לא רק קולנוע

לא רק קולנוע

בשנים האחרונות הופכת אמנות הקולנוע לטעונה יותר ויותר; שפעת היצירות הקולנועיות המפציצה את מסכינו מדי שנה מסתירה מאחורי החזות הנוצצת, הפופולרית והבידורית, מאבק ערכי עשיר במסרים, שלא תמיד נתפשים ככאלה על ידי ציבור צופי הקולנוע. התקינות הפוליטית חוגגת ואין היום בנמצא כמעט סרט החף מכל מטען פוליטי.

"עד שהמשפחה תפריד בינינו" – הבעיה

סרט בשם זה הוקרן לפני זמן מה ברחבי הארץ. בסה"כ הסרט עשוי היטב, והוא משופע במספר שחקנים מן השורה הראשונה, אך הוא כולל נגיעות בכמה סוגיות שנויות במחלוקת הנזכרות בדרך כלל בקשר לתחום התקינות הפוליטית, ובראשן זוגיות הומוסכסואליות. עצם הופעתן של סוגיות אלה בסרט די בה כדי שאנשים רבים לא יחפצו לצפות בו, אך במידע שהגיע לציבור לגבי הסרט כמעט שלא נזכרו נושאיו השנויים במחלוקת.

למשל, יש בסרט זוג הומוסכסואלים אילמים המאמצים תינוק. שילוב נושאים זה, כשלעצמו, די בו כדי שבמונחים של התקינות הפוליטית העכשווית לא ניתן יהיה להציב התנגדות כלשהי לסרט, אך עם זאת הוא הוקרן בישראל ללא שום רמז מצד המקרינים והמפיצים לקיומם בו של נושאים אלה. למעשה, שום דבר איננו מכין את הבא לראות את הסרט לכך שנושא זה יהיה מעורב בו. זה גם ברור, במצב הרעיוני של היום, כי כל ציון של עובדה זו מסכנת את אומרה בהרמת גבה מצדו של התומך בתקינות פוליטית ובחשד שלו שמא מדובר באדם שהוא חסר חמלה ו/או מתנגד להומוסכסואליות.

בעולם המערבי של היום – ובמיוחד בארה"ב – אין אנשים רבים שיהיו מוכנים להסתכן חברתית עד כדי שיניחו את עצמם במשבצת פתוחה להשמצה זו של המשחק החברתי. כך, מהווה סרט זה מלכודת, שהנכנס לתוכה מוצא את עצמו במצב שבו אין הוא יכול להתחמק ו/או לסגת מהמפגש עם הגרסה החדשנית של האידיליה המשפחתית האמריקאית שהסרט מציע, תוך המלצה על "שינוי" המודל הקלאסי שלה...

זה לגבי הפוליטיקה הפנימית של החברה באמריקה. ומה לגבי החיצונית? כאן ממשיכה השיטה הסוציאליסטית לדהור במלוא העוצמה, תוך הצגת נושאים שהשמאל האמריקני החל לטפל בהם בשנות החמישים, מבלי להסתכן בכך שייראו אנכרוניסטים:

סוס המיתוס הסוציאליסטי לא נגמר

הדרך בה משתמש השמאל של היום במיתוסים שהכין עוד בשנות ה50 כצידה לעתיד, מרתקת: דרך כתבה בנושא עבודתו האמנותית של ג'ורג קלוני, אשר יצר סרט על רקע פרשת הסנטור מקארתי, תוקף המאמר, אשר עוסק באמנות הקולנוע, מגוון נושאים פוליטיים עדכניים שהראשון בהם, כמובן, הוא מדיניותו של הנשיא בוש במלחמת עירק.

