שנאת ישראל בעולם של ימינו

שנאת ישראל בעולם של ימינו

שנאת ישראל היא תופעת-חידה בת דורות אשר סובלת ממחסור של טיפול מדעי ראוי. למעשה, הבורות לגבי שרשיה היא אחד ממנועיה הגדולים ביותר בעולם של היום. בדרך כלל כוללים את התופעה במסגרת המושג אנטישמיות ומוצאים לנכון לחבר אותה לשואה ולפעילות הנאצית, אך מדובר במהות שימיה קודמים בהרבה לאידיאולוגיה הנאצית ועל אף הנסיונות החוקיים שנעשו לחסלה עם תום המלחמה בנאציזם נראה שהיא רחוקה מלבוא לידי סיום.

"שונאי ישראל" היא הכותרת שבה פורסם לאחרונה מכתבה של אם יהודיה, אשר הזדעזעה מכך שבנה החייל כונה "נאצי" בפי מתיישבים יהודיים. יותר ויותר משתמשים בישראל במושג "אנטישמיות" במקביל לעלייתו של המושג בעולם כולו, ונראה שהמושג וגם הביטוי הידוע "שנאת ישראל" אינם מובנים כראוי ואולי אף פעם לא היו.

במכתב שפורסם על ידי תמר צמח-מרום מירושלים ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "שונאי ישראל" היא מציינת, בתגובה למה שעבר על בנה, שעסק בפינוי גוש קטיף:

"לא האמנתי שבני, דור שלישי לניצולי שואה, המשרת בצה"ל ומגן בגופו על אותם מתנחלים, יצטרך לשמוע שהוא נאצי. ניצולי השואה החיים בינינו שומעים את המלים הללו בזעזוע ומתקשים להאמין."

"האנשים שמשתמשים בביטויים כאלה רחוקים מהמהות האמיתית של היהדות. הם שונאי ישראל וגורמים נזק ליהדות." ..."מדובר באנשים מסוכנים, שעלינו להוקיע ולהקיא מתוכנו".

שנאת ישראל בישראל?

בדברים אלה ביטאה גב' צמח-מרום את חוות הדעת של ניצולי שואה רבים לגבי סוג תגובות של מתנגדי ממשל רבים בישראל, אשר הישוו בין מעשי הנאצים למעשיה של ממשלת ישראל. ניצולי השואה, אשר חשו מקרוב את ההתנהגות הנאצית בעיצומה של השואה, לא מעלים על דעתם כי הנאציזם הוא, ביסודו, אידיאולוגיה – וככזה הוא יכול להופיע גם בשימושו של מי שאינו נאצי ולא היה שייך לאותו פרק אפל בהסטוריה האנושית.

אלה אשר האשימו, לפי המתואר במכתב, את בנה של הכותבת בנאציזם, חשבו שיש בידם היסוד לראות דמיון בין מעשיו למעשי הנאצים. לא ניתן לדעת מן המכתב מה בדיוק היה האירוע שבגללו מצאו לנכון להשוות את מעשיו לשלהם, אך מה שכן עולה מן המכתב הוא שהכותבת אינה רואה באנשים העורכים השוואות אלה יהודים כלל. יותרה מזו, היא רואה בהם "שונאי יהודים" אף כי ספק באם הכתוב מעיד על כך.

שנאת יהודים, ככל שנאה, היא רגש המהווה תגובה לידע. אין ספק כי בידי הנאצים היתה תיאוריה אשר כללה סיבות שבשלן יש מקום לראות את היהודים כגורם שלילי וסביר שדבר זה גרם לשנאה רבה כלפי היהודים ו/או היהדות מצד חלק גדול מן הנאצים. כפי שניתן ללמוד מהאירועים ההסטוריים, פעלו הנאצים מתוך הזדהות רגשית גדולה עם התיאוריה האנטי-יהודית וניתן לומר כי הם לקו ב"שנאת ישראל". אך מה המשמעות של מושג זה, שהיה קיים זמן רב לפני הופעת הנאציזם?

