ישראל והצדק

ישראל והצדק

ב1945, כשנסתיימה מלחמת העולם השניה, היה ברור לכל כי נפל דבר. למול פשעיהם הנרחבים של הנאצים, למול ההרג ההמוני והההרס שלא יתואר, אשר השמיד עמל דורות רבים, היתה בעולם כולו תחושה חדשה, תחושת זוועה מיוחדת במינה, אשר קבעה כי יותר אי אפשר להתייחס למלחמות כאל דבר שבשגרה. יותר, כך סברו רבים, אי אפשר יהיה להשאיר על כנם את נושאי התפקידים העומדים בראש אומות שגרמו למלחמה.

גורם הצדק הוכנס אל סדר היום של הצד המנצח, שלא היה מוכן למחול יותר, ולא שוב "לשכוח ולעזוב" את מה שעוללו לו.

המסקנות החדשות היו: מלחמה היא פשע. אלה הפותחים בה הם פושעים. את הפושעים יש להעניש. על כך בוססו משפטי נירנברג: מדינאיה וקציניה הגבוהים של גרמניה הנאצית הועמדו שם למשפט. העולם למד כי יש גישה חדשה, צודקת יותר, לפשעים המקיפים, המדיניים, כי המדינאי לא יכול יותר להתחבא מאחורי עמו, כי אין חסינות למי שאחראי לסוג הפשע החדש, פשע המלחמה.

שוב ושוב חזרו ואמרו הקצינים הגבוהים של צבא גרמניה "אני מילאתי הוראות" ושוב ושוב נדחה טיעון זה לטובת הרעיון כי יש "פקודות לא חוקיות" וכי הצדק נמצא מעל להוראה לא מוסרית, על אף חוקיותה. העולם למד כי הצדק העולמי צעד צעד אחד וחשוב קדימה – ורבים סברו שזה, אולי, מה שיכול להצדיק את האבדן – לפחות זה.

היהדות, אשר "תרמה" את ליטרת הדם הגדולה ביותר לטובת ההתפתחות המוסרית הזו, מיסדה –שלוש שנים לאחר המלחמה הגדולה – את שארית הפליטה שלה במסגרת של מדינה עצמאית. ההתקפה של מדינה זו על ידי מדינות ערב שמסביבה נתנה בידי העם היהודי הנצור בציון אפשרות נדירה לתת (אף כי בלית ברירה) שיעור בצדק קיומי, אשר ישלים את השיעור הכלל עולמי בנירנברג; בתוקף עמידתה על צדקת קיומה איפשרה ישראל ליישם צדק מציאותי שהפכה למורת העולם.

זו לא היתה התרומה הראשונה שהיהדות תרמה לאנושות – וכמו במקרה של האחרות, היא לא קיבלה על כך שום הכרה – אך באמצעות זרועות הבטחון של מדינת ישראל חיזקה היהדות את מעמד הצדק בעולם. דבר זה נעשה באמצעות מלחמות ישראל, פעולות התגמול שבוצעו על ידי צבאה, הבאת פושעי מלחמה נאציים לדין ומאוחר יותר מלחמות כמו זו של ששת הימים ומבצעים כמו זה של אנטבה.

כל אלה הביאו לה כבוד ויקר בין אומות העולם, אך לא בין כולן; למעישה, נפתחה נגד מדינת ישראל ופעולותיה הצודקות מלחמה מוסרית מצד הנצרות, האיסלם והשמאל העולמיים. אלה עשו כמיטב יכולתן לכרסם במגמת הצדק של ישראל ולגרום לישראל להוריד את רף העקרונות שלאורו פעלה.

את פעולות המלחמה של ארצות ערב תמכה רוסיה הסובייטית ולצידן התייצבו כוחות השמאל והפציפיזם העולמיים הן באירופה ובארה"ב והן בישראל. אלה מצאו לנכון לתמוך שוב ושוב בעמדה הפוליטית המנוגדת לישראלית ולהציגה כאילו היא מנוגדת לצדק.

בשל היות מתקפתן של אויבותיה הרעיוניות של ישראל בעיקר בתחום הרוחני, היה כוחה של מתקפה זו גדול לאין שיעור מכוח ההתקפה המלחמתית ה"רגילה". בזמן שבו הצליחה ישראל לנצח את ארצות ערב בשדה הקרב ואף להכותן, לנצחן ולסיים את המלחמה עימן כשידה על העליונה, נוצר בצידה – בשל ההתקפה עליה בתחום הרעיוני – סוג של הפסד מבחינה מוסרית.

