שנאת ישראל בעולם של ימינו ב

Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE MicrosoftInternetExplorer4 st1\:*{behavior:url(#ieooui) } /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

שנאת ישראל בעולם של ימינו ב

רבים רואים את שנאת ישראל כאנטישמיות או כתוצר לוואי של האידיאולוגיה הנאצית, אך לא רק ששנאת ישראל עתיקה הרבה יותר מהנאציזם, היא חיה בעולם של היום בצורה שממחישה כי קצה איננו מתקרב. יתרה מזו, הדרכים הרבות שבהן היא מופיעה תובעות התמודדות מסדר גודל שונה מזה שלו היינו רגילים עד היום.

לא המצאה נאצית

שנאת ישראל איננה המצאה נאצית. נכון יותר לראות אותה כ"מציאה" נאצית: כתגלית של עורק קיים של אנרגיה שלילית שניתנת לניצול; חשוב, בהקשר זה, להבין כי לא פחות משהפיצו הנאצים את שנאת היהודים באמצעות האידיאולוגיה שלהם, הם גם התבססו עליה כעל עובדה קיימת בפעולתם הפוליטית; לא כל שיתוף הפעולה שלו זכו, בהקשר זה, התבסס על המצאתם. הנאצים לא המציאו את השנאה הזו או את הדחייה הזו של היהודים על ידי בני עמים שונים ודתות שונות – ואין ספק כי, במובן הדתי לפחות, היה לאנטישמיות על מה להתבסס כשמדובר בנוצרים או במוסלמים. בכתבי הנצרות והאיסלם יש די חומר כדי לבסס אנטישמיות, והנאצים, ללא ספק, ידעו כי בקשריהם עם נוצרים ומוסלמים הם ימצאו שנאה רבה לישראל, אשר עליה יוכלו להסתמך במדיניותם. דבר זה נכון לגבי חלקים ניכרים מאירופה – ואולי זה המקום להזכיר כי גם העמים שעימם היתה גרמניה במצב מלחמה לא תמיד ביצעו מאמצים מופלגים כדי להציל יהודים מגורלם המר בידי הנאצים; היום אנו יודעים כי ניתן היה להפציץ את מחנות הריכוז אך הדבר לא נעשה מסיבות שונות, המוגדרות כ"פוליטיות".

אך שנאת ישראל העכשווית אינה מתבססת, בשום צורה מפורשת, על כתבי הקודש הנוצריים או המוסלמיים – אלא אם כן מדובר במה שקרוי ארגונים פונדמנטליסטים, הנפוצים היום בעיקר באיסלם.

עד כמה שמדובר בשנאת ישראל העכשווית, היא מגיחה ממקומות חדשים, המפתיעים לעתים בכך שאינם נתפשים כאפייניים, ומוצגת, פעמים רבות, כביטוי של פרשנות פוליטית. לאחרונה, יש לתופעה קשר ישר עם האירועים הפוליטיים האחרונים. כדוגמה לכך מן הזמן האחרון אפשר לראות ידיעה הנוגעת להצהרה של נשיא ונצואלה:

צ'אווס: התקפות ישראל על לבנון דומות למעשיו של היטלר

בידיעה של סוכנויות הידיעות מבייג'ין ("הארץ" 27.8.06) מדווח כי "נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס גינה שלשום את מתקפות ישראל על לבנון והשווה אותם למעשיו של אדולף היטלר. "ישראל עושה היום את מה שעשה היטלר. אנו מביעים את אהדתנו לאומה הערבית..."

כך, תוך הוקעת הנאציזם, מאשים צ'אווס את היהודים במעשים נאציים. הוא יודע כי מבחינה פוליטית מעביר סוג זה של הצהרה את היהודים ותומכיהם למגננה ולעמדת התנצלות. באותו הקשר התפרסם גם ראיון מעניין בעל השלכות מיוחדות; השבועון החרדי "המשפחה" פירסם ראיון עם ישראל וייזר, יהודי שהיה בכיר בשירותי המודיעין של ונצואלה בתקופת המשטר הקודם. לדבריו, צ'אווס מתכוון להתנכל ליהודי ונצואלה. "צ'אווס לא יפגע בחייהם של היהודים אבל ייקח את כספם. אני מכיר את הרטוריקה שלו. הוא יסביר שחלק גדול מכספם של היהודים מועבר לישראל, מדינה המבצעת פשעי מלחמה ולכן יש לקחת את הכסף מהם" אמר.

