שננדו

 

שננדו

 

"שננדו" הוא סרט אנטי מלחמתי, אבל לא במובן הפציפיסטי אלא במובן שונה, כזה הרואה במלחמה ביטוי לאי צדק אנושי. לא מדובר באמירה כוללנית לגבי כל המלחמות באשר הן אלא בהיבטים מסוימים שליליים ולא מוסריים של מלחמות בלתי נחוצות, אשר חסרות הצדקה אמיתית. מלחמות מסוג זה סוחפות אליהן בטיעונים שונים, שביסודם אינם נכונים, בני אדם פשוטים רבים וגורמות להם לנזקים כבדים, מה שמציג אותן כאירועים המבטאים כשל אנושי רב מידות. באור זה מציג "שננדו" היבטים של מלחמת האזרחים האמריקנית ומשתמש במלחמה זו כדי להמחיש צורות שונות של פגיעה לא מוצדקת בצלם האדם ובאנושיות.

הסרט "שננדו" מוקדש לניתוח המניעים והסיבות העומדים בפני בני אדם כאשר הם צריכים להחליט באם להשתתף במלחמה. גיבורה הראשי של היצירה הוא אבי משפחת אנדרסון, בעל חווה בוירג'יניה, אחת ממדינות הדרום שלקחו חלק במאבק הדרום נגד הצפון בארה"ב. אנדרסון אינו רואה את עצמו כשותף למאמץ המלחמתי של ארצו, אינו מוכן לראות את מלחמת האזרחים כמלחמתו ואינו מוכן לתת לה ממשאביו או להשתתף בסיוע כלשהו לארצו במלחמה. הוא עומד על כך שהמתרחש במלחמה "אינו ענינו" ולפיכך ממליץ לבניו שלא להתגייס לצבא, כשאחת מהסיבות שעליהן הוא מצהיר כדי לבסס את סירובו היא העובדה שהמלחמה נסבה על נושא החזקת העבדים על ידי הדרום בזמן שהוא איננו מחזיק בחוותו בכאלה ואינו דוגל כלל בעבדות.

לאורך כל המלחמה מופעלים על משפחתו של אנדרסון לחצים גדולים להשתתף בה אך הוא עומד במריו ומסרב לשתף פעולה. בכל הזמן הזה הוא מהווה דוגמה לעמידה איתנה של אדם על עקרונותיו המוסריים, שבראשם דאגה לעניניו הפרטיים תוך ראייתם כעולים בחשיבותם על אלה של המדינה שהוא אחד מאזרחיה. כמי שמגן על עניניו הפרטיים והיחידאיים הוא מחזיק מעמד נגד לחצים שונים המופעלים נגדו, החל מהטיעונים שאותם מציג הכומר המקומי שלו כאשר הוא מדבר על מחוייבותם הפטריוטית של בני וירג'יניה לארצם, המשך בסירובו לגיוס בניו על ידי יחידה צבאית וכלה בעמידתו בלחץ הרגשי שמפעיל עליו גם הרופא המיילד של משפחתו אשר מספר לו כי בניו שהתגייסו למלחמה נהרגו בה.

יחסו של אנדרסון כלפי המדינה ראוי לציון מיוחד, שכן הוא אינו רואה אותה כישות שפעלה למענו ולפיכך גם איננו רואה את עצמו כמחוייב לתרום לה. "כשנזקקתי להניק את אחד מילדי לא ראיתי את המדינה מושיטה לי שד נוסף" הוא אומר, וכאשר מגיעים נציגי הממשל לרכוש את סוסיו ומאיימים כי יחרימו אותם אם לא ימכור להם שואל אותו בנו "מה זה להחרים?" והוא משיב לו: "לגנוב!"

אנדרסון מחזיק מעמד בתוקף בעמדתו זו עד שבנו הצעיר נלקח בטעות בשבי על ידי צבא הצפון. רק אז הוא רואה בכך "דבר שהוא ענינו" ויוצא עם בניו לחפש את בנו ולהשיבו הביתה. בפעולה המתבצעת באופן ישיר נגד משפחתו מציג אנדרסון את מה שמצדיק, לפי עמדתו, את יציאת המשפחה לשדה הקרב, אף שבהתנהגותו הוא מדגים את היחס הראוי של אדם מוסרי והגיוני למלחמה; אף כי בנו נשבה על ידי צבא הצפון אין הדבר הופך אותו לחייל בצבא הדרום. בכך שהוא אינו נגרר לגישה דוגמטית, המאשימה באופן כוללני את אחד מהצדדים, הוא מציג את גישתו של אדם הפועל על פי השכל ומברר מצבים לפרטיהם גם כאשר המלחמה איננה מתירה זאת בקלות. הוא מדגים התייחסות שכלתנית לבעיה, כאשר הוא מציג את נושא שביית בנו באורח ברור לפני המפקד המקומי של היחידה הצבאית שבה הוא פוגש. על אף שהוא בן הדרום הוא איננו רואה בצבא הצפון אויב שלו אלא רק ביחס ישר למידה שבה הוא נפגע על ידו.