האנטישמיות המדעית

"שנאת יהודים" היתה נחלתו של המשטר הנאצי, אך היהודים נרדפו לאורך דורות רבים, רבים הרבה יותר מפרק הזמן שבו שלטה האידיאולוגיה הנאצית בגרמניה של הרייך השלישי. לכן, יש לחפש את היסודות לשנאת היהודים במקומות אחרים, אף כי הנאציזם יכול לתת כמה רעיונות טובים לגבי זה. הנאציזם הציג אנטישמיות "מדעית", מבוססת באמצעות תכתובת ספרותית ומדעית ענפה ועשירה, אשר יצקה בסיס מסודר להתנגדות הגרמנית ליהדות. הרבה לפני שהתרחשו פוגרומים, ואח"כ פשעי ההשמדה הנאציים, התרחשו בגרמניה פעולות פוליטיות חוקיות שתפקידן להוציא את השליטה וההשפעה מידי היהודים עד כמה שאפשר.

פעולות אלה התבססו על תיאוריות מדעיות "מוזמנות" שתיארו את היהודי כמי ששולט בכלכלת העולם בדרכי נכלים מתוחכמות – ומשמעותן המעשית היתה הוצאת היהודי מנקודות השליטה שלו שהחזיק בתרבות. במסגרת זו כלולות היו פעולות ממשל וחוק רבות שהוציאו את היהודי מעמדות מדעיות, אמנותיות ופוליטיות – ופעילות עיתונאית עדכנית קבועה שהוקדשה לתיאור מעלליה העדכניים של היהדות בעולם.

כחלק מובנה באידיאולוגיה שלו, הנאציזם מימן פעילות אנטישמית בארצות רבות בעולם, חלק ניכר מהן בעולם החפשי – ובמקומות רבים שאליהם הגיעו גייסותיו במסגרת המלחמה, הם פגשו בשונאי ישראל מוכנים לכל שיתוף פעולה. למעשה, על פי התקשורת האנטישמית שהקימו בעולם ידעו הנאצים על מידת השיתופיות שלו יכלו לצפות מיושבי חלק גדול מהארצות שאותן כבשו או התכוונו לכבוש. דוגמאות לכך הן צרפת הכבושה – וארץ ישראל שאותה התכוונו לכבוש. בצרפת חיכו להם שותפים שסייעו להם בפועל – בישראל היו גייסות אנטישמיים ערביים שציפו בדריכות לבואו של הצבא הנאצי.

מסיבות לא ברורות עדיין, ראו הנאצים בחלק האנטישמי של האידיאולוגיה שלהם חשיבות רבה ביותר, עד כדי שהם מצאו לנכון להמשיך ולהפיצה גם בין אזרחיהן של הארצות שכבשו. בצרפת פתחו הנאצים הכובשים תערוכות ובהן הציגו את ה"בסיס המדעי" להיותו של היהודי חלק מן התיאוריה הגזעית הנאצית, שהיוותה את אחד היסודות למלחמתם. היהודי הוצג על ידי הנאצים כגורם נחות שמטרתו לפגוע בתרבותם של בעלי התרבות האירופאית ולדרדר אותה מבחינה אנושית. היהודי צוייר על ידי הנאצים – לא בפעם הראשונה בהסטוריה של האנטישמיות – כאוייב האנושות.

עם תום מלחמת העולם השניה הוקעה תורת הגזע הנאצית כגזענות ובארצות מסויימות נחקקו חוקים אנטי אנטישמיים ואנטי-נאציים, שחלק מהם שימשו מאז ועד היום לפעולה נגד כל מי שהעז לנקוט שוב בפעולה רעיונית גזענית ו/או אנטישמית. בהתאמה לכך, נעלמו מעל פני השטח כל החומרים האנטישמיים הנוגעים לפעילות הנאצית, אך למעשה לא קיים עד היום שום מחקר מקיף מוסכם שיגע בשרשיה העקרוניים של שנאת היהודים. כתוצאה מכך, גם המתנגדים לאנטישמיות הנאצית מבססים אותה על מושג הגזענות ומסתמכים, לצורך זה, על תורת הגזע, אך אינם מתייחסים ליותר מכך; התוצאה היא החמצת התעמתות עם מערכת הטיעונים המורכבת שהציגה האנטישמיות הנאצית כדי לבסס את עמדתה נגד היהדות כאוייבת האנושות.

