השנאה מבית

השנאה מבית

מוסריות ישראל וה"כיבוש"

מעמדה המוסרי של ישראל הוא אחד הנושאים החשובים ביותר לאזרחיה, וזו הסיבה שבגללה אלה מביניהם המשוכנעים באי מוסריותו של העם היהודי בכלל ומדיניות ישראל בפרט מוצאים לנכון לפגוע בתחושת המוסריות הרופפת של הישראלים בלאו הכי; זמן לא ארוך אחרי שנדמו קולות המלחמה האחרונה, פורסם ב"הארץ" מאמר מערכת שהוקדש על ידי כותביו לתיאור ה"כיבוש" כפוגע העיקרי במעמדה המוסרי של ישראל.

המאמר מתייחס באופן מיוחד ל"כיבוש" ישראל בשטחי יש"ע, שאותו הוא רואה כבעיה היסודית של הקיום הישראלי – וכנראה, כמכשול הפוליטי הגדול העומד בפניה בדרך לפתרון מצבה. הבה ננתח חלק ממאמר זה, המתייחס גם ל"בעד" וגם ל"נגד" של החזקת השטחים שאותם כבשה ישראל במלחמת ששת הימים.

הכיבוש הוא עדיין כיבוש

מאמר מערכת "הארץ" 20.8.06

ראשית, מתייחס המאמר לטיעון ה"כתום" שראה את גוש קטיף כרצועת בטחון שהגנה על ישראל, כך: "ההתנחלות בעזה לא הגנה על ישראל... היא סייעה לרתק את צה"ל למשימות שהתישו את כוחו ופגעו בצדקת מאבקו"

התייחסות זו ל"פגיעה בצדקת המאבק" של צה"ל אינה מובהרת כראוי; ניתן להבין ממנה כי לולא ההתנחלות בעזה היה צה"ל חפשי יותר וצודק יותר. אך יש משום אי צדק בהצגת צה"ל כגורם שרותק על ידי התנחלויות עזה ולא כפי שראוי, כלומר שצה"ל מייצג את מחוייבותה המוסרית של המדינה לשמור על חלק משטחה ואוכלוסייתה. התנחלויות עזה לא היו נטע זר מוסף על מדינת ישראל אלא חלק אינטגרלי ממנה, וכך הדבר לגבי שטח גוש קטיף ואוכלוסייתו.

עוד נמצא במאמר המערכת את ההתייחסות הבאה: "היציאה החפוזה של כוחות המילואים מלבנון עתה מוכיחה, כי גם בזירה זו לא מסתמנת חרטה על הנסיגה מלפני שש שנים. ...הוחמצה הזדמנות להסכם שלום עם סוריה"

את האיזכור של הנסיגה מלפני שש שנים ניתן לראות ברוח "על ראש הגנב בוער הכובע". סביר שמי שאיננו רואה את העוול שיצרה הבריחה ההיא – ואת הנזק שגרמה, הן בפתיחת האינתיפאדה של ערפאת ממש באותה שנה והן בהכנות החיזבללה למלחמה נגד ישראל, אינו ניתן לשכנוע אמיתי בכך, כי לא מדובר במעבדה אמיתית. ההערכה כי "הוחמצה ההזדמנות להסכם שלום עם סוריה" היא החמצה בעצמה – היא מחמיצה, במקרה או במכוון, את העובדה שסוריה לא הראתה בעבר או לאורך השנים שעברו מאז מלחמת לבנון שום סימן למוכנות ללכת לקראת ישראל – שלא לדבר על דם ישראלי רב שרותח עדיין ברשימות נפגעיה של ישראל מכוחות סוריה במלחמת לבנון הראשונה – וכיום, בשל הסיוע שהעניקה לחיזבללה במלחמת לבנון השניה.