איזכור זה, של הטרמינולוגיה האפשרית של צ'אווס, היא דוגמה לשנאת יהודים אפיינית, המתכסה באיצטלה מדעית לצרכים פוליטיים: לפי וייזר, טיעונו-לכאורה של צ'אווס מכוון למטרת האשמת היהודים בדרך שנראה שהיא מושפעת מתנועה רעיונית אנטישמית קדומה. הדבר נעשה ברוח האידיאולוגיה האנטישמית ה"מדעית", הרואה את היהודים, באשר הם, כחלק מ"כלים שלובים" של רוע עולמי. אם אכן ישתמש צ'אווס ברטוריקה זו כבסיס לגיטימי לנשל את היהודים מזכויות הרכוש שלהם, הוא לא יהיה הראשון בהסטוריה שיעשה זאת.

היסוד ההסטורי של שנאת ישראל

לא רק הנאצים הפעילו את האידיאולוגיה האנטי-יהודית שלהם כדי לפגוע במיקומם החברתי-פוליטי-כלכלי של היהודים. עשו זאת רבים לפניהם ואחריהם, במיוחד אחרי זיהויים את הפוטנציאל הכלכלי המעורב. בתקופת ימי הביניים היו מלכי אירופה ואציליה מעורבים בתהליך מחזורי כמעט של הלוואות שנטלו מיהודים לצרכיהם, ואחר כך ביזימה של פוגרומים אכזריים ופעילויות נגד יהודים שמטרתן הכחשה וביטול של חובותיהם. למעשה, השם הרע שיצא ליהודים בקשר לפעילות של רבית ונשך הוא תוצר של דורות שבהם היה לבעלי חובם ענין להציגם כבעלי פגיעה רעה בתחומים שבהם היו מעורבים בכלכלה כבנקאים ומממנים. לפעילות המזגזגת בין שיתוף פעולה עם יהודים לפעילות אנטי-יהודית היו שותפים גם בני עמים חוץ-אירופאים אחרים כמו הערבים.

אין להתפלא, איפוא, על כך שמסורת שנאת ישראל, במיוחד בתחום ניצולם של היהודים לרעה, מוכרת על ידי נוצרים ומוסלמים גם יחד מזה דורות רבים. המאורעות ההסטוריים והפוליטיים שהתרחשו בין בני שתי דתות אלה, אשר כבר בכתבי היסוד העתיקים שלהם זכורים היהודים, יכולים להילקח בחשבון כאפשרות לצמיחה הראשונית של שנאת ישראל השיטתית, שפרחה מאוחר יותר בתרבות.

כאמור, שום אינטלקטואל מערבי לא יכיר בכתבי הקודש הנוצריים כביסוד מדעי של האנטישמיות הנוצרית – והאינטלקטואל המוסלמי יציג את הסיבה לשנאת ישראל שלו על יסוד לאומני ולא דתי – אך ניתוח פשוט של מאפייני היהודי המופיעים בכתבי היסוד של הדתות המעורבות, מניח קרקע איתנה לתפיסת היהודי כגורם הפועל נגד ערכיה של האנושות, כפי שכל אחת מהדתות תופסת אותו.

