כמעיין המתגבר

 

ערכים תוצרי דעת להפצת אמנות וידע הפילוסופיה של אין ראנד בישראל

 

 

כמעיין המתגבר

 

קטעי היסטוריה (*)

 

הנושא של "כמעיין המתגבר" נולד ביום שבו הגיעה אין ראנד להבחנה בין שני טיפוסים של מגמה אנושית.

 

היא זיהתה את הנושא כ"אינדבידואליזם כנגד קולקטיביזם(*), לא בפוליטיקה אלא בנשמת האדם." הרישום הראשון שלה בנושא, שתאריכו 4 דצמבר 1935, מתחיל בהצהרה: "התכלית הראשונה של ספר זה היא הגנה על האנוכיות במשמעותה האמיתית."

 

היא הגיעה להבחנה בשתי דרכים של התמודדות עם החיים - שני כיוונים מנוגדים - שני טיפוסים של אדם. האדם בעל האישיות המספיקה לעצמה, איש היד הראשונה, בעל השיפוט הבלתי-תלוי - והלוויין המרחף, התלוי, המתעלם מאחריות השיפוט. האדם הנחוש, אשר ערכיו ותכליותיו הינם תוצרי רוחו שלו - והטפיל, המעוצב ומכוון בידי אחרים. האדם החי למען עצמו - והקולקטיביסט של הרוח, המציב אחרים מעל עצמו. היוצר - ואיש היד השניה. הוארד רוארק - ופיטר קיטינג.

 

ברשימותיה מן התאריך 9 בפברואר 1936, ניתן למצוא אבחנה רבת-ענין לדרך חשיבתה המוקדמת אודות אופיו של רוארק: "איך הוא מרגיש הוא כולו ענין פרטי שלו, שאינו יכול להיות מושפע ע"י שום דבר או אף אחד מן החוץ. הרגשתו היא להבה יציבה, בלתי נכבית, ידיעת כוח עצמי ושמחת-חיים עמוקות, שמחה שאף איננה מודעת להיותה שמחה, מכיוון שהיא כה יציבה, טבעית, ובלתי ניתנת לשינוי. גם אם החיים שבחוץ גורמים לו אכזבה - זה בסדר, זה רק פרט אחד מתוך המלחמה. יהיה עליו להיאבק קשה יותר - זה הכל. ...הוא נמצא במלחמה עם העולם בכל דרך אפשרית - ובשלום מלא עם עצמו."

 

אין ראנד בחרה אדריכלות כמקצועו של הוארד רוארק וכרקע לרומן כולו משתי סיבות. היא רצתה להציג את תמצית יחסו של אדם יוצר אל עבודתו, יחס שניתן להשליכו לכל מקצוע שהוא. האדריכלות - מכיוון שהיא בו בזמן אמנות, מדע וגם עסק מסחרי - היוותה אמצעי מצויין למטרה זו. אך היתה לה סיבה נוספת, אישית. בימי לימודיה ברוסיה היא ראתה תצלומים של גורדי שחקים אמריקאיים. היא נהגה להרהר אז שיום אחד תכתוב על סמלי ההישג האנושי הללו ותשלם להם בכתיבתה את מה שלו הם ראויים. כאשר, בעמדה על גדת נהר ההדסון בפעם הראשונה, ראתה את בניני ניו-יורק, הפכה מחשבה זו להחלטה נחושה.


(* ) מתוך "מי זו אין ראנד?" מאת נתנאל וברברה ברנדן. עברית: אוהד קמין

(**) אינדבידואליזם וקולקטיביזם: שתי גישות חברתיות שהן גם שיטות פוליטיות מנוגדות: אינדבידואליזם (יחידאיות) הוא גישה הרואה את החברה האידיאלית כחברה שמבוססת על זכויות היחיד ומכבדת אותם, ואת החברה המאורגנת כמסגרת שמסייעת ליחיד. קולקטיביזם (קבוצתיות) הוא גישה פוליטית הרואה את החברה והקבוצה כתכלית ואת היחיד כאמצעי, ככלי, לתכלית זו. לפי גישה זו חשיבותו של היחיד נמדדת בקנה-מידה של טובת החברה כולה.

