מכל איש לפי יכולתו?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 647
מכל איש לפי יכולתו?
חשיבות המלחמה הצודקת
"מכל איש לפי יכולתו, לכל איש לפי צרכיו" הוא אחד מהנודעים שבסיסמאות השיטה הקומוניסטית. אך אצל אין ראנד נתקלתי בקיומה של גרסה אחרת לדבר, אשר מציגה את היכולת האנושית כתנאי פעולה שאינו מציג חיוב חברתי כלשהו לסיפוק צרכיו של אדם כלשהו; בהקשר כזה אכן ניתן לראות שאך טבעי הדבר שאדם יקבל שכר לפי יכולתו - אך לא מבני אדם אחרים (שהוא מה שמציע מרכס) אלא מן המציאות.
בכתביה של אין ראנד, הפילוסופית שיצרה את שיטת המציאותיות, נתקלתי בפעם הראשונה בדגם שכרך יחד את אושרו של היחיד, היקף ידיעתו, בחירותיו המוסריות, התפתחותו התרבותית, מצבו החברתי, ההסטוריה העולמית וגורל העולם כולו בשרשרת לוגית סיבתית אחת של יחסי השתלשלות הכרחיים.
מתוך הדרך בה מתייחסת ראנד לכל אלה ניתן להבין שמצב של מלחמה למען הצדק הוא המצב היאה לבני אנוש והוא המפתח לאושרם. אך בנוסף לכך ניתן להבין גם את הדרך שבה צריך כל יחיד אנושי המעוניין להילחם ברע לפעול נגדו מבלי להקריב לצורך זה את חייו. דרך זו תיקבע באופן תבוני (רציונלי) על ידי פעולה שבה ישלב היחיד לתוך תכנית הפעולה שלו את יכולתו היחידאית. כך מציגה התפיסה המציאותית את הדרך המוסרית שבה יכול כל אדם לתרום לטוב בעולם מבלי לסכן את עצמו שלא לצורך. במובן זה מציגה ההגות המציאותית אלטרנטיבה מהותית לרעיון של "מכל איש לפי יכולתו לכל איש לפי צרכיו".
ב"מרד הנפילים", הרומן הענק של ראנד, מספרת היא על שלושה חברים – פרנציסקו ד'אנקוניה, ראגנאר דאנאשילד וג'והן גאלט - אשר רואים את הרוע המשתולל בעולם ומחליטים להילחם בו - וכל אחד מהם עושה זאת לפי יכולתו - בדרכו שלו, בקצב שלו, וברמת היישום האישית שאותה הוא בוחר. זוהי גירסה מתוקנת, משוכללת ומשופרת לאותה סיסמת דגל סוציאליסטית-מרכסיסטית מפורסמת שלעיל, שמובנת על ידי רבים כקריאה אלטרואיסטית להקרבה עצמית על מזבח האנושות של כל מה שהיחיד יכול לתת.
השוני התהומי בין הגירסה המציאותית לגירסה הקומוניסטית בא לידי ביטוי קודם כל בכך שהקומוניזם דוגל בגישה זו כאשר היא משולבת בפוליטיקה של דיקטטורה בזמן שהמציאותיות רואה אותה כציווי מוסרי המבוסס על בחירתו החופשית של כל יחיד. הבדל זה שבין שתי הגישות הוא ההבדל שבין כפייה לבחירה מרצון, שבין המלצה להכרח, שבין אמת לשקר.
האמת היא שאין לאדם יכולת לתת יותר ממה שהוא יכול ליצור ומבחינה מוסרית אסור שיחפוץ בכך שמא יבולע לו. אך שקר הוא לחשוב שיכול אדם זר להבטיח את סיפוק צרכיו של האדם הפועל – לפחות לא ברמת הקיום הפיזי. גם לפי הגישה המוסרית המציאותית, שומה על האדם לתת לפי יכולתו למען יקבל לפי צרכיו – אלא שבמקרה זה אין האדם כופה על חברו את סיפוק צרכיו ואין חברו יכול לחייב אותו בכך. בין בני אדם טובים, המכירים בכך שהמציאות היא זו שמשליטה את חוקיה, אדם ישר מקבל זאת בהבנה ומגדיר בהתאם לכך את צרכיו. במלים אחרות: יתן כל איש ישר יד, מרצונו, מטעמיו, ועל יסוד יכולתו, למלחמה למען הטוב - ויקבל, בשל פעולה זו, את סיפוקו של הצורך הרוחני האנושי היסודי של מי שפועל למען הטוב; האדם הצודק, הנלחם למען ערכיו, מקבל מהמציאות את כל מה שהוא זקוק לו, ובעיקר – את האושר.
