היהדות כמכוונת לאנוכיות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 682
היהדות כמכוונת לאנוכיות
באופן שעלול להיתפס כפרדוכסלי דווקא ההכוונה של היהדות לחיים היא אגואיסטית למהדרין הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב או שמקובל לראות בחברתנו: במסורתה, בערכיה ובמשימותיה היהדות מכוונת את האדם לעסוק בעניניו ובפיתוח רוחו, פנימיותו וחייו הפרטיים – ולבסס עליהם את אושרו האישי, אשר משתלב עם קיום מצוותיה.
ואף כי למותר לציין את הדבר עבור הבקיאים בתורת המציאותיות כדאי בכל זאת להדגיש, בהקשר זה, כי למרות שהיהודי המאמין אינו רואה את עצמו כמבטא אנוכיות, במיוחד כאשר הוא פועל למען בני אדם רבים אחרים - בני משפחתו, עמו והעולם כולו - לא רק שאין הדבר סותר את תפיסת האנוכיות המוסרית של אין ראנד, אלא שהוא עולה בקנה אחד עם הבנתה את האנוכיות כפעולת האדם למען ערכיו.
למעשה, רק בכך – במידת הפעולה למען האושר האישי - יש כדי להסביר את הדבקות הגדולה שיש ליהודים בדתם. את היותם נאמנים ליהדותם במשך דורות רבים כל כך לא ניתן למעשה, לבסס על אפשרות אחרת זולת יכולתה של המסורת היהודית להתאים את עצמה לטבעו של האדם כיצור חי ובמיוחד להתאים את עצמה לצרכיו הרוחניים של מהות תבונית, כפי שהוא האדם.
בכל אלה מבטלת הכוונת היהדות כל עיסוק של האדם בענינים שאינם קשורים באופן ישיר לחייו הפרטיים ומשתדלת לבטל את חלקו של מה שהיא קוראת ה"עולם החיצוני", שמשמעותו עולם שלם של דברים שמשפיעים על האדם החילוני מבלי שהוא יודע איך לסנן אותם אל מחוץ לחייו כך שלא ישפיעו על התפתחותו היחידאית.
בתחום אחרון זה נכשלים אובייקטיביסטים רבים כי הם פשוט אינם מחזיקים בידע הרב שבו אוחזת היהדות. לרוב, נובע הדבר מההפרש העצום בהיקף הידע שקיים בין אין ראנד לבין דורות של חוכמה מעשית שנצברה ביהדות בתחומים רבים ומגוונים, שבראשם טבע האדם. בתחום זה ההבדל בין האובייקטיביזם לבין המסורת היהודית הוא ההבדל שקיים בין תורה חדשה שמבוססת על נסיון חיים של אדם אחד לבין שרשרת העברה של מידע שמתבסס על נסיונה של מסורת בת דורות רבים.
בהקשר אחרון זה יש לציין, כמובן, שהעליונות היהודית על האובייקטיביזם איננה נובעת מריבוי הזמן כי ברור שאם מדובר בטעות אז משך הזמן איננו פועל – אם בכלל – לטובה. אך דווקא מבחינה מציאותית, אחרי שנסנן את הערכים הפילוסופיים הלא רלוונטיים בתחומים כמו המטפיסיקה, נוכל לבחון ישירות את מה שיש ליהדות להציע מבחינה מעשית כאשר היא מכוונת אל נפשו של היחיד מתוך נסיון המבוסס על טבעו המציאותי של האדם.
דווקא בהקשר זה, שבו נכשלים ומתאכזבים תלמידי ראנד רבים ביחס לפילוסופיה של ראנד, מכיוון שהם רואים כי אין בכוחם להפוך ל"רוארקים" או ל"גאלטים", הם נכשלים למעשה בתפישה מעשית של ראשוניות התודעה, כי הם מניחים שדי ברצון כדי להיות מסוגלים ליישם את הדבר. מבחינה זו מדגימה היהדות את הריאליות שיש בגישתה בכך שהיא מסוגלת להעניק ליחידיה תחושת סיפוק הן מחייהם כבני אדם והן מחייהם כיהודים, מה שהוא, ללא ספק, דבר שיש מה ללמוד ממנו.
בעולם היהדות לא כל מאמין מצליח להגיע להישגים הרוחניים הגבוהים ביותר, אך בין המאמינים יש לא מעטים שמצליחים - ודי בהם כהוכחה מכרעת לכך שהמסורת היהודית היא מעשית. בצד זה עצם קיומם של עצמים כמו תמלילים מדוייקים להפליא המהווים התייחסויות למציאות, אשר עוברים מדור לדור במשך אלפי שנים, הם הוכחה נוספת להיותה של היהדות מצויידת באמת יישומית שמאפשרת לכל אדם לאמצה - בתנאים מסויימים.
בהקשר זה, גם אם אין המסורת היהודית משתמשת במונחים פילוסופיים, כי הטרמינולוגיה האותנטית שלה איננה תואמת פילוסופיה (מה שהוא חלק מהתיאוריה הכוללת שלה, הרואה את העברית כלשון המדוייקת ביותר לצורך זה), עובדה היא שהיחיד היהודי מצהיר דורות רבים על מה שמבחינה עובדתית ניתן להגדיר כמצב של אושר.
האושר היהודי איננו בא לידי ביטוי רק בתחושתו של היחיד המאמין אלא בכך שהעם היהודי כמכלול מספק נתונים של קיבוץ אנושי שיחידיו הם יצרניים ומצליחים להגיע להישגים אישיים גדולים בכל היבט מדיד מבחינה אובייקטיבית, כמו הקמת משפחה, מעורבות בקידמה מדעית ובחיים מסחריים, תרבותיים, אמנותיים וכו'- בכל התחומים שבהם ניכרים הישגיהם של בני האדם בעולם, בולטים היהודים בהישגיהם היחידאיים, מה שמצביע על אפשרויות גדולות להכוונה אישית המקורבת לאנוכיות.