שנאת ישראל ללא תמיכה מדעית

בשל מחדל חוסר התעמתות זה, מתייחסים רבים אל האנטישמיות הנאצית כאל ביטוי של "גזענות". בימינו, יש בעולם שם רע לגזענות (ועד כדי כך הגיעו הדברים שאפילו ישראל הואשמה לפני שנים בגזענות בשל העדפתה יהודים) אך לשנאת ישראל אין, למעשה, נימוק ברור והיא מחוסרת כל בסיס מחקרי אקדמי ראוי בתודעה הציבורית. משמעותו של מצב זה היא שקיומו של גורם כה משמעותי זה בעולם האנושי סובל מחוסר של דיון מדעי רציני.

לפיכך, בכל פעם שעולה על פני השטח התופעה של שנאת יהודים, היא מכויילת באופן קבוע למדור של "אנטישמיות" או "ניאו-נאציזם", כתופעות פוליטיות המחוברות, שוב, לפעילות הנאצים ולא לשרשים ידועים, קדומים יותר, לשנאה המכוונת נגד העם היהודי.

המחתרת האנטישמית המוסלמית

לסוג הפעולה האנטישמית היסודית שביצעו הנאצים יש מקבילה בעולם של היום: פעולה נמרצת של אנטישמיות מקיפה, המתרחשת במדינות ערב ובקהילות הנושאות את התרבות המוסלמית-ערבית על פני העולם כולו. מדובר בפעילות חדשה ביחס מבחינת עצמתה. מניע לנושא היווה, כמובן, הסכסוך המזרח-תיכוני, אך בעשור האחרון במיוחד תפס זה תאוצה מיוחדת בשל העימות בין ישראל לפלשתינים.

מאמר חשוב העוסק בהיבטיו של הנושא הוא "המימד האיסלמי של מלחמת ישראל ערב" מאת החוקר משה שרון. במאמר זה מספק שרון לקורא נתונים על מרכיבי שנאת ישראל כפי שהם מופיעים בסכסוך העדכני בין ישראל לארגוני המחבלים. זולת פעילותו הפוליטית הידועה של יאסר ערפאת, אשר בכל הזדמנות טרח להצהיר על כך שישראל והיהודים צריכים להימחות מתחת לשמיים, הוא מצביע על אישים שתרמו לשנאת ישראל על בסיס אקדמי ובכך ביססו את ההתנגדות לישראל ולשנאת ישראל בעולם הערבי.

מכחיש שואה בחסות ישראל

מחמוד עבאס, כותב שרון, שהיה מקורבו ואיש חסותו של ערפאת, הוא האידיאולוג של שנאת ישראל באש"ף. "הוא נתן ביטוי ליחסו אל העם היהודי בעבודת דוקטור שלו שכתב לאוניברסיטת לומומבה במוסקבה בימי האימפריה הסובייטית המנוחה, שבה הוא מאשים את היהודים בשואה של עצמם. העבודה, המסתמכת על ...מכחישי השואה, לא רק שהיא מכוונת להכחיש את השואה אלא אף לספר שהמנהיגות הציונית עשתה יד אחת עם הנאצים."

