קוים וכתמים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 2249
קוים וכתמים
הבנות לגבי האמנות הראייתית
באמנויות הראייתיות (הויזואליות), החל בציור וכלה בקולנוע, אנחנו יכולים לראות שבמיוחד בציור יש משמעות מאוד מאוד יסודית ליחסים בין קו לכתם. הקו מבדיל בין מהויות במציאות. הוא מייצג את השכל, את האנליזה. הוא יוצר את ההיבטים של התנועה בחלל ובזמן. הוא יוצר את ההטלות המימדיות ואת ההשלכות שלהן. הוא יכול להיות ישיר, כמו קו במכחול, או דמיוני, כלומר בעין המתבונן. כתם הוא המשטח החיצוני. הוא העירוב, הוא הסינתזה. הוא התוצר של כמות גדולה מאוד של קווים מחוברים ביחד או, כשלעצמו, פנים חיצוניות של משהו.
למעשה, גם כאשר נראה שני כתמים, אנחנו נראה קו, גם במידה והוא יצויר בצורה ישירה וגם במידה שלא, כי העין תייצר "בעצמה" קו על ידי חיבור בין שני הכתמים. כשאנחנו מתבוננים באמנות אנחנו נוכל לראות שיש קשר בין הנושאים המסוימים לנושאים המופשטים. הקשר הוא הכרחי והוא בעל אופי נוסחתי. למשל: העומק, כלומר התרחבות המבט בציור, מקביל להתרחבות המבט ההיסטורי. במובן הזה, מובן הפרספקטיבה, הריחוק, יהיה קיים במקביל גם בטכניקה של אסכולת ציור או צייר מסוים, וגם בנושאים שהוא מצייר. נוכל לראות כאן שתי רמות. נוכל לראות יחסי רוח-חומר כשהם מתבטאים ביחסי הווה לעבר ולעתיד, כאשר העבר והעתיד הם העניין הרוחני, והעניין של ההווה ייוחס להיבט החומרי, מכיוון שעם ההווה אנחנו נפגשים בצורה חומרית, בחושינו, כאן ועכשיו. למעשה יהיה המופשט במה שאיננו רואים בעינינו והמסוים, במוחש שאותו אנו פוגשים בעינינו ביצירה.
למעשה, הנוסחה הזאת אומרת שאם תיאורטית אני פועל לפי זה, אז כשאני מצייר את ההווה, כלומר נושאים שמתייחסים לכאן ולעכשיו, אז אני אצייר אותם מבחינה טכנית בדרגת ריחוק מקורבת. העקרון הראייתי זהה בציור וגם בצילום קולנועי; אם אנחנו רואים את התמונה שבה, ב"סנדק 2" של קופולה, מביים הבמאי את הגיבור כאשר הוא יושב ונזכר בעבר, אנחנו יכולים לראות איך, כנראה באופן אינטואיטיבי, הוא נותן לנו תמונה שבה אנחנו רואים מיקוד מאוד רחב שמתחיל מצד ימין מאוד קרוב אלינו, ונגמר בצד שמאל, מאוד רחוק. כשבמונחים ראייתיים הוא משלב כאן מיקוד וחוסר מיקוד, שכמו שאנחנו יודעים, הם ניתנים לשליטה מלאה בציור, (בצילום הם קצת יותר בעייתיים. אבל עדיין אפשריים ע"י פתיחת שדה מיקוד רחב). מה שאנחנו רואים הוא שמצד ימין, הגיבור, הקרוב אלינו ויזואלית, נמצא בהווה, ומצד שמאל, המרחק המטושטש מייצג את העבר, וכאשר התמונה הזאת היא תמונת היסוד שממנה הגיבור יוצא לזכרונות שלו, אנחנו יכולים לראות התאמה בין הרמה הויזואלית חומרית שאנחנו נפגשים איתה בתצפית על התמונה, לבין התנועה בזמן לאחור, לעבר.