יש באיזכור זה של צ'אווס כדי לקרבנו למה שיכול להיות שמהווה את פתרון התעלומה של שנאת היהודים; צ'אווס הוא איש שמאל קיצוני הפועל לאחרונה כדי לאחד כוחות נגד העולם החפשי. ככזה הוא תר לו אחר כל מי שמבחינתו עשוי לשמש לו כבן-ברית ובסימטריה הפכית, הוא מצהיר הצהרות לוחמניות כנגד כל מי שעלול להוות מתנגד למגמתו. ישראל כלולה בתכנית זו כבת-ברית של אויבתו הראשית, ארה"ב, וככזו היא מייצגת את מה שמייצגת ארה"ב לשמאל: את כוח ההון העולמי. השמאל, שביסודותיו הנצרות האנטי-קפיטליסטית, מתאים תרבותית ופסיכולוגית לנצרות, שחלק גדול מהפוליטיקה הדרום-אמריקאית מבוססת עליה. בהתאמה לכך, אין זה מקרה שהנאצים מצאו לנכון להשתמש בארצות דרום אמריקה כבארצות מקלט וחלק מכך קשור בתיאום עמדות מסויים שיש להם עם חלק ממערכות השלטון של דרום אמריקה נגד היהדות.

אמריקה כיהודי העולמי

זהו הקשר הרעיוני של שונאי ישראל אלה; היהדות, עבור חלק משונאיה כל אלה, היא אחד הסמלים לכוח ההון בעולם. על רקע זה נתפשת היהדות – ו/או ישראל – ככרוכה ביחד עם ארה"ב (ושונאיה יטענו, על יסוד "הפרוטוקולים" כי היא מפעילה את ארה"ב) מבחינה אידיאולוגית, כאוייבת של העולם. בזמנו התריע כבר היטלר בנאומים שנשא נגד אמריקה כי היא משרתת ענינים יהודיים – והיום, באירן, עושה גם אחמדיניג'אד את הקשר בין יהודים להון הקפיטליסטי שבו הוא נלחם. אצל מנהיג אירן חוברים יחדיו שנאת ישראל ההסטורית למגמה העכשווית האנטי-אמריקנית של השמאל העולמי.

ברוח זו, יש שונאי ישראל הרואים את עם ישראל כרכיב בקפיטליזם העולמי – ויש הרואים את הקפיטליזם העולמי כמכשיר שבאמצעותו שולט היהודי בעולם. מנקודת המבט של האנטישמי הקיצוני אמריקה היא היהודי הפעיל, המשליט את תפיסת העולם שלו על האנושות. כך או כך, תפישה זו משמעה התגברות חמורה של יסוד שנאת ישראל בעולם של היום, והיא מסבירה את ההופעות הרבות החדשות של מה שמוגדר כאנטישמיות.

שנאת ישראל בקנה מידה כזה יכולה להופיע כביטוי של השקפה שכשלעצמה, ביסודה, איננה מכוונת נגד היהדות דווקא. הנצרות המודעת, למשל, בדרך כלל איננה רואה את עצמה כגורם שיש בו שנאת ישראל. אך על כך יחלקו רבים שטוענים כי כתב היסוד שלה, הברית החדשה, מהווה כתב האשמה כלפי היהודים, אותם הוא מציג כ"רוצחי בן האלוהים". אפייני שהשקפה זו נפוצה, בעיקר, בין ערבים נוצרים או בין נוצרים קתולים, אך ניתן למצוא גם נוצרים המחזיקים בה בצורה לא מפורשת. במקרה כזה מדובר ברגש האשמה אנטי-ישראלי לא גלוי, אשר פורץ מעל פני השטח בתנאים מסויימים בלבד.

אנקדוטת גיבסון

יתכן וזה מה שקרה כאשר מל גיבסון, השחקן והבימאי האמריקני, התפרסם לאחרונה בעת שהתפרץ בהערות אנטישמיות תוך היותו שיכור. הדבר קיבל משמעות מיוחדת מכיוון שמל גיבסון יצר לפני שנתיים את הסרט על יסורי ישו, "הפסיון של ישו", המבוסס על "הברית החדשה" והיה מעורב בפולמוס מסביב לשאלה האם היצירה אנטישמית או לא. הכחשתו של גיבסון את מכל וכל את קיומו של היבט אנטישמי לסרט התנגשה, סמלית, עם חלק מהדברים שאמר כשהיה בגילופין. הדברים, שזכו להבלטה ניכרת בתקשורת, היו מאורגנים עד כדי חשד בקיומה של שכבה תת-הכרתית של אמונה אנטישמית קונספירטיבית בפסיכולוגיה של השחקן.

