קגמושה

 

קגמושה (צילו של לוחם): ניתוח(*)

בימאי: אקירה קוראסאווה שנת ייצור : 80

בהשתתפות: טאצויה נקצאי, צוטומו יאמאזאקי, קאניצ'י האגיוארה, ג'ינפצי נצו

 

ניתוח אמנותי:

הנושאים הראשיים של היצירה: 1. זהות. 2. אמת / שקר. 3. חברה ויחיד. 4. מסורת. 5. שכל לעומת רגשות. 6. משמעותם של הבדלי מעמדות. 7. ערכים מורשים לעומת ערכים נלמדים. 8. שליטה לעומת הישלטות. 9. אחדות. 10. חיים ומוות. 11. חומר ורוח. 12. ערכים. 13. משמעות החכמה. 14. הידע לעומת הבורות. 15. זכויות ובעלות.

הסמלים הראשיים של היצירה: 1. סמלים ודגלים 2.גבהים (הר, מישור) 3. סוסים. 4. תחפושות ומדים. 5. אמצעים מלאכותיים לכיסוי והסתרה. 6. כוחות טבע. 7. כסף.

בעלילה מגיע גנב קטן למלא את מקומו של אדון מלחמה במאבק פוליטי פנימי שמתרחש במחוזותיה של יפן, כאשר האדון נהרג במלחמה ויש צורך להסתיר את מותו מפני האוייב. הסרט מתאר, במקביל להתפתחות המצב הפוליטי-איסטרטגי בין שני הצדדים-האויבים את התהליך הפנימי שאותו עובר הגנב בנסיונו למלא את התפקיד המוטל עליו.

בתחילת היצירה מקבל הגיבור, איש פשוט, הזדמנות שאנשים פשוטים רבים חולמים עליה: לקבל את האפשרות לחיות בעולמו של רם המעלה וליהנות מכל היתרונות החמריים של המעמד. ההעמדה הדרמטית של הגנב הקטן מול האדון האציל היא, בהקשר זה, עקרונית ביותר: היא מכוונת אל מצב חברתי מסויים ואל יחס מסויים שקיים בחברה האנושית מאז ומתמיד - יחס בין פשוטי העם לרמי המעלה.

באמצעות גיבורו מציג "קגמושה", במקביל להצגתו אדם בעל מעמד נמוך מול אדם בעל מעמד גבוה, גם גנב מול בעל רכוש. על ידי דמותו של הגנב סומל סוג מסויים של בני אדם: אלה ששואפים להיות רמי מעלה אך מבלי לרכוש את הערכים שעומדים ביסוד הוייתו של רם המעלה; אנשים כאלה הם גנבים מטפיסיים.

גנב הוא אדם שמעוניין, מטפיסית, במה שלא שייך לו ופוליטית, במה שנוצר על ידי אחרים.

לכאורה, החברה שבה מתרחש העימות ההסטורי היא חברה פיאודלית-מעמדית, ובמונחים של ימינו חברה בלתי-צודקת; למעשה, מאפשרת היצירה לבחון את הנחותינו לגבי הבדלי המעמדות דרך עיניו של הגנב הפשוט שהגורל העניק לו הזדמנות נדירה לכך. איש זה, גיבור העלילה, מחזיק בדמותו כמה מאפיינים המבטאים את מצבו הקיומי:

(*) עבודה זו ממחישה את שיטת הניתוח האסתטי שפותחה על ידי במשך למעלה מעשור. שיטה זו מאפשרת ניתוח יצירה מורכבת כמו סרט קולנוע על יסוד הנושאים הקיימים בו, תוך התייחסות לדרך שבה האמנות מבטאת אותם באמצעות היכולות המיוחדות לכל סוגה.

א. הערך הראשי שהוא מציע הוא צורתו החיצונית - ערך שניתן לו על ידי הטבע - ערך שלא עמל עליו.

ב. הגנב רואה את החיצוניות כערך הראשי והוא מעדיף את החומר, כערך, על פני הרוח.

ג. כאיש פשוט הוא בור לגבי הידע העומד ביסוד המעמד הגבוה והוא איננו רואה במעמד זה יותר מאשר מעמד שצבר עושר חמרי וכוח פוליטי.