בהקשר כזה, הופך ערך מופשט – הזמן – לערך שנצפה חושית: צד בתמונה. הציור השלם, התמונה השלמה, יהיו אלה שיאחדו את הרוח ואת החומר, את הקו ואת הכתם עם העבר, העתיד וההווה - ואת הדמיון עם המציאות. אלה הם ארבעה קוי מתאר חומריים ורוחניים שמייצגים, למעשה, אובייקטיביות. הם מייצגים אובייקטיביות בהביעם יחס בין עובדות לתודעה, כאשר הרוח היא, למעשה, ההיבט התודעתי-שכלי והחומר הוא ההיבט העובדתי, ההיבט החושי.
יחסים אלה קובעים אם מבחינה סגנונית ישתמש צייר בציורו בקווים, בכתמים או בשילוב ביניהם בצורה מועדפת. דבר זה יתבצע על יסוד הנחה שהקו אומר משהו שונה מן הכתם; באופן יסודי ייחשב הקו לביטוי של חשיבה מופשטת והכתם למבע של חומר החושים. במובן זה, האמן האובייקטיבי ישתמש בשילוב ביניהם, כפי שהתודעה האנושית איננה מפרידה, בעת עימות עם העולם, בין פעולת החושים לשכל – ומשתמשת בכל אחד מהם (או בשילובם) בהתאם לצורך ההבעה המקומי.
היחסים בין ידיעה שכלית מופשטת לבין ידיעה חושית מסוימת הם למעשה היחסים האובייקטיביים במציאות ואמנות גדולה תמחיש את זה. אמנות פחות גדולה, כמו האמנות הקלאסית למשל, תתן לנו מבע של העבר, תתן לנו יותר מדי מיקוד, יותר מדי תכנון, יותר מדי מונחים קוויים, ריחוקיים ופרספקטיבות. אמנות נטורליסטית תתן לנו, למעשה, את האימפרסיוניזם: את העכשיו, הקרוב, הטשטוש וחוסר המיקוד - ואת חוסר האפשרות לצפות למרחוק במונחים של פרספקטיבות מדויקות. האמנות הטובה, תשלב בין שני ההיבטים האלה, לא תראה את עצמה כבולה לאף אחד מהם בצורה מגבילה, ולמעשה תנצל את כל ההיבטים האפשריים לטובת הבעה.
כך אנחנו יכולים לראות גם אצל ליאונרדו דה-וינצ'י – או אצל רמברנדט - את השילוב המושלם של כתם וקו. את אי-השיעבוד לאף אחד מהיסודות המסוימים האלה. אנחנו יכולים לראות, מצד שני, אצל בוטיצ'לי או דירר, את חוסר החשש ואת החופשיות בשימוש בקווים, ואנחנו יכולים לראות אצל האימפרסיוניסטים, מאידך, פחד מאוד רציני מהשכל, מהמבט המרוחק, שבא לידי ביטוי בכך שהם חוששים מלערב קווים עם כתמים, ומשתדלים לעשות הכל אך ורק בכתמים.
באמנות בת זמננו הגיע תהליך ההתרחקות מהקו השכלי לשיא, שבו הכתם שולט, ללא קשר למציאות העובדתית; התוצאה הישירה באמנות של זמננו, שבורחת מביטויי השכל, היא של אמנות שבה הקווים מודגשים בנפרד מהכתמים ויש לנו רק קווים, שיש לנו רק כתמים או שיש לנו יחסי קווים-כתמים כשלעצמם, בלי להתייחס למהויות במציאות. אלה הם כולן צורות של הפרדה שאנחנו מוצאים בפילוסופיה של זמננו, ויש להן השלכות, כמובן, על המוסר והפוליטיקה, מכיוון שזה, למעשה, מה שהן מייצגות מבחינה רגשית: פעולות מנותקות מהקשר סיבתי-מציאותי, שמתבצעות מחוץ להקשר מציאותי מלא, כאשר מתרכזים בהיבטים השכליים המופשטים כשלעצמם, בצורות סובייקטיביות, או שמתרכזים אך ורק בפעולה בעובדות כשלעצמן על פרטיהן, באופן מובנה לגמרי, מבלי להסיק מהן את המסקנות הסיבתיות הנכונות. בכל מקרה מתרחקים מהאובייקטיביות שמשלבת את ההקשר המלא של הרוח והחומר, התודעה והעובדות, הקו והכתם, הדמיון והמציאות.