מתייחסת לכך כתבה נוספת, מעניינת, הדנה בהאשמות הנגד שהופנו כלפי גיבסון על ידי חבר למקצוע, על רקע הנתונים שלעיל:

הבימאי רוב ריינר גינה את מל גיבסון

(סוכנויות הידיעות, "הארץ" 28.8.06)

הבימאי והשחקן ההוליבודי רוב ריינר גינה את סרטו של הבמאי מל גיבסון "הפסיון של ישו" וקרא לו להודות ש"יצירתו משקפת את האנטישמיות שלו". כך מדווח בי בי סי. "לא מספיק במקרה זה להתנצל על כמה מלים שאמרת", אמר ריינר. "אתה צריך להבין למה אתה אנטישמי ומאין באו הרגשות האלה".

הבימאי היהודי בן ה-60...הוסיף: "כשגיבסון יוכל לומר באופן גלוי: "הדעות שלי משתקפות בסרטים שלי ואני מתחרט שעשיתי את זה", אז אפשר יהיה להתחיל את הפיוס איתו."

הדברים מציגים את אנקדוטת גיבסון באור סמלי בעל משמעות מיוחדת; הוא מאפשר לראות את מעשי גיבסון באמנות ובחיים כביטוי פסיכולוגי של תרבות שלמה: התרבות שמחזיקה בהכרתה המודעת בגישה לא אנטישמית, אך מסתירה בעומקיה הפסיכולוגיים רובד בלתי גלוי של טענות אנטישמיות. את תביעתו של רוב ריינר ממל גיבסון להפוך את הנסתר באישיותו לגלוי ניתן לראות כתביעה לגיטימית מחברה שלמה, אשר ביסודותיה הפסיכולוגיים הלא-מודעים מסתתר פוטנציאל של אלימותה. לראות את החברה הנוצרית-מערבית כחברה כזו ואת רובד האלימות הנסתר כאנטישמיות פוטנציאלית אינו מן הנמנע.

אמנות בכלל ואמנות הקולנוע בפרט הוא שדה הופעה קבוע שבה ניתן למצוא עיסוק בהוייה היהודית, המהווה המחשה של העובדה של קיומה המתמיד של השאלה היהודית בחלל הרוח של הישות האנושית. במערב באה עובדה זו לידי ביטוי באירועים רבים הנוגעים לאירועים הקשורים להסטוריה היהודית, אשר צצים ומופיעים בתחומים רבים של ההוייה האנושית. אחד מאלה הוא תחום משחקי המחשבים, אשר גם ממנו לא נעדרת התשוקה להיות מעורב, לטוב או לרע, ב"טיפול" ביהודים. הנה כתבה העוסקת בהופעתו של משחק חדש שיש לו נגיעה לשואת יהודי אירופה:

משחק חדש: להיות קצין נאצי בגטו ורשה

הכתבה (מאת איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות", 3.9.06) מודיעה על כך ש"גורמים ישראליים ויהודיים יפעלו להפסקת שיווק המשחק, שהפצתו סותרת את החוק האמריקני"

עוד מספרת הידיעה:

"הפורום הממשלתי למאבק באנטישמיות חשף כי משחק שנמכר באינטרנט מציע לשחקניו לגלם אנשי אס אס נאצים ולהרוג כמה שיותר יהודים המשתתפים במרד גטו ורשה ב-1943"

"אלוהים אדירים! ליהודים יש נשק", נאמר בתדריך לשחקן, שמצטט גם מדבריו של מפקד המרד, מרדכי אנילביץ'. "לפתע נשמעה צעקה לאחר שאנשי האס-אס וחבריהם נורו כאשר נכנסו לגטו ורשה"...

