המופע של טרומן

 

המופע של טרומן

 

סרטו זה של פיטר ויר עם טים קארי דן בשאלת חשיבות האמת לאדם. הוא מציג לפני הצופה את חייו של אדם שנהנה מחיי חממה שקריים, מבלי שיחוש במחסור כלשהו, חיים שרבים מבין בני האדם היו חולמים עליהם, אך עם סימני שאלה גדולים בצידם. טרומן מהווה, בראש ובראשונה, סתירה בעצם מהותו, כשזו באה לידי ביטוי בעצם שמו: איש של אמת (TRUMAN).

טרומן חי בעולם מושלם, כזה שהוא, במובנים רבים, התגשמות חלומם של מליוני אנשים. הוא שמח, אך הוא אינו מאושר, על אף שהוא נראה מאושר. הסיבה לכך היא יסודית ביותר, מבחינה פילוסופית: אדם אחד אינו יכול לתכנן ולהביא אדם אחר לאושר. האושר הוא ענין פנימי ואינדבידואלי, המבוסס על היחס שבין היחיד לפוטנציאל שלו. אחרים יכולים לספק לך את צרכיך החומריים, אך לא את הרוחניים - והאושר הוא ענין רוחני (פסיכולוגי) שנמצא באחריותך הבלעדית.

השאלה הראשונה שמעלה היצירה היא האם כל ענין המופע הוא מוסרי. שאלה זו מתחדדת במיוחד על רקע העובדה שהאסיר טרומן אינו סובל ויתרה מזו – הוא חי היטב ולמעשה הוא מקבל את התנאים שכאמור לעיל רבים הם בני האדם בעולם שרואים אותם כתנאי חיים אידיאליים, תנאים אשר, חומרית, מהווים את הגשמת חלומם, אשר דומה ביותר למה שמוגדר כ"חלום האמריקני": אלה הם חיים ללא מתחים, ללא תחרות, ללא "כיעור"; חיים אלה, שעפ"י עיצובו של כריסטוף, האמן, מציירים עולם מושלם, הם, למעשה, בלתי אפשריים: יש בהם שילוב בלתי אפשרי בין טכנולוגיה מודרנית גבוהה ל"חיים של פעם", המזכירים בסגנונם את מה שצוייר בשנות החמישים כאידיאל. ככאלה מבטאים הם יישום בלתי אפשרי של מאוויים נוסטלגיים: שילוב של שנות ה2000 ושנות החמישים.

הנקודה העקרונית המעורבת בסרט היא השאלה האם זה מוסרי להקריב את היחיד לטובת החברה: טרומן הוא "רק אדם אחד" והוא מנוצל כדי לגרום הנאה למליוני אנשים. האם לא שווה הדבר להקריב "רק" אדם אחד כדי להביא רווח להמונים?

טרומן הוא עבד החי חיי מותרות, ציפור בכלוב של זהב - ושאלת יסוד פילוסופית-טכנית, אחרי השאלה האתית, היא שאלת אפשרות תכנון חיים לאדם אחר. "מעולם לא האשמתי אותך ואינני מאשימה אותך עכשיו" היא הדרך המתוחכמת של אמו כביכול לבלום אותו פסיכולוגית. אם זו אינה אומרת דבר השונה עקרונית מאמירותיהן של מליוני אמהות לילדיהן. בנוסף לכך קיימת האמירה הפורמלית "אנו מקבלים אותך כפי שאתה", העומדת בסתירה לצורות רבות של בלימה "אקראית" שמופעלת לעומתו כל הזמן, החל בהיתקלויות פיסיות וכלה במודעות ותמלילים המאיימים על תנועתו, אשר בולמות את מה "שהוא" בפועל.

מה שמייצב את חייו הפרטיים של טרומן בהווה הוא הזכרונות שלו, אשר מחוזקים על ידי מספר אנשים, שתפקידם ליצור באופן מלאכותי את התווך הפסיכולוגי אשר יתנה אותו, ביחד עם התנאים החיצוניים, לערכים מסוימים. עם זאת, עד כמה שהמקום מתוכנן היטב מצליח טרומן, מרגע שהוא מתחיל לחיות שלא בהתאם לשגרה הרגילה של חייו, לבלבל את היוצרות לגבי כל מי שמעורב בהצגה הגדולה.

