מבטאים רצון אמיתי בשלום, חייב היה מי שחתם עליהם מן הצד הערבי להציגם כתרמית, כדי שלא יפורשו ככניעה.

זו גם הסיבה שבשלה הערבים לא שותקים לגבי פעולות איבה ולא רק שאינם מתביישים בהן, אלא שהם גאים בכל אירוע שבו נשפך דמם של ישראלים. האם מישהו חושב שהיו הפיגועים נמשכים אם הדיפלומטים הערבים היו סבורים שהם מזיקים להם? בודאי שלא. האם, לפיכך, זה לא ברור שכל אמירות הצער שלהם אינן אלא מהפה ולחוץ?

ומה היה קורה אם היו האחראים – ערפאת וחבריו – נתבעים לפצות על כל הנזקים שנגרמים מהטירור. המחדל היסודי של כל יוצרי ההסכמים הוא חוסר המימוש של הצדק, כלומר חוסר הפעולה המתבקשת של העמדת הפושעים לדין והבאתם לידי תשלום על הנזקים שגרמו. אך אולי מה שגרוע יותר מכל אי הבנה לגבי הערבים שבה לוקים מנהיגינו, היא הנסיון להראות להם שכדי להגיע לדו-קיום עימם מוכנים מנהיגי ישראל למכור כל עקרון מוסרי בשם הפרגמטיזם הקדוש – ובשמו להניח לרוצחים לצאת לחופשי, ועוד בכבוד גדול.