"בפורום הממשלתי למאבק באנטישמיות מציינים שמדובר במשחק אנטישמי שהפצתו באמריקה אסורה על פי החוק"

מלחמת הפיקוח

כתבה כזו מסבה את תשומת הלב לשאלת הפיקוח על השלטת החוקים נגד גזענות בכלל ואנטישמיות בכלל. עד כמה משמעותיים או יעילים הם חוקים מסוג זה? התשובה לכך תלויה בשאלה: האם מבטא משחק כגון זה שנאת ישראל? לא ברור. אך ברור, כי הוא יכול לבטא רגש כזה – וזה גם הרציונל שמאחורי הפיקוח החוקי הכבד המוטל במדינות המערב על סוג זה של משחק, כחלק מאיסורים שמטרתם מניעה או, לפחות, בלימה, של השפעה נאצית או אנטישמית אחרת על התרבות.

שאלה פתוחה לגבי הפיקוח היא באם הוא יעיל – ועד כמה הוא יכול לשמש כתשובה לבעיית שנאת ישראל בעולם של היום. במערב קיימים ארגונים שונים שפועלים כדי לתקוף כל הופעה של שנאת ישראל, אנטישמיות, ניאו-נאציזם וכיו"ב. ארגונים אלה מתמודדים עם תופעות מורכבות ומסובכות הקשורות לתחום עיסוקם. דוגמה לאירוע אתגרי כזה הוא ביקורו של חתאמי בארה"ב:

ב3.9.06 ביקר בארה"ב נשיא אירן לשעבר מוחמד חתאמי. הוא נאם בכנס של הקהילות המוסלמיות בצפון אמריקה שהתקיים בשיקאגו ובמסגרת נאומו האשים את ארה"ב בתרומה עקיפה לטירור. "בזמן שאמריקה מנסה להילחם בטרור, היא מיישמת מדיניות שמגבירה את הטירור ומעודדות את צמיחת האלימות" אמר חתאמי והדגיש כי "המאבק הנוכחי בין המערב לאיסלם אינו אלא המשכו של המאבק המסורתי בין המוסלמים לנוצרים מתקופת הצלבנים".

בהמשך דבריו, התייחס חתאמי לפיגוע במגדלי התאומים וציין כי הוא התנגד לו. אף כי דבר ממה שאמר אינו נוגע ישירות ליהדות, ההשלכות לשנאת ישראל ברורות למי שחשוף לשטיפת המוח הקבועה של שונאי ישראל שבקהילות המוסלמיות במערב; אלה מטיפים, בין היתר, כי היהודים הם העומדים מאחורי הפיגוע במגדלי התאומים. מכאן קצרה הדרך להבין את דבריו של חתאמי כרמז המבוסס על מידע זה. אך ברור כי לרמז מסוג זה לא יכולה להיות משמעות ניתנת להוכחה פשוטה באולם בית משפט.

מה ניתן, למעשה, לעשות נגד פעולה מסוג זה של חתאמי? בתקשורת נמסר כי את ביקורו בארה"ב ליוותה מחאה תקשורתית של הפדרציה היהודית המקומית שקראה לא לאפשר לחתאמי לבקר בעיר. במונחים מערביים, זה כמעט כל מה שניתן לעשות בנושא.

זה מביא אותנו לשאלה כבדת משקל, אשר מעורבת בכל הופעה, ישירה או עקיפה, של שנאת ישראל: מהן האפשרויות העומדות היום לפני החפצים ביקרו של עם ישראל ו/או מדינת ישראל, אל מול הגל המתגבר של שנאת ישראל בתחומים הרבים והמגוונים שבהם הוא מכה?