הקשר בין החושים והשכל הוא הכרחי כי מושאי החושים הם תנאי לתפיסת המציאות על ידי השכל. האובייקטיביות, שמייצגת יחס בין תודעה למציאות, חייבת, מבחינה זאת, להיות מומחשת באמנות טובה, כלומר חופשית ולא מוגבלת. המאפיין הראשי של אמנות טובה היא שהיא חופשיה לבחור באמצעי הנראה לאמן מתאים לצורך הבעת רעיונותיו. כלומר: אמנות טובה חייבת לשלב זיהוי נכון של מציאות עובדתית עם עיצוב וסגנון כדי להשיג אמירה של האמן. מבחינה זאת הצילום איננו מהווה זיהוי נכון של המציאות אלא שליפת היבט אחד שלה והציור מהווה את הבחירה מה להראות ואיך, לגבי כל פרט נבחר, על יסוד התאמה המיוחדת לו.
צייר טוב מפיק מן המציאות לא רק את ההיבט הויזואלי, אלא משתמש בהיבט זה בצורה הנראית לו מתאימה כדי לבטא את נושאו – ושימוש זה הוא הקובע את הטיפול בפרט המוצג, ובין היתר את המיקוד, בחירת הצבעים, המקום בקומפוזיציה הכללית וכו'. שום צייר אינו מצייר בבת-אחת את הציור, כאילו היה צלם, אלא חייב לעבור על פני התמונה שאותה הוא מציג בפנינו, וליצור אותה פרט אחרי פרט, כשהוא מתאים לכל אחד מהפרטים את דרך הטיפול המתאימה, לדעתו. בציור – או בכל יצירת אמנות אחדת – טיפול נבחר זה בפרטים מורגש ומודגש ואנחנו חווים אותו בזמן שאנחנו צופים ביצירה תוך סקירת פרטיה.
תולדות האמנות ניתנים לביאור קודם כל ברמה פילוסופית. הרנסאנס מבטא אובייקטיביות, ואמנות זמננו - סובייקטיביות. התנועה מן האובייקטיבי, שהוא אחדות שני התארים, ופעולת האיחוד שלהם, לסובייקטיבי, שהוא, כמובן, ההיבט המפוצל, הושפעה ע"י השינויים הפוליטיים והמעבר מחופש אמנותי, שהיה גם חופש פוליטי, למצב של זמננו, שבו הפעילות האמנותית גדולה הרבה יותר אך מחויבת ערכית פחות. על אף הנחיתות הטכנולוגית שבתקופת הרנסנס, התקיים בה החופש לעבור מעיר לעיר במסגרת ערים-מדינות, שהיה, אגב, דומה למצב של ערי-המדינות של יוון העתיקה. היום המצב הטכנולוגי טוב יותר אך האמנות מובנת פחות ותחום הפעולה הרעיוני של האמנים אינו חופשי ביותר, במיוחד בכפייתיות המדינית הקיימת במסגרת הפוליטיקה המודרנית.
היום, הכפייתיות הריכוזית שהולכת ומשתלטת על כל המפה מאחדת מדינות גדולות יותר, ארגונים גדולים וריכוזיים יותר מתחת למטריות רעיוניות הדוקות יותר, אשר נראה, כלפי חוץ, שהן שונות ביותר, אך למעשה אינן כאלה: העולם החופשי נשלט על ידי מספר מצומצם של רעיונות אמנותיים – ואמנות העולם האחר, הקומוניסטי או המוסלמי, נשלטת על ידי שלטונות דיקטטוריים, המתנים את תנאי היצירה האמנותית בהתאם לגישות הפוליטיות שלהן.
המרד והמהפכנות הפוליטיים עוקבים אחר המרד והמהפכנות הפילוסופיים והאמנותיים, שהם כולם מהווים נסיונות לפרוץ החוצה מתוך שיטה ומסגרות שהולכות ומתהדקות, הולכות וכולאות, הולכות, מרכזות ומשעבדות, כאשר הטעות היסודית של התנועות האלה מסתכמת בכך שהן מסכימות לקבל גם את כלי השיטה שלה הם מתנגדים בכדי לפעול נגדה, ולמעשה, ע"י כך, מצייתות לה.