בתהליך ארוך למדי, שבו נחשפה ישראל לערעור קבוע של מעמדה המוסרי בעולם, החלו אויביה של ישראל בעולם כולו לראות את נצחונותיה על אויביה באור שלילי, כאילו אין פעולתה מבוססת כולה על טהרת ההגנה העצמית; במקום גישה יסודית זו, שבאמצעותה הגנה ישראל על עצמה מאז הקמתה, החלה התעמולה הערבית, בשילוב עם הנוצרית והשמאלנית העולמית והבוגדנית מבית, לבנות "תיק" אנטי ישראלי המציג את ישראל ככזו שפגעה בזכויותיהם של הערבים החל ממלחמת השחרור וגזלה את ארצם.

בתוקף תעמולה זו, שלמותר לציין עד כמה היתה מנוגדת לעובדות האמיתיות ולצדק לא רק שמעמדה של ישראל השתנה בעולם והיא הוחלשה למדי בדעת הקהל, אלא שבשל גדילת ההשפעה של הדבר גם על גורמים שלטוניים במדינת ישראל גופה – ומתוך כך גם גדילת כוחם של גורמי הבגידה מן השמאל שנמצאים מזה דורות במבנה המדינה – הוסטה המדינה מדרך הישר ואזרחיה הוסטו לטובת הסכמים לא מוסריים עם חלק מאויביה והיא עלתה על דרך הפשרה המוסרית שהובילה אותה לכניעה מחפירה לפניהם.

לפיכך מצאו את עצמם ישראל ועמה נגררים למסלול לא צודק של ויתורים לא מוסריים למדינות שנלחמו נגדה. במסלול זה לא רק שדברים לא הוסדרו על פי שורת הדין, אשר תבעה שישראל תקבל פיצויים מארצות ערב שיתנצלו בפניה על אלימותן, אלא שאף ארץ ערבית שלחמה בישראל והרגה באזרחיה לא מצאה לנכון להתנצל בפניה אלא גם דרשה – וקיבלה – שטחים שאיבדה במלחמות נגד ישראל ועוד יותר מכך:

בשלב הראשון של דרך חתחתים לא צודקת זו מצאה את עצמה ישראל נכנעת למצרים, מעבירה לה את חצי האי סיני על משאביו שגילתה בהם ועוד הורסת ישובים פורחים שבנתה בו לטובתה. בשלבים הבאים המשיכה וערכה הסכמים דומים של פשרה מוסרית, ששיאם היה בהסכם הפושע שעשתה עם ארגון המחבלים הרוצחים אש"ף ועם שונא-ישראל הרוצח שעמד בראשו, יאסר ערםאת.

בשל ההסכם עם ישראל נהנה ערפאת מהחסינות הנואלת ביותר, הפרימיטיבית ביותר והברברית ביותר, מהכבוד שניתן אי פעם לאלימים ולגסים שבפושעי ההסטוריה, שאין לו זכות עליה. הוא וכל ארגונו, הכולל את המרצחים שאינם זכאים לתואר חיילים, כי אין הם אלא כנופיה של שודדים רעים, אשר על היותם פורעים רוצחים בחפים מפשע שעד אז היה מוסכם בין אנשי התרבות שחובה להגן על החיים מפניהם, להשיב עליהם מלחמה שערה וכיו"ב, קיבלו – בזכות כניעת ישראל – את הכבוד להיחשב כחיילים בצבא של אומה מוכרת, מכובדת וככאלה עד ימינו אלה רק להם יש את הזכות לרצוח, להשתולל ולהרוס אך אסור לעשות זאת להם בחזרה.

למצב הנורא הזה של חוסר הצדק הקיים בימינו, שבו נהנים רוצחים אלה מחסינות מבישה ואנטי אנושית אחראית ישראל, אשר נכנעה למלחמה הרוחנית שאותה מפעילות נגדן עד היום רבות ממדינות העולם הנוצרי ביחד עם כוחות השמאל; כך, למעשה, בתוקף תמיכתן של אויבות ישראל אלה במדיניות אי הצדק הן הכשילו את מדיניותה הצודקת של ישראל והפכו אותה ממורת המוסר של העולם לדוגמה לשפל והתדרדרות מוסריים שרק ממשיכים במגמת ההתדרדרות שלהן כלפי מטה, כשאזרחיה של ישראל ממשיכים לספוג את המחיר.