מי שמצליח לתת לו מושג על מה שקורה עימו באמת – על מה שמאחורי ההצגה – הוא מי ששובר את ההסכמים עימו או סוג אחר של תקלה טכנית. השמירה על החוקים עובדת נגדו ומחזיקה אותו בבורותו, בעוורונו ובמסלול שקבעו לו מלכתחילה. לממונים עליו יש מערכת שלמה של אפשרויות - תשובות שכולן מקובלות בעולם החיצון ולכן מסמלות את המסלולים הרגילים של עולמנו, אלה ש"מחזיקים" גם אותנו בתלם.

טרומן מרכיב לעצמו את פני הנערה שהוא אוהב מפיסות, כפי שעליו להרכיב את האמת מפיסות של עובדות שעליו לצרף יחדיו. מול מאמציו מציגים מארגני המופע רצף של פיסות מידע משלהם, פיסות אשר הוא מחבר בצורה אינטואיטיבית - ומכיוון שכך הוא מאמין בצורה חזקה יותר לכך שמה שקורה עימו נכון.

מה שהמארגנים לומדים הוא שאינך יכול לבצע סתירות במציאות, כלומר לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה: אם אתה רוצה שיהיה לך אדם טוב, נעים, מוצלח, מקורי ומשעשע שתוכל ליהנות ממנו ומחייו, הרי מכיוון שהוא אדם מאוחד, הוא גם ירצה חופש, הוא ירצה להיות עצמאי ולכן הוא יהיה מעוניין לא רק בעולם מוכן, טוב ככל שיהיה, אלא לגלות עולמות חדשים, שהיא תאווה אנושית לא רק לגיטימית אלא הכרחית לאדם ביחס ישר ליכולתו.

כתרגיל, ניתן להניח כי אדם שהיה מתאים לסוג זה של חיים היה גם אדם משעמם שלא הייתה שום הנאה לצפות בו כי חייו היו שגרתיים וכי הוא לא היה נותן שום ערך לאלה שצופים בו. מבחינה זו, העלילה היא הפיתוח ההגיוני של אישיותו: הוא מביא אל הפעולה המרחבית החיצונית את מה שבתחילת הסרט קיים בתודעתו רק מבחינה פוטנציאלית.

כל הענין הזה מזכיר, כמובן, את הדמויות שאנו רואים בפרסומות: אנו רואים אנשים נועזים, יפים, מצליחים ופעילים, המתפקדים בצורה שאנו מעריכים על כל תכונה שלהם – רק שאיננו מכירים רבים כאלה במציאות, כי רוב האנשים חיים במסלולים ידועים מראש ותנועתם האמיתית היא, למעשה, במסלולים מונחים מראש מבלי שיש להם תורך לשבור מסגרות מוסכמות ולחקור מעבר להן.

השחקנים הרבים המאיישים את הרמאות הגדולה נתקעים, פסיכולוגית, בין התכנון שמגדיר להם את מה שהם צריכים לעשות, לבין הספונטניות של טרומן, הבחירה העצמית הראשונית שלו ללכת אל מה שלא ידוע, אל החדש והשונה. טרומן מחליט לבטא את הבלתי-צפוי, את המטורף – אך הוא מטורף שהכל זקוקים לו – כי כל השקר העצום שנבנה סביבו מבוסס על כך שהאנשים שצופים בו יודעים מה האמת – כלומר השקר – ומעוניינים באמת שלו, כשהם רואים ערך עצום בצפיה באדם שחי חיים אמיתיים, שחי מבלי לדעת על זיוף או רמאות שיש בחייו.

למעשה, כל הסרט הוא הרחבה, בפרופורציה עצומה, של עקרון ה"מתיחה": יצירת מצב מלאכותי שהכל, מחוץ ל"נמתח" עצמו, יודעים על התרמית ונהנים מכך שהם שותפים ביצירת המצב המלאכותי.