למותר להזכיר כי הכחשת שואה, המוכרת כאחת מאבני היסוד של שנאת ישראל בימינו, אסורה היום עפ"י חוק ברוב העולם המערבי, אך ישראל בחרה שלא להתייחס לעובדה זו. מסיבות שלה, תומכת מדינת ישראל באיש מבחינה פוליטית. אך יש לציין דבר בעל חשיבות גדולה לענין, שאותו מזכיר שרון במאמרו: מאז הסכם אוסלו זכה אש"ף לתמיכתה של מדינת ישראל בהקמת "מערכות חינוך והסברה ותקשורת המונים הנותנות לגיטימציה לשנאת ישראל וממסדות אותה."

אין ספק שבמובן זה תרמה מדינת ישראל לחבירה, בימינו, בין שנאת ישראל לשנאת מדינת ישראל. יתכן שמה שעומד ביסוד המחדל הישראלי בתחום זה הוא חוסר יכולתה של המדינה להפריד בין האנטישמיות ה"קלאסית" לבין השנאה המוסלמית הדתית ליהודים והשנאה הערבית החדשה המבוססת על הסכסוך הפוליטי.

שנאת ישראל בספרות ערב

הפעילות הכתובה המביעה את שנאת ישראל בעולם הערבי מאופיינת בצורה מיוחדת, וקודם כל בהיותה קשורה לכותבים המקומיים, שהאוריינטציה הפוליטית שלהם שונה לגמרי מזו האפיינית לאינטלקטואלים בעולם המערבי. מאיר שרון:

"האינטלקטואלים הערבים, בניגוד לאינטלקטואלים האירופאים, לא נושאי דגל הליברליות וההומניזם הם. להיפך, האינטלקטואלים בכל העולם הערבי הם נושאי דגל הלאומיות הקיצונית ביותר בשנאת ישראל. בארצות המערב הממסד האינטלקטואלי הוא הומניסטי, ליברלי, אנטי-לאומי, או שווה-נפש באשר ללאומיות. אולם בעולם הערבי-איסלמי, הסופרים, האמנים, העתונאים, המורים באוניברסיטאות - הם הם נושאי הדגל הלאומי, העכור, הראשונים בשימוש בתאריהם ובמעמדם הציבורי כדי ללבות אנטישמיות מן הגוון הגרוע ביותר. עלילת הדם הנוראה הפכה לממוסדת בספרות ובעתונות הערבית. מצרים היא המובילה את סוג הפרסומים הנוראים הללו, וסוריה אינה מפגרת בהרבה אחריה. בסוריה ניתן הטון בספר "מצות ציון" (פטיר צהיון) של מוסטפא טלאס, שר המלחמה הסורי, שבו הוא מספר לכל על שימוש בדם למצות, כשהוא מציג את עלילת הדם של דמשק משנת 1840 כהוכחה ניצחת לכך. נציגת סוריה באחת הוועדות של האו"ם לא הססה לנפנף בספר הזה באחת הישיבות, כשהיא קוראת לכל הנאספים לקרוא אותו כדי להכיר ולדעת מהו טיבם של היהודים.

ממשיך שרון לתאר את ליבוי שנאת ישראל בעולם הערבי, כפי שהוא נעשה באמצעות המלה הכתובה. לפי שרון "מצרים היא המובילה בפרסומים האנטישמיים, ולא מזמן היינו עדים לסדרת טלוויזיה מצרית חדשה שעושה שימוש בפרוטוקולים של זקני ציון. בכווית מתפרסמים ספרים וספרונים במהדורות עממיות, הזוכים לפופולריות גדולה בקרב ציבור הקוראים הערבים. בספרים אלה דנים בפרטות על שיטות הפקת דמם של ילדים פלשתינים, ועל שימוש שיהודים עושים בדם הזה למצות של פסח ולעוגות של פורים. ספרים, מאמרים וקריקטורות המתפרסמים בעולם הערבי, חריפים הרבה יותר מן הדברים המתפרסמים בעולם המערבי."

