היוצר את נשמתו
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1068
היוצר את נשמתו
תיאוריה על שכל, חומר ורוח
מה שלמדתי בעשור האחרון נותן "בשר" לרוח של אין ראנד בתחומים רבים ובמיוחד בתחום שאליו היא מתייחסת מתחת לכותרת "האדם הוא חי היוצר את נשמתו שלו"; אמירה זו של ראנד עשויה להיות מובנת בהקשר מושאל, מופשט, אך יש לה גם משמעות טכנית-מדעית, הנובעת מהעובדה שלפעולתו המוסרית של האדם היבטים פיסיים שאחד מהם הוא שבצד רווחי ההנאה והאושר שמפיק האדם המוסרי מפעולות חייו בתחום גופו הפיסי הנתפש על ידי החושים, מייצר האדם על ידי בחירותיו גם גוף הנוסף לגוף הנצפה על ידו.
גוף זה, אשר בדתות ובתפישות שונות אחרות (כולל מיסטיות באפיין) קראוהו "רוחני", הוא בעל היבט חומרי מתוקף הגדרתו כגוף, והוא מכוון לשרידה ארוכה ביותר. אני אומר "מכוון" כי קיומו של גוף זה כפוף לבחירותיו של היחיד במידה גדולה הרבה יותר מאשר קובעות בחירותיו את קיומו הפיזי ה"רגיל" אלא שבזמן שבו הגוף ה"רגיל" כפוף לתנאי החוק הטבעי, כפוף הגוף ה"רוחני" לחוק המטפיסי.
ביטויו של החוק המטפיסי הוא השכל. ציות למושא השכל – עובדות המציאות – הוא התנאי המגדיר את בנייתו וחוסנו של גוף זה. כך, על ידי פעולה מוסרית = פעולה על פי המציאות והשכל, מבטיח האדם את עוצמת רוחו גם בזמן חייו הנצפים, הרגילים, ועוד יותר מכך לאחר שגופו מסיים את תפקידו. מכיוון שמה שעומד מאחורי התופעות הפיסיות הוא הכוח המטפיסי (או, במלים אחרות, מה שעומד ביסוד החומר הוא הרוח) ואז, ככל שיפעל האדם, המטפיסי ביסודו, יותר ככוח מטפיסי, הוא יהיה במצב טוב יותר גם בחייו עלי אדמות.
ניתן להניח בסבירות גבוהה כי, עד כמה שהמדע המודרני יכול להגיע, יש לפעילותו של איבר המוח היבט של תנודות חשמליות. החשמל, כמושג, מקביל למושג האנרגיה בשלושה היבטים מכריעים: א. העולם מעריך אותו כיש מציאותי (קיים אובייקטיבי). ב. אין לשום איש מדע מודרני ספק כי מדובר במושג יסוד חשוב של העולם הפיזיקלי. ג. אין לו הסבר פילוסופי (לפחות עפ"י התפישה החומרנית אמפיריציסטית, השלטת במדע זמננו). איש המדע הדתי רואה את מושגי החשמל, האנרגיה וכל מושג אחר הנוגע לכוח כביטוי של היבט זה או אחר של אלוהים, שהוא, עפ"י הדת השכלתנית, סך הכוחות / היכולות במציאות.
פרשנות מסויימת שנראית לי, בהקשר זה, כבעלת סבירות גבוהה היא ההשקפה הגורסת שכל כוח הקיים במציאות, כולל כוחותיהם של האנשים היחידים, הוא חלק במכלול הגדול הקרוי "אלוהים". משול הדבר לגלגל תמסורת גדול אשר מרכז את כל התנועה ביקום, ואשר כל יחידת תנועה אחרת – כלומר, כל תופעת תנועה שנצפית ביקום – מהווה חלק ממנו.
על אף העובדה שהיחס בין מושגי החשמל, הכוח, האנרגיה, הרצון, המחשבה והפעולה אינו ברור למדע, אין ספק לאיש שיש קשר ביניהם - די בעובדת קשר זו כדי לבסס את התיאוריה ההיבטית, כדלקמן: תנועה, חשמל, כוח, אנרגיה, מחשבה, רצון, פעולה – כל אלה (ולא רק) הם היבטים של מהות אחת; כהיבטים, הם נמצאים בהרמוניה, אינם סותרים זה את זה, ומחזקים זה את זה: פעולה נכונה במחשבה היא פעולה בונה במוסר, שהיא פעולה נכונה בתחום האנרגיה, שהיא צבירת מטען חשמלית חיובית וכיו"ב. (במסגרת מאמר מתומצת זה לא ניתן, כמובן, לתת נוסחאות מדוייקות, אלא רק לעורר את תפישת השלם, שבו משתלבים זה בזה חלקיו). כל זה מסתכם במה שהונח בתחילת מאמר זה: שפעולתו של היחיד באה לידי ביטוי במימדים שונים ובונה במימדים שונים.
כשמדובר בבעיית החיים אחרי המוות, נצחיות הנשמה או, כפי שאחרים מכנים זאת, הישארות הנפש, מחולקת האנושות לשתי קבוצות המייצגות שתי עמדות: האחת, הרואה ברוח תוצר של הגוף, טוענת כי עם מות הגוף מתה הרוח – והאחרת, הרואה את הגוף ככלי בידי הרוח, טוענת כי עם מות הגוף, נותרת הרוח בקיום. אך בתפישה מאוחדת אמיתית של רוח וגוף, תפישת ההיבטים, יחסי הגומלין מורכבים הרבה יותר. בהריגת הגוף נהרגת הרוח – אך לא לחלוטין, לא בכל רמה ולא בצורה דומה אצל כל יחיד.