"קגמושה" מטפל, דרך דמותו של הגנב-כפיל, ביחס המטפיסי שבין גניבה לזהות:

גניבה היא פגיעה ברכוש ומכיוון שזכות הרכוש היא זכות יסוד המהווה חלק מהזהות האנושית, הגניבה היא צורה של פגיעה בזהות. פסיכולוגית, הגנב וחסר-הזהות קרובים כי בעל הזהות הוא, מטפיסית, בעל רכוש; מי שרכש לעצמו ערכים שהם שלו הוא בעל זהות ורכוש - ואילו הגנב הוא, לעתים קרובות, אדם שזהותו פגומה, כלומר שאין לו מעמד יציב מבחינה מציאותית. עובדה אחרונה זו היא הסיבה היסודית לגניבה, והיא עומדת כקו מנחה ביסוד היצירה: הגנב-כפיל אינו אדם רעב ללחם אלא לזהות - והמציאות מעניקה לו אפשרות להרוויח זהות או, יותר נכון, דמות של זהות.

מה שהגנב לומד במשך העלילה הוא שזהות - ובמיוחד זהות של ישות אנושית אצילה - מחייבת פעולה. היצירה מלמדת, דרך לימודו הקשה של גיבורה, שהאצילות נקנית בתשלום של מאמצים גדולים ומיוחדים - שיש לה תוקף מוסרי מחיייב. מול האיש הרם מוצב האיש הנחות. הפער, הנראה כלפי חוץ כמעמדי, הוא, למעשה, פער מוסרי; הנחותים שבאנשים אינם העניים או בעלי המעמד התחתון אלא הגנבים, ולכן נבחר הגנב לעמוד מול האציל.

עמדה ידועה שאימץ חלק מן המין האנושי בדורות האחרונים (שנציגתה המובהקת ביותר היא האידיאולוגיה המרכסיסטית) היא שהמעמדות העליונים אשמים בגניבה מהמעמדות הנמוכים, ובדיכוי כללי של חייהם באמצעות גניבה זו. אידיאולוגיה זו, שהיא "סוס רעיוני" מצויין לרכיבה חברתית חסרת אחריות, אשר הובילה בעת החדשה למהפכות שחיסלו חברות רבות, מוחזקת על ידי הגנב שביצירה; הוא מצטדק על מעלליו כגנב באמצעות התקפה מוסרית על רמי המעלה: הוא מאשים את האצילים ברצח - בכך שהם אחראים בפעולותיהם למותם של מאות אנשים, ולכן הם נחותים ממנו מבחינה מוסרית. למעשה, טענה זו ממחישה מצב אנושי מוסרי נמוך ביותר, המהווה סמל להתנהגות איש ההמון המודרני: נסיון להתחמק נאחריות על ידי הטלת אחריות הפעולה על אחרים.

חוסר אחריות זה הוא גורם ראשי באפיו של הגנב; הוא בא לידי ביטוי בתמונת רכיבתו על הסוס, המסתיימת בנפילתו המביכה מן הסוס.

הסוס מופיע ביצירה כסמל ליצר החיים הבסיסי, לתשוקות הבסיסיות, הבהמיות. הרוכב על הסוס מסמל את השליטה בתשוקות וביצרים אלה. האדון מושל בסוסו והכפיל לא. כשהכפיל נופל מהסוס מתרחשת מבוכה רבתי. הפעולה שמביאה לנפילתו היא לא מוסרית: הוא מאיץ את הסוס שלא לצורך ומביאו לדהור במהירות גדולה יותר משהוא יכול לרכב עליו. זוהי יזמה שלו והוא בוחר לבצעה בהקשר שכופה על אחרים, טובים ממנו (כי הם לא נופלים מסוסיהם) לרכב במהירות אף הם - כדי שלא לאבד את אחדות ההנהגה, המסמלת לגבי החיילים והעם את אחדות החברה. פעולתו חסרת התיאום כלפי האחרים היא, במובן זה, צורה של סחיטה, הכופה עליהם לפעול כנגד רצונם.

הכפיל, במובן זה, הוא כמו סוס אנושי: הוא אדם לא רציונלי, אשר איננו מסוגל לשלוט ביצריו ולכן האחרים מתקשים לשלוט בו. בכל פעם שנראה כי הוא מצליח להשתלט על טבעו בא זה וכובש אותו בחזרה.

הכפיל שוכח את מקומו האמיתי בשל השקר שכובש אותו. כמו שילד מאמין שתחפושת נותנת לו זהות, כי הוא עדיין אינו מכיר את המציאות האמיתית, הכפיל נותן לעובדות החיצוניות ל"השכיח" ממנו את העובדות האמיתיות ואת משמעות ההקשר המציאותי שבו הוא מתפקד; הוא חש כי המלבושים, הנהגים וכל מה שמסביבו מייצגים באיזשהו אופן מאגי אלכימיה של זהות היסוד ואז הוא מאמין, ברמה מסויימת, שהפך באמת לאדון. הוא פועל באופן חסר אחריות כדי להוכיח לעצמו שאין הבדל בינו לבין האדון - ונכשל.