כשהשנאה מנצלת את החופש

היום, המתקפה על עם ישראל היא מתוחכמת ביותר; היא מתרחשת בתחומים רבים במקביל ומתאימה את עצמה, בכל מקום שבו היא פועלת, למה שמתאפשר על ידי רוח הזמן והחוק המקומי. חלק מתחומים אלה הוא צבאי ופוליטי וחלק אינטלקטואלי. מסמכי היסוד של התנועה האנטי-ישראלית לא נאסרו להדפסה או להפצה ובראש אלה, כתמיד, ה"פרוטוקולים של זקני ציון". אלא שבימינו אין ה"פרוטוקולים" מופיעים כתוצר לוואי של "קיצוניים" אלא בספר שמופק על ידי הוצאה לאור במערב, כחלק לגיטימי של מידע העשוי להיחשב כ"אקדמי". הוצאתו לאור של ספר כזה בשוק העכשווי של העולם החפשי איננה מאפשרת לקורא התמים להתמודד כנגד הידע-כביכול שהיא מכילה, ובמובן זה היא דוגמה לדרך בה מנצלים גורמים המפיצים את שנאת ישראל תוך ניצול חופש ההבעה השגור בעולם החפשי.

כמובן שמדובר בחלק זעיר מתנועה רעיונית אנטי יהודית, שהיום, עוד יותר מאשר בתקופה הנאצית, היא מצויידת במשאבים עצומים, אשר שמה לה למטרה להכות את היהדות בכל שדה שבו ניתן הדבר להיעשות. לצורך זה היא מתאימה את עצמה לכל אפשרות הנפתחת לפניה מבחינה חוקית. סוג זה של שנאת ישראל מסווה את עצמו כלגיטימי בכל מובן מקובל בעולם המערבי, ובעיקרו הוא בא לידי ביטוי כביקורת פוליטית נגד מדינת ישראל. אך, כאמור לעיל, אין הוא מהסס לנצל, למטרותיו, תמלילים קלאסיים כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", על אף שהוכח כתעודת שטנה והוקע על ידי מכובדים רבים. לדבר יש משמעות של חלק ממלחמה רעיונית שאין מי שמתייצב להכותה אחור. מתייחסת לענין, לאחרונה, כותבת ישראלית:

העם היהודי שותק. שוב.

זוהי כותרת מאמרה של הדסה בן-עתו, מחברת "השקר מסרב למות - מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון". היא פרסמה את מאמרה זה ב"הארץ" 22.8.06 ובו כמה אמירות מאלפות ובעלות חשיבות, המתייחסות ל"פרוטוקולים":

"דיפלומטית אמריקנית בכירה אמרה לי פעם: "אני לא מאמינה שכך קורה שוב לעם היהודי. לא הפקתם לקחים. ...מלחמות אינן מתחילות בשדה הקרב.

זה מאה שנים מתפרסם בעולם שקר מסוכן המאשים אותנו בכל האסונות המתרגשים על העולם.

התקינות הפוליטית המנחה את השיח הציבורי אוסרת אמירות נגד כל מי שאינו יהודי, אפילו יש בהן אמת. זה לא כל המוסלמים, זה לא הקוראן, מחוייב כל שדרן להוסיף, בכל פעם שהוא מיידע את את העולם על עוד התקפת טירור שביצעו מוסלמים. אילו הפיצו היום עלילה דומה לפרוטוקולים נגד מוסלמים, או נגד מיעוט אחר... היו הרחובות בוערים, כפי שבערו בשל כמה קריקטורות בעיתון דני.

והעם היהודי שותק. זה מאה שנים. גם עכשיו.

יהודים אינם שורפים שגרירויות, אנחנו לא מוציאים לרחובות המונים מוסתים, אך אין פירושו של דבר שאנו משוחררים ממציאת חלופות, ויש חלופות.

יש לחשוף בצורה דרמטית את הקונספירציה נגד העם היהודי, המפיצה עלילה מרושעת כדי להכין שוב את הקרקע להשמדת יהודים.

יש לצאת למאבק, משפטי, פוליטי, ציבורי, פרסומי, בכל כלי אפשרי ברחבי העולם כדי להשמיע קול ברור וצלול בדרישה חד-משמעית: מספיק! הפסיקו להעליל עלינו!"