במאמר תחת הכותרת להיות קובריק, לומט, פקולה של אמה ברוקס ("גלריה, הארץ" 27.2.06) מצוטט קלוני, כשהוא צובר נקודות על אהבת אביו, שבדרכו הוא הולך:

"אני נלחם את המלחמות של אבי, שהתנגד לסנטור מקארתי", אומר השחקן ג'ורג' קלוני על שני סרטיו האחרונים, "לילה טוב ובהצלחה" ו"סוריאנה", התוקפים את השחיתות בממשל האמריקני"

"הסרט הראשון מספר את סיפורו של העיתונאי אדוארד מורו, שיצא נגד הסנטור מקארתי בשנות ה50. ...קלוני האב האמין, כמו מורו, כי השימועים האנטי-קומוניסטיים של מקארתי הפרו את זכויות האזרח הבסיסיות בארה"ב, בדומה למה שקורה היום עם חוקי האנטי-טרור של ממשל בוש."

"עם הגעת הסרט לבתי הקולנוע התכונן קלוני לתגובה הצפויה של המחנה הימני, שסימן אותו כמטרה מאז השתתפותו בהפגנות הראשונות נגד המלחמה בעירק. "כשהתחילו, בגללי, המחאות מול בתי הקולנוע, התקשרתי לאבי ושאלתי אותו אם אני בצרות. והוא אמר לי, "תשתוק. מוחמד עלי ישב בבית הכלא כי הוא מחה נגד מלחמת ויאטנם ואתה דואג שאולי תעשה פחות כסף? תתבגר. תהיה גבר".

וכך, כבובת פוליטיקה שמאלנית מיומנת, מקפץ קלוני מ"חוקי האנטי-טרור של ממשל בוש" של היום למחאת שנות ה60 נגד מלחמת ויאטנם והוא ממשיך, עם שהכתבה נמשכת, לספר את חויותיו כיוצר מתעמת עם תפישת הפטריוטיות של הימין ולהסביר מדוע יש לצאת נגד המולדת במצבים מסויימים "אילו תמכתי במולדת בכל מצב... עוד לא היתה זכות בחירה לנשים, השחורים היו עדיין יושבים בחלקו האחורי של האוטובוס ואנחנו היינו עדיין נמצאים בויאטנם. אתם משוגעים?

המשפט המתריס האחרון הוא המסקנה של הבימאי לוחם הקידמה ג'ורג' קלוני, הנחשב היום לאחד השחקנים המובילים בהוליבוד, לגבי הדרך הראוייה להשתתף במאבק הפוליטי שבו נתונה ארה"ב. כפי שניתן ללמוד מן העתונות מהווה היום קלוני גם מורה דרך פוליטי, כשהוא משתמש באשראי שרכש בחוגי הבוהמה האמנותית גם בערוצים פוליטיים אחרים.

קלוני מהווה דוגמה מצויינת לדרך בה יכול היום שחקן מקובל באמריקה להמיר את עמדתו האמנותית בדעה פוליטית; על אופי פעילותו תעיד הכותרת הבאה, המתייחסת לאידיאולוגיה שאותה מקדם קלוני, הפעם גם בעזרת אביו, שאותו הציג לציבור בכתבה הקודמת:

ג'ורג' קלוני מחה באו"ם על רצח העם בסודן

סוכנויות הידיעות ("הארץ" ספטמבר 06) מסרו:

"השחקן ג'ורג' קלוני פנה בנאום נרגש אל מועצת הבטחון של האו"ם בנושא האלימות הנמשכת בחבל דארפור בסודאן."

"סודאן דחתה את הצעת מועצת הבטחון לשלוח 20 אלף חיילים לחבל דארפור וטענה כי זוהי התקפה על הריבונות שלה. באו"ם טוענים כי האלימות והעקירה של תושבי החבל ממקומם רק גברו למרות הסכם השלום שנחתם במאי האחרון. כ-200 אלף בני אדם נהרגו ויותר מ-2 מליון אולצו לעזוב את בתיהם במשך שלוש שנות הלחימה."