 

לאחר ההוצאה לאור של "כמעיין המתגבר" נוהגים היו לשאול אותה אם רוארק עוצב לפי פרנק לויד רייט. הוא לא. היא הצהירה: "הדמיון היחיד בין הוארד רוארק לפרנק לויד רייט הוא בעקרונות היסוד האדריכליים ובעובדה שרייט היה ממציא שנלחם למען אדריכלות מודרנית כנגד המסורת. אין שום התאמה באפיים, בהשקפותיהם הפילוסופיות וגם לא באירועים שבחייהם."

 

בחירת אדריכלות כמקצועו של רוארק הביאה לשנתיים של מחקר קדחתני. אין ראנד אהבה בנינים מודרניים מאז ומתמיד, אך היא מעולם לא למדה אדריכלות ולא היה לה שום ידע רשמי בתחום זה. בשנים 1936 ו1937 היא למדה באופן מקיף את ההיסטוריה של האדריכלות, את האסתטיקה שלה והנדסת מבנים. היא קראה כתבי-עת מקצועיים במטרה ללמוד את הבעיות המסויימות והעכשוויות שעימן על האדריכלות להתמודד. היא קראה את המספר הזעום של סיפורי-חיי אדריכלים גדולים. בסתיו 1937 היא הכירה את ההיבטים התיאורטיים של המקצוע בצורה מספקת. היא החליטה לעבוד במשרד אדריכלי במשך חדשים מספר במטרה להשיג גם ניסיון מעשי. אלי ז'ק כהאן, אדריכל ניו-יורקי נודע, העסיק אותה ככתבנית. הוא היה האדם היחידי במשרדו שידע כי הסיבה האמיתית לעבודתה שם היא מחקר הכנה לרומן.

 

בשנים אלה היא הכינה את שלד עלילת "כמעיין המתגבר". תכנון ההתרחשויות המסויימות של הסיפור, הצגת הנושא במונחי פעולה, היה המשימה הספרותית הקשה ביותר שלקחה על עצמה מעולם. על הסיפור היה לפרוש את כל הקריירה של הוארד רוארק, כשהוא מכסה תקופה של 18 שנה - ועם זאת לשמור על מידת התפתחות אחידה, מאוחדת ו"הדוקה". ברשימותיה המוקדמות היא תיארה את משימתה כך: "הסיפור הוא סיפור ניצחונו של הוארד רוארק. ...עליו להראות את כל הקשיים והמכשולים שניתן להעלות על הדעת שנמצאים בדרכו - ואיך הוא מתגבר עליהם, איך הוא חייב לנצח. מכשולים אלה, כמובן, יכולים לבוא רק ממקור אחד: אנשים אחרים. החברה היא זו, אשר עם כל התוהו ובוהו המזוייף של האי-אנוכיות, הפשרות, העבדותיות והשקרים, עומדת בדרכו של הווארד רוארק. כל גירסה שניתן להעלות על הדעת של חיי "יד שנייה" היא זו שבאה ללחום נגדו, כשהוא מתקדם, היא זו שמנסה למחוץ אותו בכל דרך אפשרית ...ונכשלת בנסיון. מול כל יצור יד שניה הוא ניצב כניגוד, כתוכחה וכשיעור."

 

אין ראנד הציבה לעצמה משימה ספרותית ופילוסופית מיוחדת במינה. היסטורית, יוצרי תפישות המוסר הפילוסופיות של העבר, הציגו את רעיונותיהם בצורה פרוזאית, לא ספרותית. מאידך, הסופרים שהמחישו דרמטית תפישות מוסריות לא היו יוצרים פילוסופיים. סופרים מן האסכולה הרומנטיציסטית כמו הוגו, שילר, דוסטוייבסקי ורוסטאנד השתמשו, כיסוד רעיוני ליצירתם, במפתח המוסר של חברת זמנם, זו אשר רוב קוראיהם הסכימו עימה. כמו הפילוסופים, הציגה אין ראנד תיאוריית מוסר חדשה. כמו הסופרים, היא המחישה אותה אמנותית במסגרת רומן. היא דחתה את ההקשר המקובל, את תפישת המוסר המקובלת, והציגה, באופן חסר-תקדים, תפישה חדשה של טוב ורע, הגדרה חדשה של אנוכיות ותפישה חדשנית של האדם - בהמחשה מסויימת ומאויירת בפעולה אנושית בדמותו של הוארד רוארק ובהתרחשויות הסיפור.