לצורה בה נראים הדברים חשיבות רבה ביצירה זו; לאורך כולה מהווה מראית העין כוח חשוב שנלקח בחשבון מבחינות אפשריות רבות; הצגת האדון כחי בזמן שהוא מת מבוססת על הצורך הפוליטי להציג עובדה מסויימת לעיני האוייב, העסוק כל העת בבילוש וריגול. במערך הפוליטי המורכב עוסקת ההנהגה כל העת בדרך שבה נראים הדברים, מה שמסייע לנקודת המבט של הגנב הבור, הממוקדת באופן טבעי בצורה ולא בתוכן.

יחסי צורה ותוכן מסמלים:

א. את האמת והשקר, אשר ביצירה משתמשים בהם כבמכשירי תמרון פוליטיים. -

ב. את היחס המטפיסי-אפיסטמולוגי בין הידוע ללא ידוע - ובאופן מסויים יותר את היחס בין החכמה לבורות; החכם והבור מייצגים את הטווח שבין השולט בידע ועל כן במציאות לבין זה שאיננו שולט בידע ולכן נשלט על ידי המציאות.

כאמור, נושא מרכזי ביצירה הוא היחס בין תוכן וצורה, אמת ושקר; נושא זה, העומד ביסוד העלילה, מופיע בה בצורות רבות - החל מהסתרת מותו של האדון ועד לשאלת הזהות של הכפיל. הוא מסומל על ידי הכד, האפיריון ועוד מבנים ממודרים רבים שבהם מרובים הגילוי וההסתר: לטירת האדון יש חצרות וגדרות רבים ובביתו מרובה החדרים תאים ומחיצות שחלק גדול מהם נפתח ונסגר לסירוגין. כל אלה, ביחד עם מצבים רבים של התבוננות ותצפית מעבר לחומות, גדרות וסוגי מסתור, יוצרים בצופה את המצב הפסיכולוגי של שילובי ידיעה ואי ידיעה. מצב זה, הממחיש את הנושאים של אמת ושקר, צורה ותוכן, פועל כביטוי חוייתם האנושית של המשתתפים בעלילה וכגורם המביא את הצופה להזהות עימם חוייתית. דבר זה מגיע לשיאו בתמונת הקרב הלילי.

תמונת הקרב הלילי נתבע הכפיל לשבת על הר במשך לילו של קרב ארוך. הוא אינו מבין מה מתרחש סביבו בקרב - וכך, במכוון, גם הצופה. אך אם היה הכפיל האדון הוא היה מבין את הקרב, ויותר מכך - היה מנהל אותו. למעשה, האדון המת הוא באמת זה שמנהל את הקרב באמצעות הערכים שהשקיע בחייו. אי ידיעתו ואי יכלת הניהול של הכפיל מסבירים את התביעה שלא יעשה דבר אלא רק יישב במקומו - אך זהו רק הסבר חלקי, מכיוון שגם מן האדון החי לא היה נדרש אלא לשבת במקום התצפית - אלא שכך היה הדבר ניכר לעיניים חיצוניות, עיני מי שאינו מבין את צורת ניהול המלחמה. סמלית, תמונה זו מציגה את מיקומו של האציל כפי שהוא נתפש, פעמים רבות, על ידי פשוטי העם - עמדה של אי עשיה; אך מה שלאדם הפשוט היה עשוי להיראות כאי-עשיה הוא שלב מסיים של עבודת חיים ויותר מכך - של מסורת ידיעתית עמוקה וארוכה המייצגת ידע שנמסר לאורך דורות. עשייתו של האדון קיימת, כרונולוגית, הרבה לפני הקרב וערכית הרבה "בתוך" הקרב - בערכים, בארגון וכיו"ב, כלומר בידע ובחכמה שהושקעו בארגון כולו.

תרומתו של האדון בקרב היא נוכחותו, שמהווה איזכור הידע והערכים לאלה שצריכים ליישם אותם בקרב. במובן זה מהווה מה שקורה בקרב ייצוג של חברה נאותה שבה הראש מתפקד כשכל, המייצג את ארגון הפעולה של האברים השונים ביחס לתכליות האורגניזם כולו.