אף כי תיאוריות גלגולי הנשמה אינה הנושא כאן, יש בה כדי להחדיר לויכוח לפחות אפשרות שלישית: זו הגורסת כי עם מות הגוף אין עתידן של כל הנשמות זהה (וזה המקום להזכיר כי "נשמה" הוא מושג לא ברור ועתיק, אשר יכול להתפרש גם כהיבט האנרגטי-חשמלי היחידאי של המהות האנושית). אם גורל נשמתו של היחיד האנושי אינו זהה לזה של אחרים – ואין שום סיבה שיהיה זהה, בהתחשב בשונותו ויחידאיותו של האדם היחיד – במה הוא תלוי? בבחירותיו הנצברות לאורך חייו.
כפי שהיחיד בונה, מגיל ינקות, את גופו הפיזי ומשמר אותו באמצעות מזון – כך הוא בונה ומשמר את ההיבט הרוחני שלו באמצעות פעולותיו הנבחרות. מוסריות גבוהה פירושה בניה חזקה של קשר מציאותי. תיאורטית, יש התאמה בין הלוגי לבין השכלי וביניהם למוסרי. היחיד הרציונלי, הפועל בצורה מוסרית, מייצר בפעולות חייו מהות בת קיימא. מהות זו היא רוחנית במובן חשוב אחד (לפחות): היא איננה תלויה בחומר. מה שחשוב ביותר עבור האדם הוא להכיר בכך שהוא יכול לפגוש אותה כאן ועכשיו, בחייו עלי אדמות. מהות זו, הקיימת ביחיד ביחס ישר למוסריותו ו/או שכלתנותו – איננה נחשפת רק בעת המוות. אך עם זאת, ידיעתה תלויה במוסריות ושכלתנות ונמצאת ביחס ישר אליהם. היא באה לידי ביטוי בעוצמת מודעותו של היחיד (שגם היא, כמו מוסריותו, הכפופה לבחירתו היחידאית, שונה מזו של אחרים) בחייו.
כפי שמשימתו של היחיד היא לממש את כוחותיו ולהביאם להגשמה בתחומי הפעלת הגוף והתודעה, כמו ללמוד ללכת, לחשוב ולדבר, כך משימתו הטבעית-מטפיסית היא ללמוד להכיר בכוחה של תודעתו כדי להפעילה לשירותו במציאות. כל יכולת אנושית שאנו מכירים – החל מיכולת הכתיבה שכל אחד יכול ללמוד וכלה ביכולת הגאונות הצרופה והאישית ביותר של יצירה מדעית או אמנותית – היא פריו של מאמץ אישי של היחיד, מאמץ שבו הביא את עצמו מן הכוח אל הפועל בתחום מסויים. הידיעה המאורגנת, המבטאת את שליטתו של היחיד בתחום שבחר, שהיא יכולת הפעולה שהוא הביא מן היש לאין – או מן הכוח אל הפועל – היא המהות הרוחנית שהוא יצר, אשר איננה תלויה בחומר. מכלול היכולות המוגשמות, מה שהיחיד למד לשלוט בו במציאות בחייו, מהווה את ה"גוף" הרוחני שלו. במימד הביולוגי שלו, מהווה "גוף" זה את הנהג היושב ברכב הגוף. עם תום תפקוד הגוף, נשאר הנהג בחיים.
זוהי, על רגל אחת, התיאוריה. אך ההיבט האתי של היצור האנושי דורש סיפוקים שאינם מעבר לעולם המוחשי, במימדים אחרים. זה נכון וחשוב: בניה מוסרית של הנפש אכן נותנת רווחים בעולם "הבא", אך אין אנו זקוקים להסבר פילוסופי כדי לחוות אותה במלואה בעולם ה"זה", ה"פיסי", שכן היא נותנת פירותיה גם בו.
את חייו הטבעיים, הפיסיים, של היחיד ניתן לשרטט בקו, העולה מגיל הילדות אל הגיל שבו מגיע האדם לשיא היכולת הגופנית ויורד אחרי שיא זה. עלייתו וירידתו של קו התפתחות זה הוא מטפיסי ולכן אינו נמצא בשליטתו של היחיד; אף כי הוא יכול להאריך את זמן השיא שלו או את מידתו הוא אינו יכול לבטל את עקרון העליה והירידה של כושרו הגופני. אך כיצור רוחני הוא שליט באופן מלא בקו ההתפתחות הרוחנית שלו – וכתוצאה מכך בסיפוקים שהוא מקבל ממנו. קו זה יכול – וניתן אף לומר מיועד - להיות קו של עליה מתמדת ובלתי פוסקת. קו ההתפתחות הרוחנית הוא המייצג את תחום השליטה המלא של האדם – וגם את התחום שבאמצעותו הוא יכול להשפיע על כל סוג אחר של התפתחות בחייו.
ולסיכום, הדבר החשוב ביותר: מכיוון שאושרו של האדם הוא החוייה הרגשית המתמדת שהיא תוצר של היחס בין רוחו לגופו או, במלים אחרות, בין צורת תפישתו את העובדות לבין פעולותיו במציאות, יצירת נפש מוסרית והפעלה רציפה ומתמדת של בחירה שכלתנית הן התנאי, המפתח והמוציא לפועל של האושר האנושי.