"הכיבוש בשטחים עדיין מונח כאבן ריחיים על צוואר המדינה, משתק כל אפשרות לנורמליזציה אמיתית עם מדינות ערב" – הדברים, כפי שהם מוצהרים במאמר, מציגים, כביכול, אפשרות מעשית של ישראל לנתק מגע עם כל שטח שישראל מואשמת לגביו ש"כבשה" אותו. אך מעשית, אפילו אם היו אזרחי ישראל רוצים לעשות כדבר הזה, הוא חסר יסוד מעשי; מהו ה"כיבוש בשטחים" המוזכר? היכן בדיוק הוא משתרע? אין צורך בתשובה – ואין בה משום פתרון, כי אף במקרה האחרון-לכאורה של החזקה בשטח "כבוש" – רמת הגולן – מדובר בטריטוריה שמעולם לא הוכחה חזקתה של סוריה עליה.

בשורת הסכמים שעליהם חתמה ישראל עם רוב שכנותיה, היא ויתרה כמעט על כל מה שניתן להגדיר כשטחים "כבושים" ונסוגה בצורה חד-צדדית מכל שטח שעלול, לפי הבנת אנשי האסכולה האנטי-כיבושית, להוות בעייה, ובכלל זה רצועת עזה ולבנון. על אף זאת רואה המאמר ב"כיבוש" הישראלי את מה שמונע את מה שהוא קורא "נורמליזציה" בין ישראל לשכנותיה.

בהקשר זה, יש לציין כי "נורמליזציה", שהוא המושג שבו משתמש יוצר המאמר, מעולם לא היתה קיימת בין ישראל לאויבותיה. אפילו מערכת היחסים עם מצרים או ירדן, החתומות על חוזה שלום עימה, יכול לטעון רק באופן דחוק לקיום של "נורמליזציה" אך ספק עם הוא מייצג שלום אמיתי; אולי, במקרה הטוב, יש בו משום הצהרה מובנית על שאיפה לשלום.

· יש להעיר כי כשמזכיר המאמר "נורמליזציה אמיתית" יתכן שיש בכך כדי לכוון אותנו ליחסים ההדדיים של מדינות ערביות שכנות שאינן אויבות. היחסים הללו רחוקים מלהיות יחסים של שלום אמיתי. יש בהם, במקרה הטוב, אי לוחמה – וזו, אולי, ה"נורמליזציה" שאליה שואף הכותב. ספק באם תשיג אי פעם ישראל מצב זה של שקט גבולות בינה לבין כל אויבותיה. העובדות אינן מספקות יסוד להניח כי שכנות ישראל מעוניינות בכך, החל מהמלחמה שכפו על ישראל מאז קומה – מלחמה שיצרה את ה"כיבוש".

אך מדינת ישראל מעולם לא מצאה לנכון לבוא חשבון עם שכנותיה הערביות על הנזקים שגרמו לה. לפיכך, יש בהתמקדות הקבועה של אויבי ישראל על ה"כיבוש" שלה משום תירוץ להמשכת תוקפנות מצידם.

מיליטריזם משיחי

בהמשך מאמר המערכת מוצאים לנכון כותביו להשיב לטיעון שעלה לאחרונה ממתיישבי השומרון: "בהתנחלות עלי, ששלושה מתושביה נהרגו בלבנון, רווחת הדעה כי המלחמה סיפקה הזדמנות "להיווכח בצדקת דרכם של המתנחלים". זהו שקר גס שנשען על הטפה למיליטריזם משיחי, סגידה למלחמת נצח בערבים, בלי שום נכונות לויתור או לדיאלוג..."

