נצחונם של הזמן והאמת

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 727

 

נצחונם של הזמן והאמת

בתחילת המאה ה18 או, ליתר דיוק, בשנת 1706, נסע המלחין הגרמני הנדל בפעם הראשונה לאיטליה וביקר בפלורנץ וברומא. הוא היה בן 21 וכשרונו המוסיקלי המוכח הביא אותו לחסות בצילם של פטרונים ידועים ובעלי שררה. שם, בסוף השנה, הוצגה האורטוריה "נצחונם של הזמן והאמת", שכתב עפ"י תמלילו של הקרדינל פמפילי, תחת ניצוחו של הכנר והמלחין קורלי.

באורטוריה "נצחונם של הזמן והאמת" מתעמתים ביניהם היופי, העונג, הזמן ושברון האשלייה על מהות הקיום האנושי. זהו דיון פילוסופי-אמנותי בסגנון הנעלה שהיה חביב על שוחר רוח האדם והאמנות המעולה של תחילת המאה ה18.

האורטוריה מסתיימת, כמצויין בשמה, בנצחונם של הזמן והאמת. בתמליל הסיום, עליו מצהיר היופי, נאמר:

עתה, אם האמת של השמש הנצחית

מביאה ומגלה לי את האור הנצחי

אפעל כך שמעשי יעלו בקנה אחד עם תשוקתי.

הבוחר השמיימי הזה

לא עוד ימצא בחזי

תשוקה חסרת אמונה או תוחלת שוא.

ואם עד כה חייתי כפוי טובה לאל

עתה, כשומר לבבי, יחזה הוא בו כשהוא מלא אהבה.

שילוב ערכי הזמן והאמת היה, כנראה הפתרון המתבקש במציאות שבה מול כל האופטימיות שמסוגלים בני אדם לגייס למען ערכים נעלים, נלחמים כוחות שליליים של מציאות אנושית עתירת רוע ומציאות טבעית עתירת אסונות. מבחינה זו, אין, כנראה, מקרי הדבר שדוקא איש דת נוצרי הוא שערך את התמליל בנסיון חיזוק אמונתם של בני האדם – דבר שאפייני לאיטליה שטופת השמש של מאות השנים שלאחר תקופת התחיה. שילוב זה של ערכי האמת והזמן בא לומר כי האמת תנצח – אך בסופו של דבר.

גישה זו אפיינית לנצרות, אשר מושג התקווה הוא אחד מיסודותיה. מושג התקווה – במיוחד בתנאים קשים – הוא המושג שבאמצעותו מסוגל חלק מן המין האנושי להתעלות מעט ממצבו העגום, אחרי ששוכנע על ידי הדוגמה הנוצרית שזהו מצב העולם.

מכיוון שהנצרות שיכנעה את מאמיניה כי העולם הוא רע, הרי שבפועל, מה שהנוצרי מבטיח למאמיניו הוא שבעתיד כלשהו - אחרי העולם, כלומר אחרי החיים, ישתפר המצב. דבר זה אינו יכול לספק את אלה שאינם מאמינים – שהם, למעשה, רוב הנוצרים. לאלה, מושג התקווה נשמע – ובצדק – כמושג ריק מתוכן. אם הם היו אחדותיים בטבעם, הם לא היו מאפשרים לעצמם ללכת בעקבות רעיון תעתועים לא הגיוני, אך מכיוון שכבר מגיל צעיר הותנו שלא להיות אחדותיים – והם, למעשה, מפוצלים בגישתם – הם מקבלים באינטואיציה ובאמנות את מה ששכלם מסרב לקבל מדעית. כך, אף על פי שהם אינם יכולים להסכים עם ההצהרה שהאמת תנצח איכשהו הם מקבלים עליהם את ה"עובדה" שהעולם רע ומלא סבל.

דבר זה – קבלה שלא-מדעת זו – היא יסוד לטרגדיה של תרבות שלמה אשר עוסקת בהלקאה עצמית, במזוכיזם ובהסבת סבל לאחרים מזה מאות שנים.