"קלוני ואביו העיתונאי, ניק, שהו בדארפור במשך חמישה ימים באפריל האחרון ושמעו סיפורים אישיים מפי כמה מקרבנות המלחמה. מאז מנהלים השניים מסע הסברה למען תושבי החבל: "אני כאן כדי לייצג אנשים שאינם יכולים לדבר כאן בעצמם"

"הדרך שבה תטפלו במצב תירשם לעד כמורשת שלכם. זוהי הרואנדה שלכם, האושוויץ שלכם. אנחנו רחוקים מרחק של "כן" אחד מסיום המצב"

ביחד עם הקדרות הפוליטית הזו של משפחת קלוני, המגובה, כפי שניתן לראות, גם על ידי האו"ם, פועלת היום בהוליבוד מחתרת רעיונית, הפועלת מתחת לקו הרשמי של התעשייה, כפי שהיא מיוצגת על ידי תחרות וטכס האוסקר הנודעים. מחתרת זו מגבה אג'נדה שונה לחלוטין מזו הפורמלית, ולעתים היא אף סותרת אותה. אפיינית לה היא אי הסכמה עם מסקנות הועדה המעניקה פרסים לסרטי התחרות. דבר כזה אירע בטכס האוסקר האחרון, בו ניצחו "התרסקות" ו"מליון דולר בייבי" את "הר ברוקבק", שהיה חביב המחתרת.

כשלונו האוסקרי של "הר ברוקבק", מערבון מהפכני, בשל היותו בעל נופך הומוסכסואלי, לא נותר ללא תגובות מצד המצדדים בו. אלה, משבחרו לערער על תוצאות השיפוט האוסקרי, חשפו את נקודת התורפה של אמנות זמננו בכלל והקולנוע בפרט: השיפוט.

לשפוט את השופטים

יש מועמדים לפרסים שאינם מקבלים "לא" כתשובה.

זה מה שעלה מכותרת מאמרה של כותבת הסיפור שמאחורי "הר ברוקבק" שלא זכה בפרס האוסקר. אך אין במאמרה משום ביקורת אמיתית, אלא רק זעם, בוז וזלזול כלפי מי שלא הסכים עם כך שהסרט ראוי לפרס, כולל הוקעת הסרט שכן זכה בו: "התרסקות".

קשה להשלים עם ההתרסקות (גלריה, "הארץ" 17.3.06)

בכותרת המשנה של מאמר זה נאמר ש"אנני פרו, שכתבה את הסיפור שעליו התבסס "הר ברוקבק", כועסת על הכשלון באוסקר"

היא התכוונה, כמובן, לכך שהסרט המבוסס על ספרה לא זכה בפרס. זה נדיר שמחברת שופטת לחומרה את החלטת ועדת הפרס, אך הדבר החשוב במאמר, המבטא, ללא ספק, את אכזבתם של רבים מכך שהסרט לא זכה בפרס, הוא חוסר הרלוונטיות של טיעוניה. למעשה, דבר ממה שאמרה או עשתה לגבי החלטה זו אינו מפרט בצורה ענינית ביקורת ישירה כלפי ההחלטה ש"קיפחה" אותה; במאמר מוזכרת העובדה ש"במאמר שפירסמה בעתון "גארדיאן" היא מותחת ביקורת על החלטת חברי האקדמיה להעניק את הפרס לסרט "התרסקות", אך אין ביקורת זו מוסברת כלל.

ביקורת ללא ביקורת

לדברי פרו ..."הר ברוקבק" נבחר לסרט הטוב ביותר בתחרות "הרוח העצמאית", שהתקיימה יום לפני טכס האוסקר." היא אומרת "אם אתם מחפשים שיפוט נכון המתבסס על אמות מידה ראויות, דלגו בשנה הבאה על פרסי האקדמיה ושימו לב לבחירות של שופטי "הרוח העצמאית", אך זולת העובדה ששופטים אלה נתנו פרס לסרט המבוסס על ספרה ולא לסרט שבו בחרו חברי אקדמיית האוסקר, לא מוזכר כלל מדוע בחרו כפי שבחרו – או מדוע היא ממליצה לקהל לשים לב לבחירותיהם של שופטי "הרוח העצמאית".