תנועת השנאה במערב

מה שמתארת בן עתו במאמרה זה הוא, למעשה, את המצב החדש של המלחמה נגד ישראל. כפי שניתן להבין מן הדברים, מדובר בגרסה חדשה ומתוחכמת של שנאת ישראל, אשר מתאימה את עצמה לאפשרויות המודרניות של הבעה ותקשורת. מה שמאפיין גל זה של שנאת ישראל, הפועל בעיקר בעולם המערבי, הוא התמקדו באירועים פוליטיים עדכניים, תוך נצלו אותם למטרת פגיעה בכל מה שמיוצג על ידי ישראל, ערכית ופוליטית גם יחד. מה שמאפיין גישה זו הוא חוסר ההבחנה שלה בין פוליטיקה, דת ותרבות, אשר מתבטא בהתקפה שלה. היום, ניתן לראות את הגישה הכוללנית הזו כתנועה פוליטית רגשנית אשר איננה מתייצגת ככזו (במיוחד במדינות שבהן האנטישמיות אסורה על פי חוק), אשר מוצאת לנכון להתקיף את הישראליות בהזדמנויות שונות, ובמיוחד בכל פעם שמדינת ישראל מעורבת במהלך פוליטי שנוי במחלוקת; אין כתהליך כזה כדי לנצלו לצורך הצגתה של היהדות ב"מערומיה" כביכול.

דוגמה מובהקת לתנועת שנאת ישראל המנצלת אירוע פוליטי כדי לתקוף את כל המהות הישראלית-יהודית התרחשה במלחמת לבנון האחרונה, אשר "שיחררה" רבים מראשי מפלצת השנאה ברחבי העולם המערבי. כפי שתואר במקרה של מל גיבסון, אשר סימל את הפוטנציאל של התעוררות שכבה רדומה של שנאת ישראל בתודעה של חלק מאנשי המערב, הביא אירוע המלחמה בלבנון, ובמיוחד ההפצצות שאותן ערכה ישראל בלבנון, להתעוררות על יסוד פסוודו הומניטרי נגד ה"אנטי-אנושיות" הישראלית.

לצורך זה, קיימים גורמים שונים, המצפים לשעת כושר להוקיע את ישראל או את היהודים, על רקע פעילות אנטי-אנושית כביכול. דוגמה לכך התרחשה לאחרונה באיטליה, בה, במסגרת ההתנגדות לישראל, פרסם ארגון מוסלמי באיטליה מודעה אנטי-ישראלית, המשווה בין פעולות מדינת ישראל לפעולות הנאצים לאורך ההסטוריה של המדינה.

סערה באיטליה: מודעה משווה את ישראל לנאצים

סערה התחוללה באיטליה בעקבות פרסום מודעה בעתונים רבים במדינה, שבה משווים מחבריה את מדינת ישראל למשטר הנאצי ומצרפים "רשימה של פשעיה" נגד הערבים משנת 1937 ועד היום.

"אתמול מעשי הטבח הנאציים – היום מעשי הטבח הישראליים" נאמר בכותרת המודעה, שמתפרשת על פני עמוד שלם.

...מאז פורסמה הידיעה ניצת פולמוס סוער בכלי התקשורת באיטליה "זו יוזמה שזורעת שנאה ופרובוקציה מיותרת של איחוד הקהילות האיסלמיות", אמר שר המשפטים.

...העתון "לה רפבליקה" התייחס לפרשה במאמר מערכת שכותרתו "שקר אנטישמי" בין השאר "...ההשוואה בין ישראל לנאציזם טבועה עמוקות באגן הים התיכון המוסלמי..."

יותר מחומרתו של הפרסום, שאת השנאה בו ניתן להבין על רקע היותם של המפרסמים מוסלמים דתיים, ניתן להתרשם מהרמה הפושרת שבה התייחסו לדברים שר המשפטים האיטלקי והביקורת העיתונאית האיטלקית; שני אלה, המייצגים את הגישה הממלכתית האיטלקית ואת חוות הדעת הציבורית-אינטלקטואלית באיטליה, שלא ראו בסוג כזה של מודעה הרבה יותר מהבעת עמדה לגיטימית, ממחישים שמילות המודעה לא נפלו על אזניים ריקות.