 

היה זה אחרי למעלה משלוש שנים מאז עלה הרעיון המקורי של "כמעיין המתגבר" כששלד העלילה היה מושלם והיא החלה לכתוב את הרומן. במלים שפתחו את הספר: "הוארד רוארק צחק" - נולד האדם האידיאלי.

 

בהפוגות, מכיוון שידעה ש"כמעיין המתגבר" יהיה עבודת שנים רבות, היא הפסיקה אותה להפוגות של משימות קצרות צדדיות. בתחילת 1940 היא סיימה שליש מן הספר. בהתאם להצעת סוכנה, הוצע הספר לבית הוצאה לאור.

 

בשנתיים שלאחר מכן, נדחה "כמעיין המתגבר" על ידי 12 בתי הוצאה.

 

העולם האינטלקטואלי של התקופה ההיא נשלט על ידי קולקטיביזם בפוליטיקה ונטורליזם בספרות. דחיות הספר נסתמכו על הראשון או השני משני בני ברית אלה - או על שניהם גם יחד. חוות הדעת הצהירו כי הספר הוא יותר מדי שנוי במחלוקת - שהוא עומד כנגד האווירה הכללית של דעת הקהל - שהוא אינטלקטואלי מדי - שהסיפור איננו הגון - שהגיבור איננו חביב דיו - שאיש איננו יכול להזדהות עם רוארק. פסק הדין הסופי היה של"כמעיין המתגבר" אין שום סיכוי מסחרי.

 

"כמעיין המתגבר" יצא לאור בחודש מאי 1943.

 

אחת מהביקורות הראשונות קראה לו ספר מעניין על אדריכלות, שהמסר שלו הוא שעלינו לעשות משהו לגבי האנשים שבשכונות העוני. ביקורת אחרת אמרה כי הרעיונות המוצגים בו הם אנוכיים וריאקציונריים. ביקורת אחרת תיארה את הוארד רוארק כארכיטקט חסר אישיות. ביקורת "ליברלית" התקיפה את הספר קשות. אף אחת מן הביקורות לא הצהירה על נושאו הראשי של הספר. העובדה האחת - יותר מכל השאר - שאיין ראנד רצתה כי הציבור יידע - היתה כי זה ספר על אינדבידואליזם. מכל בחינה מעשית, היה זה כאילו היתה כל העיתונות נתונה תחת צנזורה: "אינדבידואליזם" היתה כאילו מלה איומה שנאסרה לשימוש.

 

פירסומי הספר היו, במקרה הטוב, חוורים, לא מחייבים וחסרי משמעות. למי שקרא את הפרסומים לא היתה שום דרך להפריד את "כמעיין המתגבר" מתוך כל שאר הרומנים ה"גדולים" וה"תובעניים" שהוצעו מדי יום לקהל על ידי אותם אמצעים שגרתיים.

 

במשך חדשי האביב והקיץ, השתרכו מכירות הספר באיטיות מבשרת רעות. ואז - בסתיו - התחילו המכירות לעלות. בנובמבר נמכרו כבר 18,000 עותקים של הספר.

 

נובמבר היה גם הזמן בו הביעה חברת האחים ורנר ענין ברכישת זכויות ההסרטה וביקשה לברר את המחיר.

 

אין ראנד אמרה לסוכנה, אלן ס. קולינס שלא תמכור את זכויות ההסרטה בפחות מ50,000$. היא ידעה כי דרישה זו היא גבוהה באורח מסוכן, מכיוון ששום חברה אחרת לא התחרתה בהצעה על הספר. היא הסבירה: "יום אחד, זכויות "כמעיין המתגבר" יהיו שוות הרבה יותר מסכום זה, אך אם אמכור אותם עבור חמישים אלף דולר, לא אתחרט על כך. אם אמכור בפחות, אתחרט על כך." חברת וורנר רכשה את הזכויות במלוא הסכום.

