פיגור ממוסד

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 726

פיגור ממוסד

בשנת 2009 קיימו ירון ברוק, מנהל מוסד אין ראנד, ואונקר גאט, אחד מבכירי הדוברים של מוסד אין ראנד, מפגש-דיון בנושא "אמונה ושכל", שבה ביטאו את ההשקפות הנוגעות לנושא זה מנקודת המבט של הפילוסופיה של אין ראנד, כנציגי פילוסופיה זו בארה"ב. במסגרת זו הציבו ברוק וגאט גישה הרואה ניגוד בין הגישה התומכת בציות לבין המחשבה העצמאית, כאשר האמונה הדתית מייצגת את הציות. לצורך המחשת הדבר נבחרה דוגמה מן התנ"ך; לפי דבריו של אונקאר גאט, שהציג את הציות כמבטא את הציווי הדתי, מבטאת ציות מסוג זה פעולתו של אברהם אבינו, העוקד את יצחק בנו לפי מצוות האל.

עקידת יצחק מבטאת – לדברי גאט – את הרעיון שלפי הדת האדם תלוי באל, כפוף לו ושומה עליו לפעול בהתאם למצוותו אף בניגוד לערכיו. בהתאמה לדוגמה זו המשיכו נציגי מוסד אין ראנד להציג במפגש זה את עמדתם המנוגדת לדת והסבירו כי האובייקטיביזם – הפילוסופיה של אין ראנד - מתנגד לפיכך לדת כי דרך השכל, המחשבה העצמאית ופעולת האדם למען ערכיו מנוגדת לפעולתו של האדם לפי מצוות הדת, המבוססת על אמונה ורגשות ומנוגדת לערכי האדם.

אך על אף שלכאורה אין פגם בדוגמה שהובאה כדי להמחיש את הניגוד המוסרי שבין הגישות שהוצגו, אין הדבר בכללו נכון כי הצגת הדברים בצורה כזו מוטעית; למעשה, מדובר במקרה קלאסי של הוצאה מהקשר, שכן אברהם מוצג כאדם שהאל מטיל עליו חובת עשיה של מעשה המנוגד להבנתו, ערכיו והשקפת עולמו כרעם ביום בהיר, מבלי שיכול הוא לשקול את הדברים – והדרישה המוסרית של הדת מוצגת ככזו שמחייבת את המאמין לציית לציווי האל אף אם הציווי איננו מובן לו ונראה שהוא מנוגד לערכיו (במקרה זה אהבתו לבנו) ללא פקפוק או ספק, מה שמומחש לכאורה על ידי האישור החיובי שמקבל אברהם לאחר מעשהו זה מן האל, כאות לכך שהיותו מוכן להקריב את בנו היתה מוסרית.

אך בניגוד למסקנות אלה, ההקשר המלא של סיפור עקידת יצחק מחייב את קורא הדברים להבין אותם בצורה הפוכה לגמרי: קודם כל, בעת שמקבל אברהם מן האל את הציווי להעלות את בנו לעולה, אין מהות האל זרה לו או חדשה; מדובר במערכת יחסים ארוכת שנים בינו לבין אלוהים, שנבנתה צעד אחר צעד, ושלכל אורכה זכה אברהם להכיר את האלוהים וללמוד על הדרך שבה מנהל הוא את העולם. בהיכרות זו למד אברהם על תכונותיו החיוביות של האל הכוללות את טובו, תבונתו וצדקתו הגדולים. ביחד עם אלה מקבל אברהם מן האל הרבה מהנכסים שעומדים לרשותו ובכללם את חייו, שאותם הציל האלוהים לא פעם. לפיכך, לאור כל זה יש לאברהם את מלוא היסוד התבוני והעובדתי להעריך שיש למצווה זו סיבה ותכלית טובות, אשר מכוונות לתועלתו, כמו כל שאר פעולותיו הקודמות של האל - ואין זה נכון להציג את הציווי האלוהי ככזה שאין לו כל יסוד.

הסיפור המקראי איננו מסביר את מהות האל - וזו יכולה להיות מופשטת לגמרי, או מהות שהיא בגדר של חלק מנפשו של האדם, דוגמת קול פנימי רוחני, ואז היא חלק מתבונתו של האדם. כך או אחרת, מתנהג אברהם כאילו הוא קיבל את הציווי מיישות מוכרת, אשר עד ההווה העניקה לו ערכים חיוביים ולא גרמה לו נזקים.

מבחינה זו פעולתו של אברהם אבינו – אם וכאשר היא מובנת על רקע ההקשר המלא שבו היא נעשית - היא דוגמת מופת לפעולה תבונית - ואין בעובדה שאין היא מוסברת באופן מלא כדי להציגה כשלילית. במובן זה אין הדבר שונה ממילויה של כל הוראה קשה שמקבל אדם חושב ממי שלפי הבנתו, ידיעתו ונסיונו מבין טוב יותר ממנו את העולם. בהקשר שבו היא נעשית, פעולת הציות איננה תוצר של עיוורון אלא בדיוק להיפך: של ראיית דברים נכוחה אשר בשלה שומה על אדם להפקיד את שיפוטו בידי מי שמחזיק בידיעה מלאה יותר ממנו של ההקשר המציאותי. האמון המלא שנותן אברהם באל אינו ביטוי של אמונה טפלה או של טפשות אלא - בגלל שהיא מתבססת על נסיון העבר שלו - של אמונה תבונית וחוכמה צרופה.

