תחום הבחירה של כמעיין המתגבר
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1083
תחום הבחירה של "כמעיין המתגבר"
לעתים קרובות, במיוחד כאשר מדובר בעימות משמעותי, הדמויות המופיעות ביצירתה של אין ראנד אינן מציגות רק את המתרחש ביניהן, אלא קובעות טווח לבחירת הצופה. לדוגמה, במה שקורה ב"כמעיין המתגבר" לא כל הדמויות שמופיעות בספר או בסרט מציגות את העלילה. במיוחד כשמדובר בדמויות העל הראשיות, מה שהן מציגות הוא טווח שדה מוגדר של בחירה, המובן לחווה האמנות, שבו מתרחשת העלילה. למה הכוונה? לכך שלמי שקורא או רואה את "כמעיין המתגבר" ברור מתחילת היצירה שהוארד רוארק לא יתכופף ולא יתפשר בלחצים המופעלים עליו. במובן זה, ניתן לומר שלא יהיה בעמדתו שינוי – והדבר נכון גם לגבי עמדתו של טוהי. אך היחס שקיים בין שניהם הוא שמגדיר את טוות התנועה והבחירה של אנשים כמו פיטר קיטינג, דומיניק פרנקון וגייל ואיננד.
רוארק וטוהי מגדירים בעמדותיהם את טווח הפעולה של דמויות המשנה של הרומן. קיטינג, למשל, יכול לנוע לכיוון של רוארק או של טוהי. דומיניק יכולה לבחור לנוע לכיוון רוארק, ואיננד או קיטינג, כפי שהיא באמת עושה ביצירה. מבחינת חופש הבחירה, דווקא כשמדובר בדמויות שהן, באופן יחסי, דמויות המשנה, תתבצע באישיותם התנועה הדרמטית של הרומן ובחייהם תתחולל הדרמה האמיתית. מכך ניתן ללמוד שגם במציאות מתרחש חופש הבחירה בשדה היחס בין האנשים הגדולים, המייצגים עמדות שאינן משתנות, המציגות את האפשרויות הקיצוניות העומדות לפני הבוחרים שבסיפור.
שדה זה של אפשרויות קיצוניות, המוגדר על ידי מייצגי העמדות הראשיות ביצירה, הוא המקום שבו מתקיימת הדילמה בין האפשרויות הפתוחות לפני האדם הפשוט. במקרה של "כמעיין המתגבר" הוא מתבקש על ידי המציאות המתוארת בו להחליט אם הצדק נתון לרוארקים או לטוהים שקיימים בעולם.
זה גם פתרון להשקפה של ראנד שאיננה מובנת בדרך כלל; "כמעיין המתגבר" לא מיועד לרוארקים (לגדולי היצירה) שבינינו – ואלה ממילא נמצאים רק באחוזים קטנים באוכלוסיה הכללית. הוא מכוון – אם בכלל – לרוב בני האדם, שנמצאים על הטווח שבין אלה שמציגים את העמדות הקיצוניות לגבי החיים. רוב האנשים מבצעים את בחירותיהם על טווח זה. רוב האנשים מתעמתים כל הזמן עם הדילמות הפרטיות שלהם וכלפיהם אין ראנד מציגה את שני הקצוות המוסריות המגולמות על ידי רוארק וטוהי.
גם לרוארק ולטוהי יש בחירה, אלא שאין היא מתבצעת בגוף העלילה. לרוארק יש נקודות שבהן הוא ניצב לפני בחירה, אך העובדה שבכל סיבוב הוא מבצע את הבחירה הנכונה איננה אומרת שהכל יכולים לעשות זאת, אלא שביכולתו של אדם כמו רוארק לדעת מהו הדבר הנכון לעשותו. דרך דמויותיהם של אלה שכושרם להחליט אינו כשלו אנו לומדים את הצד שני, שכמוהו כאמירה: תראה מה קורה לך אם אינך עושה זאת.