אנני פרו כל כך עקבית בשטחיותה חסרת התוכן, כמו יציאתה נגד "אווירת החשיבות העצמית המוגזמת" ששררה בטכס האוסקר או הזלזול שלה בקהל שמילא את אולם האוסקר כ"קהל חיוור משהו..." ובטכס עצמו ככזה ש"נראה כמו ערב כשרונות בעיירה קטנה" – שנבצר להבין מדוע זכו דבריה להוות משקל כלשהו בעתון.

יש בעובדה ש"ביקורת" כביכול מסוג זה על שיפוט, על ידי מי שלא נבחר לקבל פרס, קיבלה מעמד מכובד של מאמר תקשורתי משום עדות לחוסר כבודם של אמצעי התקשורת שסייעו לכותבתו ולשותפותם באי הסכמתם עם בחירת השופטים. היעדר ההתייחסות הענינית לתוכן השיפוט שדחו ו/או התעלמות מהצורך לתמיכה בערכיו של הסרט שבו תמכו לצורך שכנוע, משמעותו קיומו של ניהיליזם ממוסד בבירת הקולנוע האמריקני.

ניהיליזם שיפוטי

ניהיליזם זה תופס לאחרונה מקום של כבוד בחוגים אנטי-אינטלקטואליים, אשר, בעת שבה הם מותחים ביקורת בהקשר מסויים, הם אינם מסוגלים להציב התנגדות שכלתנית למושא התנגדותם ומסתפקים בהשמצות חיצוניות שלו.

אפייני לגישה זו היא הלגלוג שהפנתה גב' פרו לסרט "CRASH" כאשר התלוננה על כך שחברת ההפצה של הסרט הציפה את שופטי האקדמיה בעותקי די-וי-די של "TRASH", כאילו יכול משחק המלים ה"עוקצני" שלה ותלונה על פרסום הסרט המתחרה לבוא במקום תחליף ראוי לביקורת אמיתית, כזו שנוגעת לערכי היצירה.

אם גישה שטחית-חיצונית זו תתקבל בחוגי אמנות הקולנוע כלגיטימית, ימשיך מצב האמנות להתדרדר עוד ועוד. בעולם של היום מורגש ממילא יותר ויותר רעב לערכים אובייקטיביים בביקורת האמנות, והמצב די גרוע גם כפי שהוא. אם יתפוש הניהיליזם את מקומה של ביקורת ענינית, אם בכל פעם שאחד הברברים החדשים יכעס כי לא נתנו לו פרס ויחליט שדי בכך שמישהו אחר קיבל את הפרס כדי להוכיח שהשופטים לא יודעים לשפוט, עלולה אמת המידה האובייקטיבית להיות מוחלפת בלהג רגשני, עצבני ונעלב כמו זה שלעיל – ולא ניתן יהיה לשים קץ להשתלטותו של גל ביקורת לא ענינית על עולם הקולנוע מעתה ועד עולם.

אך גישתם של הניהיליסטים החדשים מורגשת היטב בכל אתר ואתר שבו נזקקים לשיפוט ערכי ראוי בתחום האמנות. למשל, תוצאות סקר כלל עולמי שנעשה לגבי התסריט הטוב ביותר בהסטוריה של הקולנוע, בכתבה שפורסמה בישראל:

אתה ראשון, יא קאזא

אמיר קמינר ("ידיעות אחרונות" 11.4.06) בישר, בין היתר, לקוראיו כי:

"התסריט של הסרט "קזבלנקה" נבחר לתסריט הטוב בכל הזמנים על ידי איגוד התסריטאים האמריקאיים"

"קזבלנקה" הפולחני הסתמך על המחזה "כולם הולכים לקפה של ריק" שנכתב ב-1940 על ידי מוריי ברנט וג'ואן אליסון. כדאי לציין שלידתו של התסריט המושלם, שמשפטים רבים ממנו הפכו לציטוטים ידועים, היתה כרוכה בחבלי לידה קשים "...במהלך הצילומים עדיין לא נכתב התסריט הסופי והבימאי מייקל קרטיז לא הפסיק לאלתר ולריב עם המפיקים"

"במקום השני ניצב "הסנדק" של מריו פוזו בשלישי "צ'יינהטאון" של רוברט טאון וברביעי "האזרח קיין" של אורסון וולס".