 

המכירות של "כמעיין המתגבר" המשיכו לעלות. רוב הרומנים מגיעים לשיא מכירתם במשך מספר חדשים אחרי הוצאתם לאור, ואז מכירתם שוקעת. "כמעיין המתגבר" העפיל לשיא מכירותיו שנתיים לאחר הוצאתו לאור: במשך 1945 נמכרו 100,000 עותקים. (בערך באותו זמן, הציעה לחברת וורנר חברת סרטים אחרת סך של 450,000$ תמורת זכויות ההסרטה של "כמעיין המתגבר" אך האחים וורנר סירבה למכור).

 

הצלחת הספר נעשתה על ידי המלצות מפה לפה. מספר שנים מאוחר יותר, בהתייחסה לתקופה זו, כתבה איין ראנד: "לא ידעתי שאני מנבאת את עתידי שלי כשתיארתי את תהליך הצלחתו של רוארק: זה היה כאילו שטף את הארץ כולה זרם תת-קרקעי אשר פרץ בנביעות פתאומיות ששטפו את פני הארץ באורח מקרי ובמקומות לא צפויים מראש."

 

ב1948, הגיעו המכירות ל400,000 עותקים. ב1949, כשהופק הסרט, הופיע הספר מחדש ברשימות רבי-המכר - דבר שנחשב אירוע ללא תקדים שש שנים אחרי ההוצאה לאור - ו50,000 עותקים נמכרו תוך ששה חדשים. ב1952 הוא הוצא לראשונה בכריכה רכה.

 

עשר שנים מאוחר יותר, נמכר הספר ה"לא מסחרי" אשר "אין לו קהל" ב500,000 עותקי כריכה קשה ובלמעלה ממליון עותקי כריכה רכה. הספר שהיה "יותר מדי אינטלקטואלי" נקרא בידי נהגי משאיות וחוואים. הספר שהיה "יותר מדי שנוי במחלוקת" נלמד באוניברסיטאות. "כמעיין המתגבר" השיג מעמד של קלאסיקה מודרנית.

 

כמעט מן ההתחלה, הוצפה אין ראנד במכתבים מקוראיה. מו"לים אמרו כי הם אינם יודעים על שום סופר אחר שהיווה השראה לתגובה בקנה מידה כזה. המכתבים הגיעו ממרצי אוניברסיטאות ומעובדים יומיים, מסטודנטים ומחיילים, מאמריקנים, מאירופאים, מאסיאתים, מאפריקנים. מעקרות בית, ממדענים, מאמנים ומאנשי עסקים. הם כתבו כי הם מצאו ברוארק חיזוק אישי ואידיאל מוסרי - שדמותו של רוארק נתנה להם אומץ גדול וכוח לעמוד על שלהם ולהילחם עבור הישגיהם - ש"כמעיין המתגבר" שיחרר אותם מרגש האשמה שנבע מכישלונם לחיות בהתאם למוסר האלטרואיסטי (*) - שהוא לימד אותם לחוש גאווה על עבודתם - שאחרי שקראוהו, הם ויתרו על משרות חסרות משמעות שהסכינו עימן בגלל פשרה, ושבו לעסוק בדברים שאליהם שאפו מלכתחילה - שהוא נתן להם להבין מה אפשרי להשגה בחיים, מה אפשרי לאדם, מה אפשרי להם. בזמן המלחמה, כתבה לה קבוצת טייסים כי אחרי כל משימה הם מתאספים מסביב לנר כשאחד מהם קורא לאחרים קטעים מן הרומן. חייל צעיר כתב כי הוא היה חש טוב יותר לגבי המלחמה אם היה יכול לחשוב שהיא קיימת למען הרעיונות של "כמעיין המתגבר".

 

בהתייחסה לדרכו הבלתי רגילה של הספר, אמרה אין ראנד: "הצלחת "כמעיין המתגבר" היוותה הדגמה של הרעיון המונח ביסודו... הצלחת "כמעיין המתגבר" התרחשה באמצעות הציבור. לא הציבור כקולקטיב מאורגן - אלא כקוראים יחידים, בודדים, אשר גילו אותו כבחירה אישית שלהם, קראו אותו מיוזמתם האישית והמליצו עליו על יסוד שיפוטם האישי.


(*) מוסר אלטרואיסטי: מוסר שדוגל בהקרבת האינטרסים האישיים ואשרו של היחיד למען מטרות אחרות, בד"כ כאלה של הכלל החברתי.

נתונים נוספים