עצם האמירה שקיים במציאות אדם כמו רוארק היא הצבת מטרת על. היא הצהרה על השלמות. זהו האידיאל. למול השאלה המתבקשת: האם בתנאים הקיימים מבחינה תרבותית אין זה אומר שמדובר במשהו כה נדיר שהוא דמיוני ומנותק מן המציאות? האם בני אדם כאלה אינם אלא מייצגים זן אנושי שאינו קיים? לכך משיבה אין ראנד: מבחינה מציאותית, די במבט על קו הנוף של ניו יורק כדי להבין שהם קיימים. מבחינה אמנותית, זו הסיבה שאני מצמידה לרומנטיציזם את הריאליזם. זוהי אמירה לגבי המציאות האנושית, שכל דבר גדול שנעשה בה נעשה על ידי רוארקים.
העובדה שהגיבור הריאל-רומנטיציסטי מזוהה במציאות שמסביבנו בכל מבט יום-יומי על ידי תצפית בתוצרי הגדולה האנושית חשובה לצורך הבנתה של גישת ראנד לגבי גבורה מציאותית. אין ראנד מותחת את היכולת האנושית לגבהים מאד גדולים, אך לא מכיוון שהיא משתמשת בדמיון כדי ליצור משהו שאינו קיים במציאות, אלא מכיוון שכך נכון במציאות. אפקט דומה קיים ביצירות כמו ספרים וסרטים שמייצרים היום להמונים, אשר נתפסים כבעלי רמה נמוכה כי הם מספקים להמונים את ההתבוננות בגיבורים בלתי מנוצחים המצליחים במה שהם עושים, רק שהם בדרך כלל גיבורים לא כל כך מציאותיים וזו נקודת התורפה שלהם.
כפי שראינו לעיל, יש ביצירה הדרמטית אנשים מושלמים, לטוב או לרע, המציגים את קצוות טווח הבחירה ויש לנו גם כאלה שהם פחות מושלמים שבעבורם - לנוחויות פעולתם - מוגדר טווח הבחירה.
בימינו, בסרט הפעולה הנפוץ, מייצג הקהל היושב באולם את אלה שכלפיהם מוצג טווח הפעולה ועל המסך הוא רואה את אפשרויות הקצה הקיצוניות שמהן הוא אמור לבחור: את הטוב ואת הרע הנלחמים ביניהם. למעשה, תחום הבחירה שקיים באמנות המציגה דמויות-קצה אינו שונה מבחינה עקרונית מהתחום שמוצג באמנות ברמה גבוהה יותר, כי עקרונית הבחירה היא תמיד בין טוב לרע מוסריים. אך כמו במציאות, המצבים המשתנים והמגוונים של החיים דומים למצבים המוצגים באמנות. במובן זה קורה לעתים שהברירה הניצבת לפני הבוחר היא ברורה ופשוטה בניגודיותה ובברירת המחדל הקיימת בה בין מה שנכון וטוב למה שמוטעה ורע.
אך לעתים קרובות יקרה מה שגורם לרבים להאשים את תפיסת המוסר הברורה ב"פשטנות של שחור ולבן" ולהתעלם מכך שבמציאות יש גם "אפור". מה שבני האדם מתכוונים אליו הוא שבמציאות החיים קורה בדרך כלל שהאדם מוצא את עצמו לפני מצבים מורכבים שבהם הבחירה אינה פשוטה כלל – ומה שעל האדם להתעמת עימו הוא בחירה בין גורמים שעלולים להיות שילוב של טוב ורע גם יחד, שקשה להבחין ביניהם.
דבר זה איננו שונה, עקרונית, ממה שמופיע ביצירות אמנות – והדילמה שמעסיקה את הקוראים של "כמעיין המתגבר" איננה הבחירה בין רוארק לטוהי. כמזדהים עם הדמויות שביצירה הם מתמודדים עם הבחירה שניצבת לפני אנשים כמו דומיניק או ואיננד, שעליהם להחליט בין תמיכה ברוארק או בין בגידה בו. באמנות - כמו בחיים – מוצא האדם את עצמו פעמים רבות לא רק במצבים של חוסר ידע אלא במצבים שבהם אי ידיעתו מצביעה על כך שנפשו שלו איננה מאפשרת לו להצהיר בקלות על תמיכתו בצד זה או אחר של המתרחש בעולם כי צדדים אלה מתקיימים בנפשו של היחיד – ויחיד זה אינו רק דמות אמנותית אלא, לא פחות מזה, דמותו המציאותית של קורא היצירה.