הפיסול בישראל: ערך אובייקטיבי?

הפיסול בישראל: ערך אובייקטיבי?

שאלה אחת שמעלה הנושא היא: עד כמה אובייקטיבי ערך האמנות המקומית בתחום הפיסול?

אין ספק שיש קשר בין הגניבה הקדחתנית של פסלים בישראל לבין אדישות הציבור המקומי לתופעה; כנראה שהגנבים מודעים לכך שנציגי הציבור אינם מתכוונים להשקיע משאבים גדולים כדי להגן על אוצרות האמנות הנעלמים מנופה של ישראל, ופועלים בהתאם לכך.

בעולם האמנות של זמננו, הערך האסתטי האובייקטיבי של חלק גדול מהפסלים הנעלמים שנוי במחלוקת. אולי בעובדה שהציבור, שלעתים רחוקות שואלים אותו לדעתו או לרצונו בפסלים המפוזרים בככרות מקומות מגוריו, אין ענין בפסלים אלו, יש משום הסבר לקלות העלמתם – ולעצם העובדה שלעתים אין חשים בהיעדרם במשך זמן ארוך אחרי שנעלמו, כפי שניתן ללמוד מהאירוע המתואר בידיעה הבאה:

בבית האמנים לא שמו לב לגניבת פסל בגובה 2 מטרים

דנה גילרמן "הארץ" 6.10.05

בכתבה מסופר על כך ש"פסל נירוסטה, שגובהו 2 מטרים, נגנב מחצר בית האמנים בתל-אביב, כנראה לפני חדשיים. הפסל "מדונה" של מוטי מלר נתרם לבית האמנים ב-1975..."

הפרטים הבאים בנושא מכילים ענין מיוחד:

"בבית האמנים הבחינו שהפסל נעלם רק לאחר שמכר של הפסל ביקר במקום ושאל היכן הוא נמצא. הפסל עמד בעבר בחזית בית האמנים והועבר לחצרו האחורית בעקבות שיפוצים שנערכו במקום. מלר הביע תקווה שהפסל לא נגנב כדי להשתמש בחומר שהוא עשוי ממנו."

הדברים מדברים בעד עצמם. עם זאת, אין ספק שהקורא היה מוצא תועלת בפרסום תמונת הפסל האבוד, אם היה מופיע בכתבה. זה היה מאפשר לספק הערכה לגבי הסיבה שבגללה הבחינו בהיעלמות הפסל זמן כה רב אחרי שנגנב – ואולי גם את גילויו היום.

ספקולציות אפשריות

היתכן כי היעדרה של תמונה כזו מהידיעה בעתון (בהנחה שפסל זה מצולם לפני היעדרו לפחות על ידי האמן התורם) מעיד על כך שישנם גורמים אשר אינם מעוניינים בגילוי הפסל – והם אינם נמנים על העולם התחתון דווקא? ואולי מדובר במזימה אפלה אשר נרקמה בין שודדי המתכת לבין מקבלי התרומה, אשר, כמו הציבור הנתרם חדשים לבקרים, אינם מעוניינים, אולי, במתנת האמן?

כך או כך, אין זה הגיוני שיהיה מי שיתיך למען סכום כסף מסויים פסל, כשהוא יכול להשיג תמורתו סכום גדול בהרבה, אפילו אם יבוא סכום זה מכיסו של בעל הפסל.

הפיסול בישראל: ערך אובייקטיבי?

שאלה אחת שמעלה הנושא היא: עד כמה אובייקטיבי ערך האמנות המקומית בתחום הפיסול?

אין ספק שיש קשר בין הגניבה הקדחתנית של פסלים בישראל לבין אדישות הציבור המקומי לתופעה; כנראה שהגנבים מודעים לכך שנציגי הציבור אינם מתכוונים להשקיע משאבים גדולים כדי להגן על אוצרות האמנות הנעלמים מנופה של ישראל, ופועלים בהתאם לכך.

בעולם האמנות של זמננו, הערך האסתטי האובייקטיבי של חלק גדול מהפסלים הנעלמים שנוי במחלוקת. אולי בעובדה שהציבור, שלעתים רחוקות שואלים אותו לדעתו או לרצונו בפסלים המפוזרים בככרות מקומות מגוריו, אין ענין בפסלים אלו, יש משום הסבר לקלות העלמתם – ולעצם העובדה שלעתים אין חשים בהיעדרם במשך זמן ארוך אחרי שנעלמו, כפי שניתן ללמוד מהאירוע המתואר בידיעה הבאה:

בבית האמנים לא שמו לב לגניבת פסל בגובה 2 מטרים

דנה גילרמן "הארץ" 6.10.05

בכתבה מסופר על כך ש"פסל נירוסטה, שגובהו 2 מטרים, נגנב מחצר בית האמנים בתל-אביב, כנראה לפני חדשיים. הפסל "מדונה" של מוטי מלר נתרם לבית האמנים ב-1975..."

הפרטים הבאים בנושא מכילים ענין מיוחד:

"בבית האמנים הבחינו שהפסל נעלם רק לאחר שמכר של הפסל ביקר במקום ושאל היכן הוא נמצא. הפסל עמד בעבר בחזית בית האמנים והועבר לחצרו האחורית בעקבות שיפוצים שנערכו במקום. מלר הביע תקווה שהפסל לא נגנב כדי להשתמש בחומר שהוא עשוי ממנו."

הדברים מדברים בעד עצמם. עם זאת, אין ספק שהקורא היה מוצא תועלת בפרסום תמונת הפסל האבוד, אם היה מופיע בכתבה. זה היה מאפשר לספק הערכה לגבי הסיבה שבגללה הבחינו בהיעלמות הפסל זמן כה רב אחרי שנגנב – ואולי גם את גילויו היום.

ספקולציות אפשריות

היתכן כי היעדרה של תמונה כזו מהידיעה בעתון (בהנחה שפסל זה מצולם לפני היעדרו לפחות על ידי האמן התורם) מעיד על כך שישנם גורמים אשר אינם מעוניינים בגילוי הפסל – והם אינם נמנים על העולם התחתון דווקא? ואולי מדובר במזימה אפלה אשר נרקמה בין שודדי המתכת לבין מקבלי התרומה, אשר, כמו הציבור הנתרם חדשים לבקרים, אינם מעוניינים, אולי, במתנת האמן?

כך או כך, אין זה הגיוני שיהיה מי שיתיך למען סכום כסף מסויים פסל, כשהוא יכול להשיג תמורתו סכום גדול בהרבה, אפילו אם יבוא סכום זה מכיסו של בעל הפסל.

נתונים נוספים