חיים

 

חיים

לעתם מזומנות רגיל אני להיזכר בתשובתו של ג'ון גאלט לדאגני בספר "מרד הנפילים", כשהם נפגשים בעמק הנסתר, והיא שואלת אותו מה עושים כל יושבי העמק והוא ענה לה "חיים" - כי זה בדיוק מה שהם היו עושים: חיים – ועוד איך: אכול ושתה כי מחר, שבו נמשיך את חיינו, איננו מבטל את היום! שם, בעמק, חיים בני האדם כמו שחיות הפרא האדירות חיות בטבע; כפי שהן חומקות בין שרכי הג'ונגל בזהירות וללא חת כך היו הם, היצרנים, שהם אצילי האדם, חיים כשהם מצויידים במלוא אפשרויות פעולתו של האדם בטירה מבודדת זו, הרחק מהג'ונגל האנושי.

ומה ששומר על ערכי האדם במקום שבו מתקיימת חברה אנושית מוסרית כדוגמת עמק ג'ון גאלט הוא הידיעה – כאשר כל אדם יודע את מקומו ואת יכולתו. בחברה מסוג זה שבה נוכח האדם היצרני - כמו במקרה של דאגני - כמה כסף יש בידו באמת, בהסתמך על עבודתו. במקרה של דאגני, כדי להעריך נכונה את איכות החיים שבידה לממן שומה עליה להשיג בדעתו את עוצמתו של הפשע המכוון נגדה, אחרי ששב אליה זכרונה.

במצב כזה מבין האדם עד כמה הפקירו בני אדם את את תרבויותיהם לברברים כי שכחו את מה שמאפשר את החיים האמיתיים. הם - בני האדם היצרניים - שכחו את האחריות שהיתה בידם לגבי קיומם הרוחני, שהוא הדבר אשר מעניק לקיומם תוכן של חיים של ממש, שהם גדולים יותר ממצב של קיום חומרי.

והרי לכאורה כולנו חיים – או, לפחות, מנסים לחיות – בדיוק במצב שבו כל מה שמסביבנו הוא חורבותיהן של תרבויות עבר שבנו אפשרויות חיים גדולות. אלה נפלו טרף, בשל מחלת שכחה מטורפת, לידיהם של פראים חדשים, כאלה שלא ידעו להעריך את מה שבידיהם, אלא את צורתו בחומר.

אינני מתאונן ואינני צועק: שדדוני! כי במובן מסויים הברברי קנה לו את הזכות על התרבות ביושר אם מייסדיה הזניחוה. הרי איננו יכולים להאשים סופה בהרס אם לא התפתחה אלא כתוצאה של שינוי לחצים ותנועתו של אוויר לתוך ריק. אם מי שבנה בית לא ידע איך לשמור עליו אשמתו היא זו - ובכל זאת - מה חבל, כי מה שעומד על הפרק הוא החיים.