קוים וכתמים
הבנות לגבי האמנות הראייתית
באמנויות הראייתיות (הויזואליות), החל בציור וכלה בקולנוע, אנחנו יכולים לראות שבמיוחד בציור יש משמעות מאוד מאוד יסודית ליחסים בין קו לכתם. הקו מבדיל בין מהויות במציאות. הוא מייצג את השכל, את האנליזה. הוא יוצר את ההיבטים של התנועה בחלל ובזמן. הוא יוצר את ההטלות המימדיות ואת ההשלכות שלהן. הוא יכול להיות ישיר, כמו קו במכחול, או דמיוני, כלומר בעין המתבונן. כתם הוא המשטח החיצוני. הוא העירוב, הוא הסינתזה. הוא התוצר של כמות גדולה מאוד של קווים מחוברים ביחד או, כשלעצמו, פנים חיצוניות של משהו.
למעשה, גם כאשר נראה שני כתמים, אנחנו נראה קו, גם במידה והוא יצויר בצורה ישירה וגם במידה שלא, כי העין תייצר "בעצמה" קו על ידי חיבור בין שני הכתמים. כשאנחנו מתבוננים באמנות אנחנו נוכל לראות שיש קשר בין הנושאים המסוימים לנושאים המופשטים. הקשר הוא הכרחי והוא בעל אופי נוסחתי. למשל: העומק, כלומר התרחבות המבט בציור, מקביל להתרחבות המבט ההיסטורי. במובן הזה, מובן הפרספקטיבה, הריחוק, יהיה קיים במקביל גם בטכניקה של אסכולת ציור או צייר מסוים, וגם בנושאים שהוא מצייר. נוכל לראות כאן שתי רמות. נוכל לראות יחסי רוח-חומר כשהם מתבטאים ביחסי הווה לעבר ולעתיד, כאשר העבר והעתיד הם העניין הרוחני, והעניין של ההווה ייוחס להיבט החומרי, מכיוון שעם ההווה אנחנו נפגשים בצורה חומרית, בחושינו, כאן ועכשיו. למעשה יהיה המופשט במה שאיננו רואים בעינינו והמסוים, במוחש שאותו אנו פוגשים בעינינו ביצירה.
למעשה, הנוסחה הזאת אומרת שאם תיאורטית אני פועל לפי זה, אז כשאני מצייר את ההווה, כלומר נושאים שמתייחסים לכאן ולעכשיו, אז אני אצייר אותם מבחינה טכנית בדרגת ריחוק מקורבת. העקרון הראייתי זהה בציור וגם בצילום קולנועי; אם אנחנו רואים את התמונה שבה, ב"סנדק 2" של קופולה, מביים הבמאי את הגיבור כאשר הוא יושב ונזכר בעבר, אנחנו יכולים לראות איך, כנראה באופן אינטואיטיבי, הוא נותן לנו תמונה שבה אנחנו רואים מיקוד מאוד רחב שמתחיל מצד ימין מאוד קרוב אלינו, ונגמר בצד שמאל, מאוד רחוק. כשבמונחים ראייתיים הוא משלב כאן מיקוד וחוסר מיקוד, שכמו שאנחנו יודעים, הם ניתנים לשליטה מלאה בציור, (בצילום הם קצת יותר בעייתיים. אבל עדיין אפשריים ע"י פתיחת שדה מיקוד רחב). מה שאנחנו רואים הוא שמצד ימין, הגיבור, הקרוב אלינו ויזואלית, נמצא בהווה, ומצד שמאל, המרחק המטושטש מייצג את העבר, וכאשר התמונה הזאת היא תמונת היסוד שממנה הגיבור יוצא לזכרונות שלו, אנחנו יכולים לראות התאמה בין הרמה הויזואלית חומרית שאנחנו נפגשים איתה בתצפית על התמונה, לבין התנועה בזמן לאחור, לעבר.