בנו של אנדרסון נשבה בגלל היותו חבוש בכובע של חיילי צבא הדרום, אחרי שמצא אותו בנחל, מבלי לדעת על ההשלכות האפשריות של מעשהו זה. בכך מודגמת הטעות הראשונית האופיינית למתרחש במלחמה שהיא שיפוטם של בני אדם על פי מדיהם. טעות זו משתלבת עם הסיבה הרשמית של המלחמה שענינה העבדות הגזענית, אשר מצידה מבוססת על שיפוטו של אדם לפי צבע עורו. בכך משתלבות הצורות השונות של שיפוט אנושי לקוי, אשר מתבצע על פי היבטים של צורה חיצונית במקום שיפוט ראוי המתייחס לתוכן. מאוחר יותר בסרט מופיעה תמונה סמלית שבה משתתף בנו של אנדרסון בקרב שבו הוא כמעט נהרג, כאשר החייל שחור העור שכמעט הורג אותו מתגלה כידידו בעבר, שהיה עימו כאשר נשבה. בהזדמנות זו מובלטת העובדה שידידו זה התאים את עצמו בגלל המלחמה לתפקיד של עבד משוחרר הנלחם למען חופש בזמן שמבחינה מעשית לא היה הדבר נכון כי הוא לא היה עבד. אך במונחים אמריקניים מראהו של חייל שחור הלבוש במדים כחולים נושא משדה הקרב חייל פצוע אפור-מדים מהווה היפוך לכל מוסכמה הנמצאת ביסודה של מלחמה זו מלכתחילה.

סיורם של האנדרסונים לחיפוש אחר בן משפחתם השבוי הופך לאודיסאה שבה נחשפת זוועת המלחמה בהיבטיה האנטי-אנושיים השונים, שרובם ככולם ממחישים את חוסר האנושיות שבה. במיוחד מומחש הדבר על ידי המפגש בין בני משפחת אנדרסון, שהם בני אדם פרטיים אשר אינם מזדהים עם אחד הצדדים של המלחמה ולפיכך גם אינם פועלים לטובת צד כלשהו במלחמה, עם הביורוקרטיה הצבאית, המבטאת את התנפחותם של מנגנוני הממשל אל מעבר לגודלם הטבעי ולתפקידם ותפקודם המקורי בשירות האדם, כאשר הם הופכים למפגעים שנזקם גדול מתועלתם.

בקטע בעל משמעות סמלית הממחיש עקרון זה פוגשים אנדרסון ובניו ברכבת שבה מובלים שבויים. הוא אינו מקבל רשות לחפש את בנו בין השבויים בגלל לוח הזמנים שעל הצבא למלא. הדרישה לעמוד בזמנים, הגוברת בעיני קציני הצבא על הבקשה האנושית של אנדרסון הופכת, ביחד עם מטרתה של הרכבת, הופך לסיסמתה של מפלצת מלאכותית הרומסת את בני אדם היחידים ועליה קורא אנדרסון תגר. הוא מחליט לחסום את דרכה של הרכבת ואומר ביחס אליה כי זו איננה "רכבת מהסוג שהוא מחבב".

באמירה זו שלו ניתן לראות משום רמז לרכבות שבהן הסיעו הנאצים באירופה יהודים למחנות ההשמדה. הדבר מגיע לשיאו כאשר בוחרים השבויים המשתחררים מהרכבת לשרוף אותה כדי לבטא את יחסם כלפיה, מה שמסמל את היותה מייצגת עקרון המנוגד לאנושיות. כדי לחזק את סמליות הרכבת כהמחשה של רעיון ואת הפיכתה בסרט לסמל לכל מכשיר או מנגנון שנוצר למטרות תועלת אנושית והפך למפלצת הפועלת למטרות לא אנושית מתפתח בין אנדרסון, אשר מחליט לעצור את הרכבת כדי לחפש עליה את בנו, דיון בינו לבין נהג הרכבת המגוייסת. נהג זה מסנגר על הרכבת ואומר שהיא "היתה רכבת טובה עד לאחרונה" ואילו אנדרסון משיב לו שהרכבת שבה הוא נוהג היא "רכבת עצובה", כזו ש"לוקחת אנשים למקום שאליו אינם רוצים להגיע ואינה משיבה אותם כשהם רוצים"... כך, במה שלכאורה נראה כשיחת-סרק שאיננה מציאותית, מביעים יוצרי הסרט השקפה חשובה לגבי קנה המידה המוסרי שלפיו יש לשפוט גם מנגנונים ואמצעים חסרי אישיות.