תמונת קרב זה ממחישה את הערך הראשי הכתוב על דגל האדון: האדון יציב כהר. קיומו של האדון הוא כזה של סמל והערך שהוא שומר עליו הוא האחדות. זהו מצב שבו האדם נמדד עפ"י הערך שהוא מגלם בפעולה הכללית של חייו ולא עפ"י תפקודו בקרב המסויים הזה. החיילים המגינים עליו שומרים בחייהם על הערך היסודי של חייהם כשקיומו מאויים. חשיבותו של האדון, בשלב הזה היא סמלית במובן האובייקטיבי של המושג - במובן של איחוד כל הצבא, שמשמעו קיומו של ערך יציב, חוט שדרה, שאי קיומו עלול למוטט את כל המחנה.

האדון מסמל את הערך שלמענו חייליו נלחמים ואת עובדת היותו של ערך זה בנמצא כמהות חיה. זוהי הסיבה לחשיבות הצגתו כחי - וזה מה שהכפיל איננו מבין; כפי שהוא איננו מבין מה שמתחולל בקרב, כך הוא איננו מבין מה שקורה בחברה ולכן הוא איננו תופש, בעצם, את החשיבות של תפקידו.

ב"קגמושה" מודגשת העובדה שביסוד מעמד האצולה יש ערכים מעולים ומחייבים. את העובדה הזו מגלה בדרך קשה וכואבת הכפיל, העובר תהליך של התפתחות ולמידה שבעיקרו ההבנה שהמנהיג אינו עריץ הנהנה ממשמני הארץ אלא אדם הנושא באחריות הכבדה של שירות חברתי. התפישה שמבוטאת על ידי הכפיל בתחילת היצירה - תפישה שגורה של חלק מההמונים כלפי מנהיגים: "אני גנב פשוט ואתה רצחת מאות" - משתנה אחרי שהוא עובר תהליך שמבאר לו את עומק אי צדקתו ואת הטעות היסודית שבמחשבה זו - שההריגה שעליה הוא מצביע כרצח איננה כזו ושפעולת האדון היא, למעשה, פעולה אצילה של מאמץ המעולה למען הכלל. פעולת האדון - לומד הכפיל - היא פעולת הצלה ולא פעולת רצח והיא מצילה חיים באופן מתמיד על ידי שמירה על עניניהם הכלולים באחדות החברתית שהוא מייצג. כך, מה שנראה כלפי חוץ כשלטון הכוח המבוסס על חוזק יד והפחדה מסתבר מתוכו כשלטון החכמה והידע המבוסס על ערכים גבוהים ככבוד, נאמנות ואהבה. תגלית זו משנה את מניעיו של הגנב מן הקצה אל הקצה: מאדם שכל חפצו מרוכז בעושר חמרי הוא הופך לאדם הצורך את ערכי הרוח. הוא חפץ בערכים שנמצאים בחזקת האדון - אך הוא אינו מסוגל למלא את מקומו של זה כי אינו בעל שיעור קומה כשלו. השינוי שנערך בו איננו מספיק אך הוא קיים; סימנו הראשי הוא התנדבותו למלא תפקיד ללא שכר - וויתורו על המתת הכספי כשזה מוצע לו.

הכפיל למד, על דרך ההשוואה, את ההנאה שבקיומו של ערך עצמי אל מול הסבל שבקיום חסר תועלת. לפעולות האציל שנתפשו, בתחילת היצירה, על ידי הגנב, כמעמסה, נוסף גורם השכר הרב שמקבל האציל על מעשיו, שכר שהוא רוחני ביסודו. במובן זה למד הגנב את היחס בין ערכי הרוח והחומר - וגילה כי הערך הרוחני עדיף על החמרי.

שאלת הזהות מעמידה במבחן את היכולת האנושית להיות "מישהו אחר" ולהמשיך בו בזמן להיות אני עצמי. כולנו חיים, ברמה זו או אחרת, חיים שאיננו בוחרים. כולנו מנסים לנווט את חיינו מחיי ה"אחר" - אלה שאינני אוהב אך אני מוכרח - לחיים של "אני" - כאלה שאני באמת חפץ לחיות. אך היכן נגמר ה"אחר" ומתחיל ה"אני"? - שאלה זו היא קריטית לגבי מי שאין לו אבחנה ברורה בין השניים. זהו מצבו של הכפיל, אשר ידיעתו אינה ברורה כלל.

המחיר של ביטול העצמיות לטובת הכלל הוא גבוה ולא כל אחד יכול לעמוד בו. רק אדם גדול יכול לשאת ביטול רב של מאויים נמוכים למען ערך גבוה ורחוק.

השקר, אשר לכאורה הוא מומחיותו של גנב, מסתבר כמכשיר בעל ייחודיות הפעלה שלא כל אחד יכול להשתמש בו - ומסתבר שהגנב חובבני לגמרי ביחס לשקר הפוליטי; בגלל חולשתו האנושית של הכפיל, הוא מצליח ב"גימיקים" ובהתחמקויות, שבהם הוא מוכיח שהוא פיקח ובר-תושיה, אך הוא נכשל במבחן החכמה - בשמירה על קו פעולה יציב ומתמשך, גם כשיש צורך לשקר.

