הפילוסופיה של אין ראנד והדת היהודית

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 793

 

הפילוסופיה של אין ראנד והדת היהודית

את היחס בין הפילוסופיה של אין ראנד לבין היהדות ניתן להמחיש במשל של יחס בין מסגרת לתוכן, כאשר הפילוסופיה מספקת את המסגרת והדת את התוכן. בשל שיטתה הנוגעת בעקרונות ולא בכל יישומיהם, הפילוסופיה ניתנת ממילא להגדרה כ"מועט המחזיק את המרובה" – וברבים מן המקרים מהווה, בפועל, הדת את הגוף המדעי המפורט של מה שהפילוסופיה שלו היא רק המבוא העקרוני שלו.

אין ראנד, שהידע ההקשרי שלה לא היה מלא לגבי מה שמתרחש במציאות (ובעצם של מי כן?), הגדירה את המסגרת הכללית הראויה שלתוכה יכול אדם ליצוק את תוכן חייו הפרטיים, אך היא הותירה לכל אדם לקבוע מה יהיה תוכן זה בהתאם לנתוניו היחידאיים, ומי שמסתפק בכך נראה, לעתים, כי באמת אין לו צורך ביותר מזה כי האדם בכלל אינו זקוק ליותר. אך ברור שהדבר לא יתכן מכיוון שלמעשה חיי האדם זקוקים למידע רחב יותר בחיים ה"אמיתיים", כי בחייו שלו זקוק כל יחיד לתשובות מדוייקות לשאלות שעולות לגבי העדפותיו המיוחדות בחייו הפרטיים.

במיוחד בהתייחס לחיים ברמת פירוט הידיעות שהם דורשים, יש לדת בכלל וליהדות בפרט הקשר ידע גדול, הכולל אמירה ברורה לגבי תוכן זה. החל ממערכת המצוות המפורטות בספר היסוד של הדת וכלה בהלכה היהודית נפרשת לפני המאמין מסכת גדולה ועשירה של הנחיות פעולה, הכוללות לא רק הנחיות כלליות אלא גם יישומים בתחומים כמו מדע, בריאות, כלכלה ומשפטים.

בימינו אורבת לפילוסופיה של אין ראנד, בשל היותה צעירה ביותר, סכנה גדולה בעלת שני היבטים: האחד שהיא איננה מספיקה בהתייחסויותיה לנושאי חיים רבים ולפיכך נתפסת על ידי רבים כלא מעשית – והשניה שבאופן טבעי יש רבים שמנסים ליישם אותה כדי להפעיל אותה באופן מעשי בחייהם במציאות בצורה שנתפסת שונה בפרטיה על ידי כאלה המחזיקים בה כבר, והסוברים ששינוי זה הוא עקרוני ולפיכך מוטעה.

דוגמה פשטנית ושטחית לסוג זה של התנגדות כפולה לא מוצדקת יכולה להיות אם וכאשר חש מישהו שהמוסיקה של בטהובן רעה ואין להאזין לה בשל כך שמעולם לא הומלצה על ידי אין ראנד – ודוגמה דומה נפוצה לכך מתחום הדת תהיה אם ינסה תלמיד אובייקטיביזם לאמץ חירות מחשבה ולדבוק במה שנראה לו כאמת מתחום הדת על יסוד תבוניות – וההתנגדות כלפיו לא תהיה פילוסופית אלא חברתית, כאילו מהווה הפילוסופיה של אין ראנד מועדון סגור המבוסס על דוגמה והדוחה החוצה כל מי שאינו דבק בכך. דחיה מסוג זה יכולה להתבסס, למשל, על כך שראנד לא ראתה את המוסיקה של בטהובן כמושלמת. 

לא מן הנמנע כי לא מקרי הוא שיש דמיון בין גישה זו, המתבצרת לה בעולם הממסדי-מציאותאי, לבין הגישה הדוגמטית האופיינית לדתות כמו הנצרות או האיסלם, הדורשות מההולכים בעקבותיהן ציות ולא מחשבה – ולפיכך אינן מבחינות בין אי הסכמה עם טעות לבין אי הסכמה עם אי ציות – וקל וחומר כשהעובדה המציאותית באמת מדגימה מצב שבו לא מדובר באי הסכמה רעיונית או בויכוח פילוסופי אלא רק באי ציות.