האמנם פיצול אישיות?

 

האומנם פיצול אישיות?

 

באמנות הגדולה ורבת העצמה מכולם, בקולנוע, מתפתח טיפוס אנושי אשר שונה לחלוטין מן הטיפוס השכיח במציאות: זהו טיפוס בוטח בעצמו, לא מודאג ממה שחושבים אחרים ופועל על סמך תפישת הצדק האישית שלו, הנמצאת לרוב בעמדת ניגוד למה ש"הכל אומרים". עם זאת, על אף ההערצה שהוא מקבל מצופי קולנוע, אין הציבור האמריקני רואה עמדה זו כמעשית.

האם, מתוך התייחסות לכך שרובו המכריע של הציבור האמריקני איננו מתנהג כך, לא נוכל לומר שמדובר כאן בהשלכה פסיכולוגית משחררת של מאוויים כמוסים השואפים להתפרק ועושים זאת בקטרזיס אמנותי, בעולם הדמיון שבחשיכת האולם, מבלי ליישם זאת במציאות החוץ-קולנועית ומתוך בריחה מעימותים במציאות?

לא בהכרח. אף כי יש בדברים משום הצבעה על מצב שמייצג פיצול תפישתי מסוים, אין הדברים מצביעים על בעיה פסיכולוגית, משתי סיבות: קודם כל, כי אין המצב כזה שאין הצופה מזהה הבדל בין מה שמוצג לפניו באמנות לבין חייו – ושנית, כי אין תפקידה של האמנות בכלל, ובהקשר זה במיוחד, להדריך. האמנות מציעה, מציבה בפני הצופה סדר דברים שמהווה, בכוח, את תחילתו של תהליך מחשבה.

נתונים נוספים