הכפיל לומד כי מה שנדרש מאיש המעלה הוא הרבה יותר מאשר התאפקות; מעניין לשים לב לכך שהגנב מצליח לשלוט ביצרים הפשוטים, הגופניים, כמו התאפקות מינית - אך הוא נכשל ביצרים רוחניים, פסיכולוגיים, כמו יצר הכבוד. היצר הפיזי, הגופני, קל, יחסית, לשליטה - מה שקשה יותר הוא שליטה ביצר הכבוד, בידע, בהנחות היסוד - ובאלה נכשל הכפיל: ביסודו של ענין מבטא הכפיל את חולשתו של האדם הפשוט להכיר בכך שיש הבדל איכותי מהותי בין איש המעלה לפשוט-עם - ושהבדל זה הוא תוצר של עבודה על יסוד חכמה. הכפיל הצליח להתאפק מינית וחמרית אך לא זהותית - לא לשכנע עצמו שיש תכונות, יכולות וידע שקיימים אצל אחרים ולא אצלו - ואי יכלתו להביא את עצמו להכרה זו הביאה לאסון.

האציל האדון סימל את האחדות ואת שליטת החכמה הנצחית, הבלתי משתנית במה שמשתנה. חלוקת המערך הצבאי של האדון, כפי שהיא מיוצגת בדגלו, מעידה על שיטתו; זוהי שיטה הרמונית הלוקחת בחשבון את העובדה שלכל חלק במערכת יש טבע שונה הנובע מזהות שונה. העקרון השולט בשיטה הוא תיאום בין החלקים על ידי שליטה מרכזית המתבצעת על ידי החלק הגבוה תרתי משמע: האדון, המהווה את מה שקושר את כל הערכים החברתיים, את כל אנשי החברה ואת כל יחידות הצבא יחדיו, מסומל כהר שהוא, בו בזמן, יציב יותר וגבוה יותר מכל השאר. האחדות החברתית מושגת על ידי התמקדות כל האנשים בערך המורם מעליהם - דגל, הר, סמל וכיו"ב. האדון מהווה את כל אלה

יש זהות ערכים בין הכפיל לבנו של האדון; בנו של האדון, אשר ברצונו נטול החכמה לנוע קדימה ולהתקיף, מוכן להרוס את כל מה שהקים אביו האדון בחייו. כל מה שעומד מולו הוא צוואתו של אביו לשמור את מותו בסוד. כמו הכפיל, הוא מוטעה להאמין שעובדה נתונה לו, אשר לא עמל לרכשה - עצם עובדת היותו בנו הפיסי של האדון - עושה אותו ליורש; הוא מניח שהוא יכול להיות רם-מעלה ללא הפעולות הנדרשות לצורך זה ועל יסוד זה הוא מביא שואה על עמו. היורש, שחפץ בדגל של אביו וזועם על שלא קיבל אותו, חושף בכך את אי ההתאמה שיש בינו לבין הדגל; אביו, כפי שנאמר לו, מעוניין שיהיה לו דגל משלו - דגל שהוא ייצור אותו, כי את הדגל יש ליצור ולא לקבל בירושה (הערך הגנטי נותן חומר ופוטנציאל אך יש לעבוד כדי לממש אותו) אך הוא רואה את הדגל כערך שקיים כשלעצמו ובכך טעותו.

בהנחת יסוד מוטעית זו שותפים הוא והכפיל - שניהם שואפים להיות ראויים לדגל האדון מבלי לקיים את מה שכתוב עליו - ודבר זה מציב אותם, מטפיסית, במעמד של גניבה מסוג מסויים: בגידה; שניהם פועלים כאויבים פנימיים של החברה, כי הם מאיימים עליה מתוכה בשל הפרתם את ההסכם שעל יסודו נבנו תפקידיהם; שניהם, למעשה, גנבים אשר אינם שואפים לקיים את הערכים המוצהרים על ידי האדון אלא לממש את זכויות השלטון מבלי להתחשב בקיום חלקי החברה האחרים. ככאלה הם אינם שונים, עקרונית, מן האוייב; הרי מטרתו של האוייב גם היא, תמיד, לתפוש את השלטון.

