אור הירח

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 1311

 

"אור הירח"

מחשבות אודות "הפסנתרן" לפולנסקי

בסרטו של רומן פולנסקי "הפסנתרן", נשמעים קטעי נגינה בפסנתר של יצירות מוסיקה קלאסית, מה שאופייני לנגינת הפסנתרן הקלאסי ולפיכך משתלב עם נושא הסרט. מדובר הן בהיותו של גיבור הסרט, כפי שניתן להבין משמו, פסנתרן, והן מהמשמעות הטעונה שיש למוסיקה הקלאסית בכלל ולמוסיקה הקלאסית לפסנתר בפרט, כלהלן:

המוסיקה הקלאסית מייצגת, כפי שניתן להבין משמה, את הקלאסיקה, כלומר את הנצחיות. נצחיות, שמשמעה מה שנמצא מעל לזמן או למקום מסוימים, היא דרך לומר שהיצירה האמנותית שבה מדובר מצליחה לגעת בערכים שהם בעלי קיום אוניברסלי. הקלאסיקה במוסיקה איננה ז'אנר (סוגה) מסויים אלא גישה כלל-אנושית.

המוסיקה הקלאסית לפסנתר מהווה יישום העקרון של הערכים האנושיים הכלליים שיש במוסיקה לתחום הפרט או, במלים אחדות, למימד היחיד. המוסיקה לפסנתר סולן מבטאת את אישיותו של הפסנתרן ואת שלשלת ההובלה של ערכים אינדבידואליים ישירות מהמלחין הכותב אל הפסנתרן המפרש את יצירתו.

בתחום המוסיקה הקלאסית לפסנתר קיים קשר משולש בלתי נמנע המגיע מן המחבר אל המאזין דרך המבצע. זהו קשר כלל-אנושי שיכול לגשר בין יחידים הבאים מתרבויות ותקופות שונות, ולהיות גורם המאחד את בני האדם הרחוקים והשונים זה מזה דרך מיקודם, באמצעות המוסיקה, בערכים הכלל-אנושיים. זה בדיוק התהליך הנפלא שמתרחש בסרט "הפסנתרן", כשנפגשים ביניהם הפסנתרן המתחבא והקצין הנאצי. שני בני אדם אלה, שלכאורה אמור היה המפגש ביניהם להיות קטלני, מוצאים שפה משותפת: המוסיקה. המוסיקה של שופן מגשרת בין שני אנשים אלה שאינם רק רחוקים זה מזה אלא אף מייצגים תרבויות שנמצאות במלחמה ביניהן. בעימות בין תרבותי זה מצליחה המוסיקה להצביע על הערך האנושי המשותף לשניהם.

פולנסקי מדבר בסרטו זה בלשון אמנות המוסיקה במקביל ללשון הקולנוע, ויוצר בו כפילות ייחודית ונדירה, שכן הצופה שהשכלתו כוללת התמחות במוסיקה לפסנתר מקבל הזדמנות מיוחדת לקרוא בסרט, בנוסף להנאה הרגילה מההיבט הקולנועי של אמנות הקולנוע, גם רובד שפה המתייחס לעולם הפסנתר. כדי לקרוא שפה זו יש לשלוט בעולמה של המוסיקה הקלאסית לפסנתר, ולהיות במובן מסוים במצבם של הפסנתרן והקצין הגרמני, שיודעים שניהם את רזיה של שפה זו. זהו אחד מההיבטים המיוחדים שיש בסרט זה, שיש בו עיסוק רב בפסנתרים ופסנתרנות.

עיסוק זה, שבו ניתן להבחין לכל אורך "הפסנתרן" הוא הרבה יותר מאיור שנועד להמחיש מצב רגשי זה או אחר. בסרט זה, שהנגינה בפסנתר מהווה בו סמל ליכולת אמנותית ולפיכך לרוחניות האדם, מקבל כל איזכור של פסנתר בעלילתו משקל משמעותי ביותר, כשל סמל. בנוסף לכך ניתן לראות באמצעות נושא זה איך במקביל לעלילה המתארת את המתרחש בחייו של גיבור הסרט מתרחשת גם מעין עלילה מקבילה שעוסקת גם ב"גיבור" אחר – עולם הפסנתר. הדוגמאות לכך בסרט רבות ואנו בחרנו, לצורך הדגמת הדבר, רק מספר קטן מהן:

בתמונת הפתיחה של הסרט מנגן הגיבור, שהוא פסנתרן יהודי(!) באולפן הרדיו הפולני הלאומי בוורשה יצירה של שופן. דבר זה מבטא קודם כל אנטי-תיזה מוחשית לתיאוריה הנאצית שהציגה את היהודי כאדם נחות, שלאורה מתפתחת כל עלילת הסרט. בנוסף לכך נחשב שופן, שהיה פולני, למלחין הלאומי הפולני והמוסיקה שלו משמשת ברדיו הלאומי הפולני מאז ומתמיד כמוסיקת-דגל. מבחינה זו, יש ערך סמלי לכך שהתותחים הנאציים משסעים את נגינתו של הפסנתרן המנגן יצירה של שופן ברדיו הפולני הלאומי, כי הדבר מסמל את האלימות הנאצית כמפלצת מרובת ראשים ומטרות הפוגעת בתרבות, ביהודים ובפולין גם יחד. מאוחר יותר, לכל אורך הסרט, מנגן הגיבור רק את המוסיקה של שופן כסמל פטריוטי.

בתקופה שלפני כניסתה של המשפחה היהודית לגטו מתוארים התהליכים שעוברים על בני המשפחה בעקבות הכיבוש הנאצי, ובין היתר את נסיונותיהם להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה שנוצר בחייהם. במסגרת זו, אחת מהפעולות שהם נאלצים לעשות הוא מכירת פסנתר משובח ויקר שיש ברשותם לסוחר המנצל את מצבם הירוד ומביא אותם, אחרי ויכוח משפחתי, לוותר עליו תמורת מחיר נמוך ביותר. תמונה זו ממחישה, באמצעות הגישה לפסנתר, את ההתדרדרות שחלה בתרבות בעקבות פלישת הגרמנים; מתחילת הסרט, שבה מייצג הפסנתר את הישגי רוח האדם, הופך הוא לרהיט זול, שמוערך הרבה מתחת לשוויו. דבר זה מסמל את התהליך שעוברים בני האדם תחת השלטון הנאצי, כשהם מתדרדרים מבעלי יכולות רוחניות לדרגה שבה מתייחסים אליהם בהשפלה מבזה, כאילו היו רק בעלי חיים.

הנערה שעימה מנסה הפסנתרן לרקום מערכת יחסים לפני שהוא נכנס לגטו, היא בוגרת של מוסד מוסיקלי שבו למדה לנגן בצ'לו. היא מצהירה לפניו על אהבתה לנגינתו את המוסיקה של שופן, שבה הוא מתמחה. הוא מציע לה לנגן עימה את הסונטה לצ'לו ולפסנתר של שופן, שהיא היצירה היחידה שכתב המלחין להרכב זה. אם היתה ההצעה מתגשמת, הוא היה הופך מפסנתרן סולן למלווה, שכן ביצירה זו הפסנתר מלווה את הצ'לו. אך חוקי ההפרדה הגזעיים, שאינם מאפשרים להם להיכנס לבית קפה או, אפילו, לשבת בפארק, אינם מאפשרים להם אפילו שילוב כזה. מאוחר יותר, כאשר היא מסתירה אותו בביתה, היא מנגנת סויטה לצ'לו סולו של באך. הסמליות שבכך מצביעה על אילוצה של הבחורה לוותר על הנגינה המשותפת של שופן ולבחור בנגינה סולנית של מוסיקה של באך.

המוסיקה של באך, שהיא מוסיקה שמקורה בעולם התרבותי הגרמני, מייצגת את הכפיה של תרבות גרמניה על העולם שכבשה. אך גיבור הסרט לא נכנע לכיבוש זה וממשיך לנגן את המוסיקה של שופן הפולני גם כאשר נראה שעדיף היה לו לנגן מוסיקה אחרת, גרמנית יותר. הזדמנות כזו נקרית לו, לפסנתרן, כאשר מבקש ממנו הקצין הנאצי להדגים לו לראשונה את יכולת הנגינה שלו על הפסנתר. במצב כזה יש לנגינתו משמעות קיומית, שכן חייו תלויים באדם זה, שהוא איננו מכיר כלל. במצב כזה היה מקום לחשוב כי מה שיתאים תהיה מנגינה פשוטה, קליטה ו...גרמנית. אך גיבורנו בוחר לנגן את שופן – ולא את אחת מהיצירות הידועות, הקלות והפופולריות של שופן אלא את אחת מיצירותיו הקשות והעמוקות ביותר. בחירה בלתי מתפשרת זו שעושה הפסנתרן האמיץ, על אף שהוא נמצא במצב של רעב ונחיתות פיזית גמורה ביחס לקצין המאזין לו, מצילה את חייו. ויש משמעות כלל-אנושית, במיוחד בהקשר זה, לכך שבערב שקודם לפגישת הפסנתרן היהודי-פולני עם הקצין הגרמני בגטו ההרוס, נשמעים בפס-קול צליליה של סונטת "אור הירח", יצירתו של בטהובן.