זה, האושר, הוא מתת המציאות למי שמנהל מלחמה צודקת. זהו תנאי שאין אפשרות לעקפו, ענין מטפיסי שאיננו ניתן לביטול. זה נובע ישירות מכך שהאושר איננו מובנה בגורם חיצוני חומרי זה או אחר או מותנה בו; את האושר האנושי לא ניתן להשיג על ידי כסף, כוח פוליטי או ידע, אלא על ידי פעולה מוסרית. כל הצורות של פעולה מוסרית הן צורות של מלחמה למען הטוב, צורות של יצרנות, הבאות לידי ביטוי ביצירת ערכים ובמה שנגזר מהם: בפעולות הנדרשות בכדי לשמור עליהן. אלה מסתכמות בפעולה למען הטוב המציאותי.
בהקשר זה, עובדת היותו של האושר בגדר של תחשה אישית, שהיא תוצאה של פעולה מוסרית למען הטוב איננה מאפשרת מצב שבו יוכל אדם להשיגו על ידי רמיה, כלומר על ידי פעולה שבה יגרום לעצמו סיפוק מבלי שפעל באמת להשיג הישג כלשהו. בפשטות: יכול אדם לרמות אחרים, אך לא את עצמו.
איש חכם אחד אמר לי פעם: האדם הוא לוחם קוסמי. במונחים פילוסופיים אומר אני: האדם הוא לוחם מטפיסי. המלחמה, הווה אומר: העימות המתמיד עם המציאות במטרה לכבשה, היא יסוד אושרו של האדם, וכל איש צריך לבחור לו את שדה הקרב שלו, את זה הנראה לו כמתאים ביותר לערוך בו את המלחמה למען הטוב. במובן מסוים, גם המסקנה שאליה הגיעו גיבורי ראנד ועל פיה פעלו נגד הרע מבוססת על העקרון שבו נוקטים המעורבים בסכסוכי עבודה, אלא שגם בתחום זה בחרה ראנד להציג, במקום ה"פועלים" שעל זכויותיהם מתיימר הקומוניזם להגן, את היצרנים. גם אלה בחרו לצורך מאבקם הגיבורי בנשק היעיל שהומלץ לכל ארכו של "מרד הנפילים": נשק השביתה.
השביתה הוא הנשק הקלאסי של היצרנים. להבדיל מפעולה, מושג המתאר יצירת תנועה חיצונית יחסית, מייצג מושג היצרנות את מהותה האמיתית של רוח האדם; במציאות האנושית מייצגים היצרנים את הטוב יותר מהפועלים, כי בזמן שבו הפועלים (לפי ההבנה הסוציאליסטית) מייצגים מעמד פוליטי והחזקה במשרות ועמדות הנוגעות לכלכלה, נוגעים בני האדם היצרנים בלב משמעות הקיום האנושי – בהבאה לידי מימוש של רעיונות שמקדמים את חיי האדם עלי אדמות - וחלק גדול מאלה אינו ניתן לזיהוי במישור החומרי.
לא רבים הם בני האדם המבינים את מהותו של מסר ערכי זה, אך כל אדם שנלחם למען ביטויה של רוחו מוציא שנים מחייו לקידומם של אלה במלחמתו האישית למען הטוב. מדובר בשנים של לימוד, העשרה עצמית, והבנה טובה יותר ויותר של הדברים במציאות. בהקשר זה, המלים "ככל יכולתו" גרמו להכשלתם של רבים וטובים אשר הניחו כי אין ביכולתם לעשות די למען הטוב. לכן, כפי שטובים רבים הקריבו את עצמם במלחמות שבהן לא יכלו לנצח, הגיע חלק גדול מבני האדם החיים בעולמנו למצב של שביתה עצמית ממאבקים למען הטוב והצדק על יסוד הנחה שאין להם סיכוי לנצח. מסקנות שגויות אלה הביאו לטרגדיה שבה איבדו המקריבים והשובתים גם יחד את האפשרות להגיע לאושר.
אך כשמדובר באושר אנושי אין יכולת קטנה מדי; כאשר הוא פועל לפי יכולותיו, אושרו של אדם יצרני היה והינו תוצר של פעולת עימות עם בעיות ואתגרים שונים למען האמת, הצדק והטוב - ואושרו הושג גם מבלי שיפתור את כל בעיות העולם, כי הוא אינו תלוי בנצחון על כל הרוע או בפתירת כל בעיות הקיום.