בהקשר כזה, הופך ערך מופשט – הזמן – לערך שנצפה חושית: צד בתמונה. הציור השלם, התמונה השלמה, יהיו אלה שיאחדו את הרוח ואת החומר, את הקו ואת הכתם עם העבר, העתיד וההווה - ואת הדמיון עם המציאות. אלה הם ארבעה קוי מתאר חומריים ורוחניים שמייצגים, למעשה, אובייקטיביות. הם מייצגים אובייקטיביות בהביעם יחס בין עובדות לתודעה, כאשר הרוח היא, למעשה, ההיבט התודעתי-שכלי והחומר הוא ההיבט העובדתי, ההיבט החושי.
יחסים אלה קובעים אם מבחינה סגנונית ישתמש צייר בציורו בקווים, בכתמים או בשילוב ביניהם בצורה מועדפת. דבר זה יתבצע על יסוד הנחה שהקו אומר משהו שונה מן הכתם; באופן יסודי ייחשב הקו לביטוי של חשיבה מופשטת והכתם למבע של חומר החושים. במובן זה, האמן האובייקטיבי ישתמש בשילוב ביניהם, כפי שהתודעה האנושית איננה מפרידה, בעת עימות עם העולם, בין פעולת החושים לשכל – ומשתמשת בכל אחד מהם (או בשילובם) בהתאם לצורך ההבעה המקומי.
היחסים בין ידיעה שכלית מופשטת לבין ידיעה חושית מסוימת הם למעשה היחסים האובייקטיביים במציאות ואמנות גדולה תמחיש את זה. אמנות פחות גדולה, כמו האמנות הקלאסית למשל, תתן לנו מבע של העבר, תתן לנו יותר מדי מיקוד, יותר מדי תכנון, יותר מדי מונחים קוויים, ריחוקיים ופרספקטיבות. אמנות נטורליסטית תתן לנו, למעשה, את האימפרסיוניזם: את העכשיו, הקרוב, הטשטוש וחוסר המיקוד - ואת חוסר האפשרות לצפות למרחוק במונחים של פרספקטיבות מדויקות. האמנות הטובה, תשלב בין שני ההיבטים האלה, לא תראה את עצמה כבולה לאף אחד מהם בצורה מגבילה, ולמעשה תנצל את כל ההיבטים האפשריים לטובת הבעה.
כך אנחנו יכולים לראות גם אצל ליאונרדו דה-וינצ'י – או אצל רמברנדט - את השילוב המושלם של כתם וקו. את אי-השיעבוד לאף אחד מהיסודות המסוימים האלה. אנחנו יכולים לראות, מצד שני, אצל בוטיצ'לי או דירר, את חוסר החשש ואת החופשיות בשימוש בקווים, ואנחנו יכולים לראות אצל האימפרסיוניסטים, מאידך, פחד מאוד רציני מהשכל, מהמבט המרוחק, שבא לידי ביטוי בכך שהם חוששים מלערב קווים עם כתמים, ומשתדלים לעשות הכל אך ורק בכתמים.
באמנות בת זמננו הגיע תהליך ההתרחקות מהקו השכלי לשיא, שבו הכתם שולט, ללא קשר למציאות העובדתית; התוצאה הישירה באמנות של זמננו, שבורחת מביטויי השכל, היא של אמנות שבה הקווים מודגשים בנפרד מהכתמים ויש לנו רק קווים, שיש לנו רק כתמים או שיש לנו יחסי קווים-כתמים כשלעצמם, בלי להתייחס למהויות במציאות. אלה הם כולן צורות של הפרדה שאנחנו מוצאים בפילוסופיה של זמננו, ויש להן השלכות, כמובן, על המוסר והפוליטיקה, מכיוון שזה, למעשה, מה שהן מייצגות מבחינה רגשית: פעולות מנותקות מהקשר סיבתי-מציאותי, שמתבצעות מחוץ להקשר מציאותי מלא, כאשר מתרכזים בהיבטים השכליים המופשטים כשלעצמם, בצורות סובייקטיביות, או שמתרכזים אך ורק בפעולה בעובדות כשלעצמן על פרטיהן, באופן מובנה לגמרי, מבלי להסיק מהן את המסקנות הסיבתיות הנכונות. בכל מקרה מתרחקים מהאובייקטיביות שמשלבת את ההקשר המלא של הרוח והחומר, התודעה והעובדות, הקו והכתם, הדמיון והמציאות.