בנו של האדון, ה"כפיל" הגנטי שלו, עושה את הטעות שעשה הכפיל-הגנב, שהאיץ בסוס מעבר ליכולת השליטה שלו; בעשותו זאת הכריח הכפיל את הקצינים לרכב בעקבותיו בשל מודעותם לעובדה שהחיילים מתבוננים בהם. הקצינים, בהיותם אנשי כבוד, פעלו כנגד הענין העצמי קצר הטווח שלהם כדי שלא לשבור את מראה האחדות החברתית כלפי פיקודיהם - וזהו, על כן, מצב שבו אדם נחות שהוא בור, חסר נאמנות וכבוד, מצליח להכניע אנשי מעלה מתוך ניצול של מעלותיהם והפנייתן נגדם. הצורך לשמור על האחדות כערך ראשי מנוצל בצורה דומה על ידי בנו של האדון אשר מחכה להזדמנות "להוציא לחפשי" את זממו. הכפיל, בחוסר יכלתו לעמוד בתנאי ההסכם שלקח על עצמו, הוא זה שמאפשר לבנו של האדון להמיט אסון על החברה כולה על ידי פעולה נמהרת וחסרת אחריות, כמו זו שעשה בעצמו.

כנפול הסוסים נפלה הממלכה בשל שני אנשים לא מוסריים שלא עמדו בהסכם ו"שכחו את מקומם"; הכפיל לא יכול היה להתאפק ולכבוש את יצרו ולכן הוא זוכה לבוזם של אנשי החצר של האדון. כשהוא מגורש מבית המלוכה הוא דוחה את המתת הכספי שנותנים לו - מה שמעיד על כך שהוא התעלה על החומר מבחינת הערכים שהוא חפץ להשיג; אך אין די ברצון או בשאיפה לערכים גבוהים כדי להיות בעליהם - יש צורך בפעולה, בתכנים - וכאן הוא נכשל: הוא רצה הרבה מדי בזמן קצר מדי ומבלי להכיר בעובדה שכדי להשיג ערכים נעלים וכבוד יש לעמול קשה ולאורך זמן; הוא טעם מתענוגות החיים הנאצלים, השכליים, הגבוהים - אך הוא לא היה מוכן לעמוד בתנאים שמכתיבה המציאות כדי להשיגם. דבר זה מסתכם באי מוסריות.

הכפיל הוא אדם לא מוסרי. אי המוסריות שלו, הממיטה אסון גדול עליו ועל החברה כולה, היא סמל, כאמור לעיל, של רעיונות לא מוסריים מסויימים שכבשו את העולם במאות האחרונות - והמיקום ההסטורי של העלילה מציין את הנקודה בהסטוריה היפנית שבה התרחשה תחילת הכיבוש הזה; רעיונות אלה תומכים בביטול התפישה המעמדית בחברה לטובת התפישה השויונית, והרמז הסמלי בעלילה לגבי מיקום הסטורי זה הוא הופעתם בה של הנוצרים, אנשי המערב. זהו, מנקודת מבט מזרחית, ציון דרך של תחילת ההתמוטטות של מסורות המזרח בשל חדירת ערכי המערב. ההתמוטטות זו, של החברה המעמדית לטובת החברה הדמוקרטית, מסומלת על ידי הצבתו של פשוט עם בעמדת שליטה חברתית, שהיא מקומו המסורתי של האציל.

במובן זה, “קגמושה” הוא גרסה נוספת, מחוזקת בעובדות הסטוריות, של אגדות רבות לאין ספור נוסח "בן המלך והעני" המחליפות בני אדם ממעמד נחות בגבוה ולהיפך. פשוט העם שמוצא עצמו בפסגה הוא התגשמות החלום הדמוקרטי של דורנו והמחשה של האידיאולוגיה השויונאית שאינה מכירה בהבדלים בין בני אדם. במובן זה, "קגמושה" הוא כתב אשמה המוקיע גישה זו כגישה לא צודקת המנוגדת לטבע, למוסר ולקיום האנושי. המסר של "קגמושה" הוא שהאצילות מחייבת ושלא כל אדם מתאים לתפקיד רם-מעלה. הוא מראה את הסכנה שבשקריות העוטה את מלבושי האציל על נחות-העם, המעמידה גנב במקומו של בעל רכוש ובור בתפקיד של חכם. גישה זו, השואפת לחסל את הבדלי המעמדות בשם השויון בין בני האדם מתעלמת מהעובדה שבני האדם אינם שוים וגורמת, בסופו של דבר, להרס החברה האנושית. "קגמושה" ממחיש תפישה זו, מבחינה אומנותית ויזואלית, על ידי תנועה, בעלילה, מאתרים שבהם הפרשי גבהים משמעותיים, והתנועה בהם היא מלמעלה למטה - המבצר וההרים - למישור החוף שבו מתבצעת התנועה באופן אפקי ורציף. המסר: תנועה מחברה מעמדית היררכית, הכוללת התייחסות לגבהים שונים, לחברה שויונית, שטוחה ורדודה, שבה הכל וכולם בני גובה שווה; החברה המעמדית, ההיררכית, היא חברה שכלתנית, המבוססת על מסורת שמייצגת ידע ובה מאפשרים הפרשי הגבהים ערכים כמו שליטה יעילה, התקדמות, התפתחות והגדרת תכליות נכונה, בהתאם ליכולות האובייקטיביות של חברי החברה; החברה השויונאית, חסרת המעמדות, אשר בה הכל מושלים, מחוסרת את כל הערכים הללו. בחברה זו אין הידע מושל ולכן היא חלשה, חסרת יכולת עמידה, אחדות ותכלית.