האושר האנושי אינו מותנה בנצחונו של היחיד אלא בעצם מלחמתו; חוסר האושר של מרבית בני האדם בעולם אינו נובע מכך שהם הולכים בכיוונים לא נכונים - אלא בעיקר מכך שאינם הולכים; רוב בני האדם, אשר מתייאשים מפעילות אידיאולוגית אחרי תקופת נסיון קצרה בשנות נעוריהם, סובלים מדלות רוחנית אחרי תקופה קצרה בגיל הנעורים, כי הם מתייאשים, פוסקים מללכת, ובוחרים בחיים של חיקוי וציות נטולי תכלית יחידאית. האדם מיועד להליכה, להתקדמות - ולפעולה למען מה שהוא רואה כצודק.
סוד גלוי וידוע הוא שאלה הנלחמים למען רעיונותיהם מגלים עוז רוח, כוחות וערכים האהובים עליהם ללא קשר להצלחת מאבקיהם. ענין זה יסודי עד כדי כך שהוא מהווה את המפתח להבנה של תופעה מקפת הקשורה בעימותים הקיימים על פני הכוכב כולו: שאנשים רבים מעדיפים להמשיך ולהילחם למען רעיון שגוי מאשר להיוותר ללא רעיון בכלל. זה נובע מכך שהם יודעים (לעתים רק בתחושה) שחיים ללא מלחמה על רעיון הם מחוסרי טעם.
בימינו הפכו המלים "אידיאלים" ו"אידיאליסט" לאמירה כפולת משמעות, המעמידה רעיונות ואנשים המחזיקים בהם על נס כדבר חיובי מצד אחד, אך המזלזלת באנשים המחזיקים ברעיונות כבאנשים לא מעשיים מצד שני. מנקודת מבט מציאותית משקפת גישה זו את נצחון הגישה הרעיונית האנטי רעיונית, כלומר: זו התוקפת את עצם העובדה שאדם נלחם למען רעיונות, בשל היותה "לא מעשית".
אך כפי שנאמר בעבר על ידי חכמים, אין דבר מעשי יותר מרעיון טוב; הזלזול ברעיונות אינו אלא רעיון שידו על העליונה במקרה כזה, שבו משתכנע הנלחם להגשמת רעיונותיו כי אין טעם במלחמה וכי עדיף שלא להילחם. אדם כזה מגיע לאומללות בשל התרוקנות חייו מטעם. לחיים חסרי טעם, שהם האויב הגדול ביותר של המין האנושי, עלולים להגיע בני אדם הסוברים שיש צורך ביכולת אישית מיוחדת כדי להגיע להישגים גדולים. הם אינם יודעים שסוד האושר טמון בכך שכל איש פועל לפי יכולתו ואין זה משנה כלל עד כמה הוא מצליח להגשים את חלומותיו – ובוודאי לא כאשר חלומותיו מותאמים ליכולותיו האמיתיות.
במלחמת העולם של האנושות היתה בגדר סוד שנסתר מעיניהם של רבים העובדה שלמעשה, המלחמה למען הרעיון הצודק היא, כשלעצמה, כבר חלק חשוב בהגשמתו. דבר זה מסביר את ההנעה הרוחנית (שיש הקוראים לה פסיכולוגית) שתומכת את מאבקיהם של כל אנשי הרוח שהניעו את האנושות על אף שמבחינה אישית נכשלו ונוצחו לא פעם. כפי שמבחינת המציאות אין אפשרות לאדם לא צודק להצליח ליצור סתירה במציאות, אין האדם הצודק נכשל אף פעם לגמרי; הלוחם למען הצדק באופן תבוני, זה שאינו חורג מיכולתו, יהיה תמיד מאושר יותר מזה שאיננו – וקל וחומר מזה שבוחר לשרת את הרע.
בהתחשב בכך שהאושר מגלם את הצורך האנושי היסודי ביותר, נמצאת אפשרות סיפוקו של צורך זה תמיד בידי היחיד הבוחר להילחם למען הצדק. מכיוון שביכולתו של כל אדם לבחור בטוב ובכך להרוויח את אושרו, מי שבמלחמת הקיום בוחר בצד הרע נוצח כבר בתחילת הדרך. בניגוד לו, בעצם השתתפותו במלחמה צודקת, גם אם רחוקה זו מסיומה, מבטיח האדם הצודק את אושרו וככזה הוא אינו יכול לעולם להיות מנוצח.