אחד הדיאלוגים החשובים ביצירה מתרחש כאשר כשאומר סם הקצין, שנשא את בת המשפחה לפני שיצא לקרב, כי הוא ידע לפני לכתו לקרב כי הקרב אבוד שואל אותו ראש המשפחה: "מדוע, אם כך, הלכת לקרב?" והוא עונה "אני משער שזה היה קל יותר מלברוח"... בכך ביטא את מה שכנראה מסביר חלק גדול מהסיבות שיש לרבים מהחיילים להשתתף במלחמה זו – סוג של בחירה בדרך הקלה מבין הדרכים שמוצבות לפני בני האדם במצב מלחמה. בכך יש, כמובן גם רמז ברור למניעיהם של רבים מאלה שלחצו על האנדרסונים לפני כן להשתתף במלחמה. בדרך זו מועבר המסר כי שיקולי ההצטרפות למלחמה רחוקים, לעתים קרובות, מלהיות פטריוטיים או אידיאליסטיים אלא פשוט ענין של בחירה בדרך הקלה, כאשר נראה שהדרך האחרת תגרום להם אי נוחות חברתית.

בפועל מראה הסרט כי המלחמה המבוססת, לכאורה, של ניגוד רעיוני בין המחנות, הופכת למאבק הישרדותי באופיו על קיום ועל תלות בצרכי חיים יסודיים כמו מזון. הנער שנשבה, הנסחף למלחמה לא שלו, עובר הרפתקאות שונות מבלי שיוכל לשער מה יהיו השלכות מעשיו מחוסר בנסיון ובידע והוא עלול אף לשלם בחייו על כך. הוא מבטא בפעולותיו, למעשה, את מצבם של רבים משותפיו כי הוא איננו יודע על מה ולמה הוא נלחם אלא רק מצטרף מדי פעם להצעות שונות שמציעים לו בני האדם שסביבו. על יסוד דומה פועל גם החייל הצעיר אפור המדים שהורג את אחד מבניו של אנדרסון. כמו בן גילו אין הוא מחזיק בהבנה טובה יותר של המצב שמסתכמת בחוסר ידיעת המתרחש ובכך שפעולתו מבוססת יותר על דחפים ורגשות מאשר על מחשבה.

חוסר ההגיון, הצדק והאנושיות של המלחמה סוחפים עימם גם את משפחת אנדרסון ומכים בה במהלומות קשות הממחישות את העובדה שעם כל רצונו של אבי המשפחה להישאר מחוץ למלחמה זו מגיעה אף אליו והתוצאה היא טרגדיה שלא בחר בה, של אירועים שהיו מחוץ לשליטתו. לטרגדיה של משפחת אנדרסון יש משמעות חשובה בסרט, שכן העובדה שהמלחמה הגיעה גם לחוות אנדרסון ופגעה בה בדרך הקשה ביותר בזמן שהוא ובניו לא היו בה מוכיחה שדבריו לגבי הצורך שלו בבניו בבית היו נכונים כל הזמן. למעשה, העובדה שנעדר היא שהביאה להירצחם של בנו וכלתו – וסיבתה של היעדרות זו נכפתה עליהם מבחוץ מבלי שיבחרו בכך.

כדמות אנושית מסמל אנדרסון את גבורתו של אבי משפחה אשר בנה בשתי ידיו משפחה לתפארת וניסה להגן עליה כמיטב הבנתו ויכולתו. את ה"אני מאמין שלו" הוא מבטא לאחר שהגיע למסקנה כי כדאי שהוא ובניו ישובו הביתה אחרי שלא הצליחו למצוא את בנו: "שומה עלי לנסות. כי אם איננו מנסים איננו עושים - ואם איננו עושים, מדוע אנחנו נמצאים על האדמה הזו?" כשנפגש הוא עם העובדות המרות של הירצחם של בנו וכלתו הוא ניגש למצוא את נכדתו ומחבק אותה כמי שביאושו מוצא לנכון לקבל חיזוק משרשי העץ המשפחתי. למטפלת בתינוקת הוא אומר: "זוהי נכדתי" והחזקתו אותה בידיו מייצגת את היותו אדם שגידל את ילדיו מאז היוולדם וליווה אותם לאורך כל חייהם, מה שמהווה את הרוח החיה של חייו ומבטא את ערך המשפחה שלמענה הוא חי.

 

נתונים נוספים