הקרב המסיים, אשר בו מחוסלת החברה המעמדית, הוא קרב פשוט עד כדי פרימיטיביות, שאין בו שום איסטרטגיה, שום תבונה - אלא פעולה בהמית, ירודה, ואנטי אנושית של הפעלת כוח פיסי אלים, ללא שום תכנון או מחשבה. הקרב שבו דוהרים סוסים ובני אדם אל מול מארב ברור הקוצר אותם כבבית מטבחיים ענקי, אינו מלחמה אמיתית אלא התאבדות - כמו זו שמבצע הכפיל-הגנב בסופו. המצב הסופי בשדה הקרב מייצג את הטרגדיה של החברה המודרנית, אשר בה אין יותר איסטרטגיה, רק טקטיקה, שהיא החברה האפיינית של האדם הנשלט, הפסיבי, אשר ציר חייו הוא תגובתי - וזאת בניגוד לחברה החכמה של האדם השולט, האקטיבי, אשר בחייו הפעולה הנבחרת היא הגורם המכריע.

אדם מוסרי אינו שואף להשיג יותר משהשיג בעבודתו ומבחינה חברתית הוא שואף למקם את עצמו בנקודת השירות המתאימה לו בסולם המעמדי. אדם לא מוסרי שואף למקום גבוה משראוי לו ואינו שם לבו אל הנזק שהוא עלול לגרום בכך, כי הוא ממוקד בערכי הצורה ולא בתוכן. אי מוסריותו של הכפיל לא היתה במה שהוא לא יכול היה לעשות - כי הוא לא התבקש לעשות דבר שהוא מעל ליכלתו - אלא בכך שהוא ניסה להשיג מה שאין ביכלתו מתוך חוסר התחשבות באלה שעימם פעל.

מידת הזדהות מסויימת שחש הצופה עם הכפיל הגנב תהיה ביחס ישר למעמדו המוסרי של הצופה מבחינה רעיונית, ודבר זה מומחש בגישת האנשים ביצירה אל הכפיל: אנשי המעלה חשים חוסר הערכה ואף בוז לכפיל ואילו משרתיו הנחותים יותר של האדון מוצאים אותו חביב ומפתחים כלפיו אף אהדה; הכפיל מעורר הזדהות בשל היותו, במובנים רבים, ילדותי ומשעשע כילד. הגורם העיקרי המאפיין אותו הוא רגשנות, המעוררת אליו את חיבתם של אלה שאינם נושאים על כתפיהם את האחריות לגורל החברה, כי מחמת בורותם הם אינם רואים את רגשנותו כאיום. מאחורי תמימותו החביבה של ילד מסתיר הכפיל, שאיננו ילד, חוסר אחריות - והלוחמים האצילים יודעים כי רגשנותו וחוסר בגרותו של האיש, בהקשר שבו הם מופיעים, הם חמורים, הרי אסון ואינם ראויים לסליחה.

כאן מודגמת במלוא עצמתה הטעות שבהנחת השיפוט לפי הרגש מעל לשכל: בשל חיבתם הרגשנית כלפי הכפיל, המבוססת על ההנחה הנכונה שהוא טוב-לב, אין המשרתים מקפידים להשגיח עליו כפי שנצטוו - ובשל אי הרציונליות שלו נגרם האסון שמביא, בסופו של דבר, שואה על הכל - סמל למה שקורה כשסמכויות וכוח של המעמד העליון ניתנים בידי אדם פשוט שאינו מבין את הקשר בין חלקי המכונה החברתית; אי האיזון בין פעולה לידע משמעו מתן רשיון נהיגה במכונית בעלת מהירויות גבוהות לאדם שאינו מבין דבר וחצי דבר בנהיגה או במכוניות. היעדר החכמה גורם לאסון.