למותר לציין, בהקשר זה, כי מוכנותו של האדם לסכן את חייו או חיי הקרובים לו - כמו, למשל, במלחמה או בניתוח אינם זרים לאדם והם מיסודות הקיום בחברה אנושית ראויה. ככאלה הם תובעים אמות מידה קפדניות המגדירות על מי ניתן לסמוך ובמי ניתן להאמין. למעשה, המשמעות המוסרית המלאה שמעניקה המסורת היהודית לסיפור העקידה, מתבטא הן בהגדרת התנאים הנדרשים מאדם מוסרי כדי שיתן את אמונו בבטחון מלא במי שהוכיח לו את היותו ראוי לאמון כזה – אלוהים - ובנוסף לכך סיום הסיפור מוכיח כי לאל היהודי אין חפץ בקרבנות אנושיים. ערך חשוב זה מתבטא מאוחר יותר באותו ספר כקו המנחה את המסורת היהודית, שפולחנה אוסר קרבנות אדם. כמעט למותר לציין, אך מועיל, כי היהדות היתה הכוח ההסטורי הפעיל אשר הוקיע והוציא אל מחוץ לאנושות את עבודת האלילים ביחד עם הקרבת האדם, שהיתה חלק מובנה בחטא זה.

בנוסף לכך, קיים כשל עקרוני אחר בדרך שבה מוצג סיפור העקידה על ידי תלמידי הפילוסופיה של אין ראנד בהקשר זה: לפי דרך זו מוטל על האדם, לפי הדת, לפעול בניגוד לערכיו, שכן אברהם מצטווה(*) למסור את חיי בנו. אך לאור ההסטוריה הארוכה של יחסיו עם האל לא רק שאין אברהם רואה ניגוד בין אלוהים לערכיו, אלא שהאל מהווה את הביטוי הנאצל של ערכיו. דבר זה משתלב הן עם העובדה שבזכות האל נתממשו רבים מן הערכים שהיו חיוניים לחיי אברהם ואין זה מקרי, במיוחד על רקע סיפור העקידה, שאחד מהערכים היקרים שמקבל אברהם מהאל (בפרק הקודם בסיפור) הוא ...בנו יצחק (**).

אי ההבנה שהציגו בהקשר זה דוברי מוסד אין ראנד לגבי ערכי היהדות, במיוחד על רקע הוצאתם מן ההקשר את סיפור העקידה, מדגישה כמה כשלים עקרוניים שיש לדרך שבה מעריכים היום את הדת אנשי הממסד השומר על הפילוסופיה של אין ראנד. הכשל העקרוני הראשי נמצא כמובן באי ההבנה שיש להם לגבי מושג האמונה היהודי. שכן, בזמן שבו אין ראנד יצאה נגד האמונה המיסטית, המנוגדת לשכל, האמונה היהודית היא תבונית וככזו אין היא מנוגדת לתבונה ולשכל אלא תואמת אותם.

הכשל השני של פרשני מוסד אין ראנד הוא זה שמטיל, בעקבות סיפור העקידה, על אברהם אבינו האשמה בפעולה המנוגדת לערכיו ולפיכך עדות להיותו בלתי מוסרי. אך כפי שצויין לעיל מדגים אברהם בפעולתו דווקא הקפדה על בחינה וידיעה שהאלוהים שלו הוא מציית תרם לו ערכים רבים(***) לאורך כל חייו – מה שמצדיק את אמונו בו. בכך מוכיח אברהם את מוסריותו כמי שפועל למען ערכיו.

אך הכשל שהוא, אולי, הגדול ביותר בהבנת הדברים הוא הוקעה כוללנית של הדת כולה בשל חוסר היכולת לראות בה ערכים חיוביים. גישה זו, המעכבת היום את הממסד האובייקטיביסטי מלהתפתח מבחינה פוליטית ופילוסופית כאחד היא חלק מכשל רב-תחומי בהערכת הדת בכלל והיהדות בפרט. על אף שנכון הוא שחלק גדול מן הדתות אכן מטיף לכך שאדם יפעל לפי אמונה עיוורת תוך התנגדות לשכל, ולפעולה בניגוד לערכים תוך נקיטה בהקרבה עצמית, אין דבר זה נכון לגבי כלל הדתות.

ב"כמעיין המתגבר" אומר הוארד רוארק כי הוא אדם דתי. זוהי רק אחת מהעדויות המוכיחות כי אין ראנד עצמה לא נכשלה בתפיסה הדוגמטית האנטי-דתית המוחזקת על ידי רבים מתלמידיה וידעה להבחין בין עיקר לטפל ובעיקר בין אמת לשקר. כמו הרמב"ם שאמר "קבל את האמת ממי שאמרה" כדאי שגם ההולכים בדרכה יידעו לראות את האמת הקיימת בדברי הדת בכלל – ואולי במיוחד ביהדות.

(*) הפרשנות היהודית המסורתית דואגת להדגיש כי אף כי הקורא מקבל את הרושם כי אברהם נצטווה להקריב את בנו ואף כי יתכן שגם אברהם עצמו סבר כך, לא היתה בקשה כזו מצד האל – מה שמבוטא גם בעובדה שבסופו של הסיפור לא מתבצעת הקרבתו של יצחק.

(**) לעובדה זו יש משמעות סמלית-מטפיסית, שכן היא מציגה את היותו של אברהם בעל הכרת תודה היודע להכיר במקורם של הערכים שקיבל ולפיכך בעל תחושת מחוייבות מוסרית כלפי מקור זה.

(***) אלה כוללים, בין היתר, עושר רב ביותר, שבזכותו היה אברהם אבינו אחד מגדולי העשירים של העולם העתיק.