כך, בנשימה אחת, כרכו מתנגדי ההתיישבות את האשמת המתיישבים בהטפה למיליטריזם משיחי, סגידה למלחמת נצח בערבים, ושום נכונות לויתור או לדיאלוג. הדבר מצריך טיפול מפורט בטענות לגופן:

מיליטריזם משיחי – האשמת המתנחלים ב"מיליטריזם משיחי" הוא המצאה שאין לה יסוד במציאות, קודם כל כי לא קיים דבר כזה. המתיישבים בשטחי ישראל אינם מיליטריסטיים אלא מעורבים בהגנה עצמית בלבד. למעשה, אין סימן לכך שהמיליטריזם קנה לו השפעה בין אזרחי ישראל אי פעם. לומר על מתיישב שהוא מיליטריסט פירושו להאשים אותו בנטיה לאלימות – וכשאין מספקים לכך שום הוכחה פירושו להטיל האשמת שווא. לחבר למיליטריזם-לכאורה משיחיות פירושו לתלות את מוכנותו להילחם באידיאולוגיה הקשורה לתפישה המשיחית. גם לכך אין בסיס עובדתי. אך איזכור המשיחיות מחייבת התייחסות: היהדות מאמינה בבואו של המשיח. דבר זה משמעו שכל יהודי הוא "משיחי", אך לא משתמע מכך מה שהכותב רוצה שישתמע – שהאמונה במשיח קשורה, בהכרח, באלימות או במלחמה. גם לכך אין שום הוכחה ואין הכותבים מוצאים לנכון לספק כזאת.

ה"סגידה למלחמת נצח בערבים" נטענת גם היא בצורה חסרת תימוכין מבחינה עובדתית, במיוחד כשנתלה הכותב ב"סגידה" שהוא מושג הקשור לפעולה דתית, הרואה, במקרה זה, את המלחמה בערבים כסוג של אליל. על סמך מה? מי, אי פעם, מבין המתיישבים היהודיים בישראל, הראה שמלחמה כזו נתפסת על ידו כערך? גם לכך אין שום עדויות.

ועל "נכונות לויתור או לדיאלוג" אשר על חסרונם מקונן הכותב, יש לומר כי: א. פעמים רבות מאד הראתה ההתיישבות היהודית כי היא מוכנה לויתור וגם לדיאלוג: על מוכנותה למסור לערבים הנלחמים נגדה שטחי אדמה שבהם החזיקה מבוססים כל ההסכמים עם מצרים, ירדן והפלשתינים. ב. מעולם לא הוכח כי מוכנות זו היתה צודקת, ובמיוחד במקרה של ההסכמים עם הפלשתינים, הם הופרו פעם אחר פעם, מה שמוכיח כי לא היה מוצדק לשוחח עימם ו/או למסור לידיהם שטחי אדמה על יסוד ויתור.

במאמר נכתב, כמו כן, כי "ההתנחלויות והכיבוש הם אסון לישראל גם אם המתנחלים מתנדבים לצה"ל" וש"הכספים שהושקעו בהתנחלויות היו יכולים למנוע את הפיכת ערי העורף בגליל לעניות ומוזנחות."

שוב, אין הכותבים מפרטים, תוך כריכת ה"התנחלויות" וה"כיבוש" יחדיו, מדוע ההתנחלויות הן אסון. מן הדברים ניתן להבין כי אם היו השיקולים הקשורים להשקעות בהתנחלויות שונים, לא היו ערי העורף בגליל "עניות ומוזנחות". כל אלה מבוססים על המחשבה שהמשאבים המושקעים בהתנחלויות היו יכולים להיות מושקעים בערי הצפון, שמשמעו שיושבי ההתנחלויות חיו, למעשה, על חשבון הציבור. הרעיון של "על חשבון" הוא רעיון יסוד שמאלני לגבי המתנחלים: בין אם מדובר בכך שהם חיים על חשבון האזרח ובין אם מדובר בכך שההתנחלויות הם היסוד ל"כיבוש", בכל מקרה חייו של המתיישב היהודי אינם עצמאיים אלא מבוססים על ניצול "חף מפשע" כלשהו: הישראלי או הערבי.