לאורך כל היצירה מודגשים החכמה ותפקידה, בעיקר באמצעות הסמל הראשי: חכמת המלחמה. היצירה מלאה בדיונים טאקטיים ואיסטרטגיים הממחישים את קיומו של יחס מורכב בין המדיניות לבין הפעולה: מחד - דיונים, שיחות, ויכוחים, החלטות ותכנוני פעולה - ומאידך - הקרבות והפעולות "בשטח". ההתדרדרות החברתית מומחשת בכך שהמאבק הפוליטי-מדיני-צבאי העדין, המורכב מפעולות ופעולות נגד בתחומים מופשטים העוסקים בידע והעברת מידע מגיע, בסופו של דבר, לפעולה בעלת אופי של התנגשות חזיתית מוחשית, פיזית, של כוח עיוור בעובדות המרות של המציאות המורכבת: הקרב האחרון מכיל רק כוח אלים ואין בו שום יסוד של תכנון. המצלמה ממקדת אותנו בשדה קרב מלא סוסים מתים וגוססים, המסמלים את חיסולה של חברה שהורידה את עצמה לדרגה של יצרים ותשוקות לא ממוקדים, לא מכוונים ולא נשלטים.

בפעולת ההתאבדות הרגשנית וחסרת התכלית שלו מראה הכפיל כי הוא לא למד את מה שהיה צריך ללמוד: מותו אינו משיג שום דבר. עבור הבור מהווה המוכנות למות, כשלעצמה, ערך - אך היא ערך רק אם היא נמצאת ברשותו של בעל היכולת השואף לחיות. מוכנותו של הכפיל למות היא נלעגת בהקשר שבו הוא זה שגרם לאסון; מוכנות זו, בהקשר כזה, חושפת רק את הטפשות שבאמונה כי ניתן, איכשהו, להחזיר את הגלגל. מה שנדרש מן הכפיל היה לחיות - והוא לא עמד בדרישה.

בשל הערכים שייצג ניצח האדון, האדם המוסרי, במותו את הגנב, האדם הלא מוסרי, שבזבז את חייו לשוא - מכיוון שלא היה מוכן להסכים עם העובדה ש"בשביל כבוד צריך לעבוד" - ושרק הכרה באמת ופעולה על יסוד הכרה כזו מייצגות חיים מוסריים ונכונים.

סיכום: שיאה הטראגי של היצירה מסכם את "קגמושה" כשיעור אמנותי מפואר: הקרב האחרון מייצג אבדן ערכים של חברה המתדרדרת ממצב של תכנון מורכב, אחדות והנהגה רציונלית לפעולת מתקפה חזיתית פשטנית ונפילה למארב בהקשר של היגררות לקרב במקום שליטה בו. דבר זה מתרחש בשל אבדן הנהגה או, ליתר דיוק, בשל הצבה בשלטון של אדם לא מתאים. אדם זה מייצג אידיאולוגיה לא מוסרית המרוקנת את החברה מתכניה הערכיים - ואת האופורטוניזם הפוליטי של זמננו, הנושא את דגל השויונות אך פועל כנגד אחדות החברה בכך שהוא לוקח יזמה ללא תיאום והתחשבות בעובדות וממיט שואה על הכלל. בזמן שבו הבורות רואה את הצבא ואת האורגניזם החברתי כמקשה אחת ורציפה של בני אדם זהים ולא כמערכת מורכבת שיש בה חלקים בעלי טבע שונה, מבטאת המסורת המעמדית - כפי שמוצג בדגלו של האדון - התחשבות בטבעם המיוחד של חלקי החברה השונים, הבלתי שוים. מתוך כך, בזמן שהטאקטיקה של המסורת מבוססת על דאגה ועזרה הדדית, ולכן המדיניות החברתית המעמדית היא מדיניות של ערבות הדדית, הבורות רואה כמוצדקת הקרבה של חלק אחד של החברה למען חלקה האחר. במובן זה, מציג "קגמושה" תפישה הסותרת את הגישה דמוקרטית של זמננו בהראותו כי החברה הפיאודלית של העבר, הנתפשת כחברה לא צודקת, מכילה ערכים צודקים ונאצלים בהרבה מחברת זמננו, שחבריה מתבקשים למות במלחמה נתונה, חסרת נחיצות ובעלת תכליות לא ברורות.

לכן, נפגש במותו הכפיל עם דגלו של האדון בזרם המים וכל אחד מהם שט לכיוון הפוך - סמל למפגש הקצר שבין האיש שהחמיץ את הנצחיות לבין ערכי הנצח שלעולם יהיו מקור הזרם.

נתונים נוספים