הקשר בין החושים והשכל הוא הכרחי כי מושאי החושים הם תנאי לתפיסת המציאות על ידי השכל. האובייקטיביות, שמייצגת יחס בין תודעה למציאות, חייבת, מבחינה זאת, להיות מומחשת באמנות טובה, כלומר חופשית ולא מוגבלת. המאפיין הראשי של אמנות טובה היא שהיא חופשיה לבחור באמצעי הנראה לאמן מתאים לצורך הבעת רעיונותיו. כלומר: אמנות טובה חייבת לשלב זיהוי נכון של מציאות עובדתית עם עיצוב וסגנון כדי להשיג אמירה של האמן. מבחינה זאת הצילום איננו מהווה זיהוי נכון של המציאות אלא שליפת היבט אחד שלה והציור מהווה את הבחירה מה להראות ואיך, לגבי כל פרט נבחר, על יסוד התאמה המיוחדת לו.
צייר טוב מפיק מן המציאות לא רק את ההיבט הויזואלי, אלא משתמש בהיבט זה בצורה הנראית לו מתאימה כדי לבטא את נושאו – ושימוש זה הוא הקובע את הטיפול בפרט המוצג, ובין היתר את המיקוד, בחירת הצבעים, המקום בקומפוזיציה הכללית וכו'. שום צייר אינו מצייר בבת-אחת את הציור, כאילו היה צלם, אלא חייב לעבור על פני התמונה שאותה הוא מציג בפנינו, וליצור אותה פרט אחרי פרט, כשהוא מתאים לכל אחד מהפרטים את דרך הטיפול המתאימה, לדעתו. בציור – או בכל יצירת אמנות אחדת – טיפול נבחר זה בפרטים מורגש ומודגש ואנחנו חווים אותו בזמן שאנחנו צופים ביצירה תוך סקירת פרטיה.
תולדות האמנות ניתנים לביאור קודם כל ברמה פילוסופית. הרנסאנס מבטא אובייקטיביות, ואמנות זמננו - סובייקטיביות. התנועה מן האובייקטיבי, שהוא אחדות שני התארים, ופעולת האיחוד שלהם, לסובייקטיבי, שהוא, כמובן, ההיבט המפוצל, הושפעה ע"י השינויים הפוליטיים והמעבר מחופש אמנותי, שהיה גם חופש פוליטי, למצב של זמננו, שבו הפעילות האמנותית גדולה הרבה יותר אך מחויבת ערכית פחות. על אף הנחיתות הטכנולוגית שבתקופת הרנסנס, התקיים בה החופש לעבור מעיר לעיר במסגרת ערים-מדינות, שהיה, אגב, דומה למצב של ערי-המדינות של יוון העתיקה. היום המצב הטכנולוגי טוב יותר אך האמנות מובנת פחות ותחום הפעולה הרעיוני של האמנים אינו חופשי ביותר, במיוחד בכפייתיות המדינית הקיימת במסגרת הפוליטיקה המודרנית.
היום, הכפייתיות הריכוזית שהולכת ומשתלטת על כל המפה מאחדת מדינות גדולות יותר, ארגונים גדולים וריכוזיים יותר מתחת למטריות רעיוניות הדוקות יותר, אשר נראה, כלפי חוץ, שהן שונות ביותר, אך למעשה אינן כאלה: העולם החופשי נשלט על ידי מספר מצומצם של רעיונות אמנותיים – ואמנות העולם האחר, הקומוניסטי או המוסלמי, נשלטת על ידי שלטונות דיקטטוריים, המתנים את תנאי היצירה האמנותית בהתאם לגישות הפוליטיות שלהן.
המרד והמהפכנות הפוליטיים עוקבים אחר המרד והמהפכנות הפילוסופיים והאמנותיים, שהם כולם מהווים נסיונות לפרוץ החוצה מתוך שיטה ומסגרות שהולכות ומתהדקות, הולכות וכולאות, הולכות, מרכזות ומשעבדות, כאשר הטעות היסודית של התנועות האלה מסתכמת בכך שהן מסכימות לקבל גם את כלי השיטה שלה הם מתנגדים בכדי לפעול נגדה, ולמעשה, ע"י כך, מצייתות לה.