כהערה בעלת משמעות מעשית, טורח שרון לקבוע כי "יש לזכור שעבור הקורא הערבי, כמו עבור הקורא הממוצע בכל מקום, מה שמודפס מתקבל כאמת. "כתוב בעיתון." זה לא חשוב מי הקורא, גם לא מי הכותב, העיקר שזה "כתוב בעיתון." מובן שיש משקל גדול עוד יותר ל"כתוב בספר" שמחברו מתהדר בתואר אקדמי גבוה. על כן מסוכנים במיוחד הם הספרים המתפרסמים במצרים, סוריה, עיראק, כווית ומקומות אחרים, שמחבריהם הם "דוקטורים" ו"פרופסורים," שהקוראים מניחים שחזקה עליהם שהם בוודאי יודעים את הדברים שעליהם הם כותבים.

מצוץ מן התלמוד?

אין לך שנה שבה לא מתפרסמים ספרים ומאמרים מלומדים על שימוש בדם בתלמוד. החומר נלקח ישירות או בעקיפין מן המאגר של הספרות האנטישמית האירופית. הכותבים לא ראו את התלמוד מימיהם, וכמו רוב עמיתיהם ומוריהם האירופים, אין להם מושג מהו התלמוד. אין אפילו חוקר מוסלמי אחד המסוגל לקרוא טקסט מקראי כראוי, לא כל שכן ללמוד תלמוד. אין שום מוסד אקדמי, בכל עולם האיסלאם, היכול אפילו להתקרב להתמודדות עם דף גמרא; אך כולם יודעים שבתלמוד יש הוראות לשימוש בדם למצות. כל הסופרים הללו מצטטים זה מזה, ובסופו של דבר מגיעים לספר אנטישמי כלשהו מגרמניה, מאנגליה או מצרפת.

"הפרוטוקולים של זקני ציון" שקיימים עוד מלפני עליית הנאציזם למודעות האנושות, עדיין מהווים את אחד מהכתבים המרכזיים שמהם שואבים שונאי ישראל העכשוויים את החומר שלהם. גם לגבי זה מציין שרון במאמרו כי "כל חלומותיהם הרעים על היהודים, הריהם כתובים שחור על גבי לבן בפרוטוקולים, ומעבר לכך אין צורך בהוכחה נוספת שהמפלצת הדמונית היהודית מאיימת על העולם כולו, והאיסלאם, ברצותו לחסלה, צריך איפוא לזכות בקריאות הידד של העולם על השירות הטוב הזה שהוא מגיש לו.

דבר זה מבסס את שנאת היהודים בעולם של היום בצורה החורגת בהרבה מהיותה רגש מוסלמי דתי בלבד. למעשה, טוען שרון, "בספרות היסטורית ערבית המופיעה בלבוש רציני וכבד ראש, "הפרוטוקולים של זקני ציון" מצוטטים כמקור ראשי לתולדות העם היהודי. ברור שאנו עומדים בפני מגמה רצופה ונמרצת של דה-לגיטימציה של היהודים, הבאה מכיוונים שונים. דה-לגיטימציה זו נעשית על-מנת לשכנע את העולם, לא רק את הערבים (שאינם זקוקים לשכנוע), שמותר לדרוס את היהודי, למעוך אותם, משל היו חרק נושא מגיפה."

שנאת היהודים בעולם

מכל תמונת הזוועה הזו אין מתקבלת תרומה משמעותית להבנת שרשיה של שנאת ישראל. שרון מציין במאמרו כי "מה שמפתיע הוא שמדינת ישראל שותקת לנוכח פרסומים אלה, והעולם היהודי אינו מוקיע אותם. כאשר ספרות אנטישמית מתפרסמת במערב, ישנם גורמים יהודים ולא-יהודים המרימים קולות מחאה, ואפילו תובעים לדין את הסופרים והמוציאים לאור." אך, כפי שהערנו לעיל, הדבר נעשה על יסוד הבסיס החוקי שעליו הוסכם בעולם החפשי אחרי תוצאותיה המעשיות והטרגיות של האידיאולוגיה הנאצית במלחמת העולם, ואין בו כדי לשפוך אור של ממש על יסוד התופעה.

נתונים נוספים