כאמור, השם "טרומן" הוא "איש אמת". זה כוחו. כל מה שהוא עושה אמיתי. כל מה שהוא עושה, נעשה בהקשר של התאמה מושלמת בין פעולותיו לבין מה שהוא יודע. בעולמו אין פער בין מחשבה למעשה – וזה כוחו וקסמו. הדרמה שבמצבו נובעת מכך שדווקא מה שהאחרים עושים אינו אמיתי.

טרומן נמצא כל הזמן במצב שבו כל מה שיש לו הוא עצמיותו, זהותו האישית - והוא מאוים על ידי אחרים בכך שהם עלולים לפגוע בנכסיו הפרטיים האלה. מול זהותו היחידאית, ניצבת מערכת טכנולוגית מתוחכמת ומתוכננת, אשר מנסה לשמור אותו בתלם שבנתה לצרכיה. בהקשר זה, חשוב לשים לב לכך שהחברה החיצונית בנתה לו חולשות והיא מחזקת כל הזמן את חולשותיו באמצעות סיסמאות ריקות ואמירות פסיכולוגיסטיות שדופות. המידה שבה יאמין בהן היא המידה שבה יישאר כבול.

אך כל היצירה היא יצירתו של אדם אחד – האמן כריסטוף - אדם נסתר (בניגוד לטרומן הנצפה כל הזמן) – אשר סובר כי הוא יכול לתכנן חיי אנוש. הוא מוצא את עצמו חייב להתמודד לא רק עם הקושי בתכנון חייו של אדם יצרן ומקורי, אלא עם כך שהיצירתיות והמקוריות של טרומן היא, יותר מכל דבר אחר, הגורם שהופך אותו להצלחה. מכך, שהוא, כריסטוף, מוצא את עצמו מסתבך בסתירה: הגורם שפועל נגד התכנון שלו הוא הגורם המביא לו את הרווחים הגדולים ביותר.

פשטותו וישירותו של טרומן מייצרת, ביחד עם ההזדהות של קהל ההמונים, גם בעיה מוסרית לאלה שמרמים אותו; ברור שהשחקנים מתקשים לתפקד במצב שבו הם מרמים אדם טוב כי הוא נוגע גם ללבם. הם אינם יכולים שלא לחצות את הקו שבין דמיון למציאות. זה שהוא כאילו חברו אינו יכול שלא להיות חבר שלו וזו שהיא אשתו אינה יכולה להיות אדישה למצבו, ביחס ישר לאיכותה האנושית הטבעית.

לכריסטוף יש טיעונים פילוסופיים מודרניים, המבטאים את הדרך שבה ההוגה המודרני אחראי לכליאתו של האדם בימינו: כריסטוף משתמש בעובדת אי הידיעה הוודאית של אוהדי טרומן כמנוף לתרץ את כליאתו. דבר זה בא לידי ביטוי בשיחה בינו לבין אהובתו האמיתית של טרומן: "האם את נמצאת במצב שבו את יכולה לשפוט אותו?" "אני נתתי לטרומן סיכוי לחיות חיים נורמליים. המקום שבו את חיה הוא מקום חולני." "הוא יכול לעזוב בכל נקודה אם הוא באמת היה נחוש לגלות את האמת. טרומן מעדיף את התא שלו..."

"איך הוא יכול להפליג? הרי הוא איש ביטוח!" פליטת פה זו של אחד מאנשי הצוות חושפת דרך חשיבה מסוימת האופיינית ביותר לחתך אנושי רחב בחברה המודרנית – אלה אשר תפישת הבטחון והתשוקה לבטחון מאפיינת אותם. הבטחון משמש כתירוץ לאי פעולה, אשר רוב האנשים משתמשים בו כדי שלא להסתכן. התנייתו של טרומן להיות, בתכנית חייו, איש ביטוח עולה בקנה אחד עם חששותיו מיציאה ממקומו – ביטוי של פחדים אופיניים לרבים מאנשי חברתנו. מה שגרוע במיוחד בגישה זו הוא שרוב אלה שמחזיקים בה גם מוכנים לגרום לשיתוקם של אחרים מבחינת פעולותיהם, על יסוד ההנחה שבכך הם דואגים לעניניהם.