אך האמת היא שההתנחלויות לא חיו על חשבון איש ויתרה מזו: הן יצרו שווקים וקשת עיסוקים שתרמו לפרנסתם של רבים; זה המקום לציין כי הכלכלה הפלשתינאית התבססה, בחלקים גדולים שלה, על הכלכלה של המתיישבים היהודיים. בכל המקומות שבהם חיו מתיישבים, הם הקימו מיזמים ומקורות תעסוקה שבהם העסיקו פועלים ערביים רבים. תקופה ארוכה שגשגו תושביהם הערבים של השטחים המשוחררים ביחס ישר לגודל המיזמים שאותם הקימו המתיישבים.

המתיישבים מעולם לא הפקיעו את רכושם של הערבים והחוק האזרחי היהודי מעולם לא איפשר סוג כזה של פגיעה; שקרי ה"ניצול" ו"הכיבוש", אינם אלא פועל יוצא של החשיבה הסוציאליסטית, הרואה את העולם ככזה של מנוצלים ומנצליהם – ובמקרה של ההתנחלויות מצאה לנכון להאשים את המתיישבים כמנצלי האוכלוסיה הפלסתינית.

למעשה, היווה ה"כיבוש" – תפיסת חלקי יהודה, שומרון ועזה – דחיפה כלכלית משמעותית לערביי השטחים; הכלכלה הערבית בשטחים המשוחררים מאז 67 ידעה פריחה גדולה וכי חלק ניכר מהאוכלוסיה הפלסתינית נהנה ממערכת יחסי שוק מגוונים עם ישראל בכל התקופה שבין המלחמה ועד הסכמי אוסלו. כניסתם של המתיישבים לשטחי יהודה, שומרון וסיני, יצרה עולם כלכלי עצמאי, לא דחקה בשום צורה את רגלי הישוב הערבי, ואיפשרה לו מקורות פרנסה מגוונים, החל ממתן שירותים וכלה בשיווק תוצרת.

למעשה, האלימות מצידם של הערבים, שהחלה עם ההתקוממות המחתרתית שהונהגה במקומות מושבם, היא שהביאה לצמצום השווקים והאיצה בהם את התדרדרות המצב הכלכלי עד לעוני העכשווי. כפי שניתן להסיק מתצפית בנתונים כלכליים, תנאי החיים של הערבים בגבולות ישראל בימי שלטונה בשטחים המשוחררים, היו גבוהים הרבה יותר מחייהם של הערבים שמעבר לגבול ירדן או מצרים. דבר זה הוא אחד מהגורמים לכך שתעודת הזהות הישראלית נחשבת עד היום בין הערבים למצרך מבוקש ביותר.

כל העברת שטחים לידי הערבים המקומיים – ובמיוחד זו שנעשתה במסגרת הסכמי אוסלו – חשפה, על דרך השלילה, את העובדה שמי שבאמת מנצל אותם הוא מי שנחשב לאדונם המקומי; בין אם מדובר בשלטון המצרי, הירדני או הפלשתיני, היה ה"שחרור" מן ה"כיבוש" עבור האדם הפשוט ציון דרך של ירידה ברמת החיים או אף התדרדרות כלכלית. במיוחד כשמדובר ברשות הפלשתינית, אשר קיבלה לידיה שטחים ואוכלוסיה שלא היו אף פעם בחזקתה, הובילה תפישתה את השטח שהובטח לה להתדרדרות מצבה הכלכלי של האוכלוסיה עד כדי העוני המחפיר שבו הוא נמצא היום, שלא לדבר על שחיתות שלטונית חמורה, שבה נפגעים זכויות האדם של האזרחים ולפי עדויות שונות יש אף עינויים ומשטר טרור, דברים שלא היו קיימים תחת ה"כיבוש"...

המאמר מציין, בהמשכו, כי "אסור לתת למתנחלים להלבין את פרוייקט ההתנחלויות בשל המלחמה בלבנון." הדברים מרמזים, כמובן, אל החשש שהתנהגותו האלימה של האוייב תביא למחשבה שאולי יש מן הצדק להמשיך ולהחזיק בשטחים שבהם שוהה ישראל. כדי לצאת כנגד מגמה אפשרית זו מסיימים כותבי המאמר את המאמר באמירה הבאה:

"גם אם ממשלת אולמרט אינה מתכוונת להגשים את תוכנית ההתכנסות. ממשלה באה וממשלה הולכת, והצורך לסיים את הכיבוש בעינו נשאר."

