מגמת ההרס התרבותי בקולנוע

 

מגמת ההרס התרבותי בקולנוע

מבחינה מסויימת מצבו של הקולנוע בימינו דומה למה שהיה מצבה של המוסיקה אם לא היו עבודותיהם של גדולי המחברים הקלאסיים מוכרות לחובבי המוסיקה. לצורך המחשת הענין נשאל מה היה מצבה של המוסיקה אם לא היינו מכירים את בטהובן, מוצרט וצ'ייקובסקי?

ברור שהתשובה על כך היא שלמעשה אם לא היתה תרבותנו מכירה את המוסיקה של גאונים אלה היה נעלם כל המסד שעליו מבוססת המוסיקה – ולא רק הקלאסית – מה שמשמעותו המעשית היתה חיסולה של כל תרבות המוסיקה, שהרי זו מבוססת על יצירתם של גאונים כמו אלה. במאות השנים שעברו מאז הרנסנס, שבהן פעלו היוצרים המוסיקליים מאז ועד ימינו, הם ייסדו את כל התשתית הטכנית שעליה התרומם בנין האב העצום של אמנות המוסיקה, וזו עדיין מבוססת על חינוך מוסיקלי שאת יסודותיו מהווה יצירתם.

אך זהו, למעשה, המצב שבו נמצאת היום אמנות הקולנוע בתרבות; קהל צופי הקולנוע של ימינו מודע רק ליצירותיהם האחרונות, המאוחרות, של יוצרי הקולנוע העולמי ואינו מודע כמעט בכלל ליצירה הקולנועית הגדולה שנעשתה על ידי גאוני אמנות זו עד לפני הדור האחרון. למעשה, רובה ככולה של היצירה הקולנועית שנעשתה מאז תחילת המאה – וקל וחומר של היצירה האילמת – נסתרת מתודעתם של הצופים בימינו, המכירים רק את סרטי הקולנוע של 10-20 ה/נים האחרונות.

בימינו קטן יחסית באופן מגוחך מספרם של אלה אשר מכירים את הסרטים הרבים שנעשו בתקופה שבה עדיין לא צולמו סרטים בצבעים - וקל וחומר שגם לא את יצירות המופת של הסרט האילם – ואין הם מסוגלים כלל לחוות ביעילות את היצירה הקולנועית של שנות ה40 וה50 שכוללת גאונים כמו היצ'קוק או לאנג.