התירוץ המקצועי של כריסטוף מכסה, למעשה, על רצונו להשאיר את טרומן בתחום שליטתו. בכך הוא מבטא, למעשה, את רצונם הכמוס של העריצים בבני האדם, כפי שבהיפוך עמדה היצירה כולה היא משל מפואר לרוח האדם, אשר איננה מרשה לאדם אחר לעצור אותה או לבלום אותה למשך זמן גדול מדי. מול רצונו של אדם אחד – טרומן – ניצבת תעשיה שלמה אשר התמוטטותה תביא לשפל כלכלי בחייהם של כל עובדיה אשר, כפי שכריסטוף מציין, מספרם הוא כזה של מדינה שלמה. זו המדינה שטרומן, מבלי לדעת על כך, נלחם בה בעצם תשוקתו לחיים עצמיים.

השאלה המרכזית ששואלת היצירה היא עד כמה מותר למתוח את החבל כשמדובר בחיי אדם אחד לטובת מטרותיהם של הרבים?

בנוסף דן הסרט בההבדל בין אמנות לשקר ואי קיום הקו שבין האמת האמנותית והאמת העובדתית - ובכך שההזדהות היא קיים בעל משמעות עצומה בחיי היחיד האנושי. הזדהות זו אינה קיימת רק בין צרכניה של התכנית אלא גם בתגובותיהם ויחסם של הטכנאים שמפעילים אותה. בנקודת המבחן שבה יש צורך לדכא את שאיפותיו של טרומן, הטכנאים מתנגדים, כי גם הם אינם יכולים לפעול באופן מנותק רגשית ממנו; זהו ביטוי של הרעיון שאינך יכול להיות קרוב ולא להיות קרוב באותו זמן.

הקרבה אליו נובעת מהפשטות של הסימול שבו, הנוגע לכל אדם; טרומן, על אף השקר שבתוכו הוא חי, הוא האדם האמיתי ביותר שקיים. הוא מייצג את רוח האדם, המסומלת על ידי רוחו, רוח היחיד ומשודרת, תרתי משמע, לכל האנושות.

השאלה הגדולה האחרונה, אשר תשובה עליה תתן משמעות אתית לכל היצירה היא: מה, מבחינה חברתית, יהיה רווח גדול יותר: טרומן חפשי או כלוא. שמחתו הגדולה של הקהל על כך שטרומן עוזב את עולם הכלא שלו חושפת את העובדה שההנאה הגדולה של ההמון במשך שנים ארוכות לא הייתה באמת שלמה. עובדת חוסר החופש של טרומן הייתה קיימת תמיד איפשהו בתודעת הצופים – ושהם לא "קנו" מעולם את האשלייה של חיים מושלמים; אהדתם לטרומן לא היתה אלא הזדהותם עם אסיר כמוהם ומאבקו לשחרורו – והצלחתו – העניקו להם באמת את כל הכוח והעוז שכריסטוף, הבימאי-אלוהים, סובר שחיי הכלא מעניקים.

את המסקנה מכך ניתן להגדיר בצורה הבאה: על אף שענינו הפרטי של טרומן מוצג ככזה הנמצא בניגוד לענינם של הצופים בו, אין, למעשה, שום ניגוד אמיתי בין עניניו של היחיד לבין עניני החברה. מה שחשוב יותר הוא שאין זה נכון שיש לחברה מה להרוויח מכך שהיא פוגעת ביחיד. והכי חשוב: המצב שבו היחיד נותן את התועלת הגדולה ביותר לחברה הוא המצב שבו הוא ממצה את יכולתו ומביא אותה מן הכוח אל הפועל תוך יציאה לחופשי.

נתונים נוספים