בהצהרה מסיימת זו ממקם את עצמו הכותב, יהיה אשר יהיה, בעמדה אשר איננה רואה שום ערך חיובי בכך שישראל מחזיקה בשטח כלשהו הנמצא מעבר לקו הירוק. אך האם יש בדברים שעליהם נסב המאמר משום שכנוע לגבי הנקודה העקרונית, כלומר ש"הצורך לסיים את הכיבוש נשאר"?

לא. המאמר לא סיפק לנו אף סיבה אמיתית כדי לנמק את הצורך שהוא רואה ב"סיום הכיבוש". כל מה שהקורא יכול ללמוד ממנו זה שאם ברצון מדינת ישראל להמשיך את תהליך הויתור שעליו החלה בהסכמיה עם מדינות ערב וארגון המחבלים אש"ף, עליה לצאת מכל מה שאיננו מוגדר על ידי קוי הגבול שמלפני 67, אך הדברים אינם מנומקים במונחים של רווחים – של ישראל או של הערבים המקומיים.

מקור הרע

למעשה, סקירה אובייקטיבית של מצבם של ערביי השטחים מציגה לפנינו תמונה שממנה נין להבין שצרותיהם האובייקטיביות של אלה אינם נובעות מן ה"כיבוש" הישראלי אלא מן ה"שחרור" שאליו נקלעו בעקבות ההסכמים. במיוחד כשמדובר במצבם של המאכלסים את שטחי הרשות הפלשתינית ברור כי הוא גרוע הרבה יותר משהיה כשחיו תחת שלטון ישראל.

על כך ניתן לשאול: מדוע, אם כן, הם אינם מגלים מחאה? התשובה תהיה: כי הם אינם יכולים לעשות זאת תרבותית. השלטון הפלשתיני, אשר בו דוגלים אלה הדוחקים את ישראל לוותר על ה"כיבוש" אינו הומני, בלשון המעטה; הוא אינו מאפשר חופש ביטוי וכל פעולה שמתנגדת לו תזכה, בלשון המעטה, בהרעת תנאיו של המתלונן.

למעשה, כל המדינות שעימן באה ישראל לידי הסכמים של הפסקת לוחמה, מהוות מסגרות פוליטיות המתייחסות אל נתיניהן באופן נחות מן המקובל בישראל. עובדה זו הופכת את חיסולו של ה"כיבוש" הישראלי לטובת הסכמים עם אויבו להסגרת בני אדם חפים מפשע לידי כיבוש גרוע הרבה יותר מזה ששלטון ישראל עלול להתבטא בו.

מה המשמעות המוסרית של הדבר?

שבעתיד תישפט ישראל על אי מוסריות בגין הסגרתה את ערביי השטחים לידי דיקטטורות. שהסבל הנגרם לתושבי השטחים מכך שהסכמים מעבירים אותם לידי ארגוני המחבלים, גדול הרבה יותר מכל מה ששלטון ישראלי עלול לעולל להם – מה שמציב את שלטון ישראל כגורם המוסרי שויתר על מוסריותו כדי להרוויח פסק זמן של הפסקת אש מפוקפקת, ולצורך הענין ויתר על עיסוק במשמעות הפגיעה בזכויות התושבים הערבים.

כך, בסופו של דבר, יצטרכו אזרחי ישראל העתידית לשלם על מחדל מוסרי, אך יהיה זה מחדל הפוך לגמרי מזה שאליו מתכוונים מתנגדי ה"כיבוש". מוסרית, שומה על ישראל לבחון מחדש את הקונספציה ולהגיע, אולי, למסקנה, שבמונחים של זכויות אדם, המשך הכיבוש - וראייתו כשחרור - הוא הדבר שראוי לבצעו.

נתונים נוספים