הוידוי באמנות ובפוליטיקה

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 824

הוידוי באמנות ובפוליטיקה

אין ראנד פיתחה את נושא ההודאה הפסיכולוגית ההתנדבותית ב"כמעיין המתגבר" כאשר הראתה את ההתנצלויות החוזרות ונשנות של ואיננד כלפי רוארק כצורה של וידוי כזה. מאוחר יותר, ב"מרד הנפילים" מופיעים הפטפוטים חסרי השחר של האנשים הלא-רציונליים, אשר כל הזמן מסבירים את הטעמים לפעולותיהם.

תופעה זו, של חשיפת היחיד את הטעמים לפעולתו, שגורה באמנות דורות רבים, ואולי המפורמסת בהם היא זו הנוצצת כמרגלית ב"המלט" של שכספיר (שבה מופיע ה"להיות או לא להיות" הנודע) – ועבור חובבי האופרה לא פחות מכך באריית-המונולוג שבו מציג יאגו את מניעיו השפלים לפגיעה באותלו, במחזה הנושא שם זה. בכל המקרים הללו מתבטאת, למעשה, הסברתה של הבחירה האנושית של היחיד למעשיו ומתוך כך, למעשה, הוכחה לקיומה של בחירה זו ולכך שהיחיד האנושי אחראי למעשיו.

מכיוון שלעתים מופיע מונולוג כזה כהצהרה לפני בני אדם ולעתים כאשר האומר אותו נמצא לבדו על הבמה, ניתן להבין כי אלה, האופייניים לרבות מהיצירות הספרותיות הפעולות הללו, החוזרות ונשנות, יכולות להיות כל נקודה על הטווח שבין וידויים פסיכולוגיים אישיים הנובעים מתחושה של חוסר מוסריות לבין נסיון של מי שאינו שלם עם עצמו לקבל אישור ותמיכה מוסריים לפעולותיהם על יסוד מטפיסיקה חברתית מן האנשים הקרובים אליהם.

וכדאי, לצורך העשרתנו, ללמוד את הקשר הקיים בין הוידוי האמנותי לפוליטי. לדוגמה: שרי אוצר ישראליים מצהירים פעמים רבות על הצדק שביסוד חוקי העוול החדשים שלהם – מה שמהווה דוגמה אחת מני רבות למקומו של וידוי פסיכולוגי כזה במציאות הפוליטית. בהקשר זה יהיה זה בעל ערך מעשי להשוות בין הנימוק שבוחר פוליטיקאי למעשיו לבין נימוקיה של דמות דרמטית או ספרותית. הרווח מפעולה מסוג זה ברור מבחינה חברתית, כי בזמן שרק בני אדם מעטים ביחס הם פסיכולוגים מקצועיים, רובם ככולם תופסים מיידית את משמעותו של דמיון באופי, אם הוא קיים בין דמות אמנותית לפוליטית.

במדינה כמו זו שאנו חיים בה, למשל, מלאה התקשורת בהודאותיהם היום-יומיות של שרים, שבהן הם מסבירים מדוע החליטו על מהלך זה או אחר - והודאות אלה עשירות בנתונים פסיכולוגיים, המגלים טפחים משמעותיים מבעיותיהם הנפשיות, בצד הסברים טכניים-לוגיסטיים למהלכיהם.