ללא גבולות

מלחמתה של ישראל בלבנון גרמה לשרשרת תגובות פוליטיות בעולם כולו. היא הבליטה שוב תופעות ידועות של יחס שלילי כלפי ישראל. אך ברוח התנועה שלעיל קל לראות את חציית הקווים שבין התנגדות לפוליטיקה של מדינת ישראל לבין ההתנגדות התרבותית-דתית ליהדות. למעשה, מן הדברים עולה שלגבי רבים מהלוקים בשנאת ישראל לא קיים גבול מפריד כזה.

בתקשורת נמסר, בין היתר, על:

"אמצעי התקשורת הבריטיים האשימו את "המדיניות הפרו-ישראלית" של ממשלת בריטניה באחראיות לפעולות הטרור של המוסלמים..."

"המפלגה הקומוניסטית ברוסיה אירגנה הפגנה נגד ישראל... בהפגנות האנטי-ישראליות במוסקבה הושמעו סיסמאות אנטישמיות."

"75% מאזרחי אוסטריה ציינו בסקרים כי פעולות ישראל בלבנון מוגזמות וקיצוניות."

וגם בעד

ויש לשים לב גם לתופעה הפוכה: "במזרח אירופה נערכו מצעדים פרו ישראליים. בלטה במיוחד הפגנה בצ'כיה, שנדמית שוב כמדינה הידידותית ביותר במזרח אירופה"

קיומן של הפגנות תמיכה בישראל, במקביל להפגנות נגדה, הוא בעל משמעות מיוחדת; הוא מהווה עדות למידה שבה מהווה היהדות נושא המעסיק את האנושות.

בזכרנו את מגוון הנושאים שסקרנו לעיל, שבהם מתמקדת שנאת ישראל, נראה שנושא היהדות מהווה גורם המעסיק את האנושות הרבה יותר ממה שמשערים בדרך כלל. שנאת ישראל, במובן זה, חורגת מהתחום המוגדר, בדרך כלל, על ידי מושג האנטישמיות. נראה כי לאורך כל ההסטוריה האנושית מושך העם היהודי, דרך הערכים שהוא מייצג, את מיקודם של גורמים העוסקים בתחומים רבים, החל מהדת, המשך בכלכלה וכלה בפוליטיקה, מקיף נושא תרבות ישראל וההתייחסות אליה את כל התחומים בהם עוסק המין האנושי – ובזה, כנראה, קיים המפתח להבנת היחס לישראל.

האפשרות הנוספת

מנקודת מבט זו, שנאת ישראל היא שלילית, אמנם, אך היא איננה כל הסיפור; היא מהווה את הצד השלילי של ההתייחסות למה שישראל מייצגת: המושג "ישראל" אומר לאנושות דרך חיים מסויימת, הכוללת היבטים שונים ומגוונים האפייניים לגישת חיים, שאותה שונא מי שלוקה בשנאת ישראל – והיא הדבר שהוא מנסה לדחות ולהוציא מעולמו. אך הצדק מחייב לבדוק דרך זו בצורה אובייקטיבית.

חקירה מדעית נכונה, שכנראה היה ראוי שתתבצע כבר מזמן, של התהליכים הקשורים ליהדות בהסטוריה תחשוף את יחסה הכולל של האנושות כלפי היהדות בכל הזמנים, ולא רק בעתות משבר כתקופתנו. אם היהדות, בניגוד לקונספירציה של שונאיה נגדה, תסתבר במחרק כזה כגורם תרבותי יצרני, אשר הועיל לאנושות, יש משום סיכוי סביר שההתמקדות המחקרית בכך תחשוף את הצד הנסתר של היחס הכללי ליהדות, שמוקם עד עתה בצל אירועי שנאת ישראל: אהבת ישראל.

נתונים נוספים