עם כל הכבוד ל"קזבלנקה", יש בכתבה מחסור עקרוני והוא: נימוק; מה שאין בכתבה הוא אף לא נימוק אחד לגבי הסיבה לנתינת המעמד המכובד של תסריטו. זהו, יותר מכל, סימן להתדרדרותה של תרבות. לא מדובר רק במחסור של נימוק אלא בשום צורה שבה מוגש נימוק כזה לציבור. נראה כי לאחראים על התחום – ולא ברור מהי תחילת הרשימה – אין שום צורך בהצגת נימוקים שיסבירו מדוע נבחר תסריט זה לטוב בכלל – וקל וחומר לטוב ביותר בהסטוריה של מאה שנות אמנות הקולנוע.

במחדל הסברי זה ניתן לחוש גם בכל פעם שקוראים מאמרי ביקורת של מי שנחשב למבקרים המובילים בישראל. בדרך כלל לא רק שאין הם מנמקים את החלטותיהם ואת הביקורת שיש להם, אלא שהם מסתפקים ברמזים סובייקטיביים ולא ברורים לגבי מניעיהם. למשל:

מחדלים אידיאולוגיים?

אורי קליין, מדריך מוסף "הארץ", כותב ב-9.6.06:

"...היה זה בסוף הבימאי מרטין סקורסזה, שעשה זאת בסרטו "הטייס" ...נדמה שהסרט חוגג את דמותו של (הווארד) יוז, גם כאשר הוא מצביע על מחדליו האישיים והאידיאולוגיים...

אך מר קליין אינו מספר לנו על איזה מחדלים מצביע סקורסזה. הוא סבור, כנראה, שדי ברמיזתו שיש כאלה בסרט. אותו מר קליין מתייחס למותה בהוליבוד, לפני מספר חדשים, של השחקנית אלידה ואלי, ותוך כדי כתבתו הוא מוצא לנכון להתייחס לסרט שבו השתתפה, "אנו החיים", המבוסס על ספרה בשם זה של אין ראנד:

מתה השחקנית אלידה ואלי

אורי קליין ("הארץ" 26.4.06):

ב-1942 כיכבה בסרט "אנו החיים", שהתבסס על הרומן של איין ראנד. הסרט היה ללהיט ענק, ולמרות הבעיות האידיאולוגיות שלו, הוא אחד הסרטים המרתקים ביותר שהופקו באיטליה במלחמת העולם השנייה. שנה לאחר מכן החליטה ואלי לסרב להופיע בסרטים נוספים, שלדעתה הביעו את האידיאולוגיה הפאשיסטית, וירדה למחתרת.

מר קליין שומר במגירתו את הסוד לגבי מהותן של ה"בעיות האידיאולוגיות" שיש ל"אנו החיים", שהיה להיט ענק בעיצומה של המלחמה. האם יכולים הקוראים להבין מכך שאין התאמה בין התנגדותה של ראנד למשטרים עריצים לבין התנגדותה גם של הגב' ואלי לאידיאולוגיה הפשיסטית? שוב, צריכים הקוראים את הכתבה להניח שיש בעיות אידיאולוגיות כלשהן עם עבודת ראנד, עם הסרט, או עם שניהם – כאשר הדברים אינם נאמרים מפורשות ומשאירים אותם בעלטה.

כך או כך, מהווה הגישה המוצגת על ידי המבקר ביטוי למצב שבו נמצא היום הקולנוע: אמנות שדברה נאמר היום, ולא באופן מפורש, במסגרות התקינות הפוליטית של מחתרות אידיאולוגיות שמאלניות, או של מבקרים חסרי מודעות לחשיבותו של נימוק תבוני בהערכה אמנותית.