כולם יעני מוצרטים

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 760

 

כולם יעני מוצרטים

על הצעירים באמנות זמננו

כמעט כל מה שמתפרסם כתרבות ואמנות בימינו – ובמיוחד במוסיקה החדשה, יוצר רושם שמדובר בתרבות של צעירים, הנעשית על ידי צעירים למען צעירים. היכן נגני הלהקה המבוגרת? אלה שאחרי גיל 25? בג'אז, אולי, יש מקום לאנשים אחרי גיל 40. אך בפופ, למשל, קיימת הנחה שצעירים ינגנו וילחינו בצורה הטובה ביותר עבור צעירים. לפיכך יש בעולם המוסיקה של היום חלוקה פסיכולוגית ברורה בין מוסיקה של "מבוגרים" לכזו של "צעירים".

רעיון מסוג זה היה מצחיק מאד את אנשי הרנסנס, בהכירם בצורך ההשתלמות העצום שאורך עד שמלחין מגיע למיומנות הדרושה מתוך לימוד רב. היום כולם מוצרטים אבל ללא הידע התיאורטי, הרקע, ההכנה, ההבנה – ובעיקר הכשרון. בנושא אחרון זה הטרגדיה של היום מתבטאת בכך שגם אם יש ליוצר מסוים כשרון אין לו סיכוי לקבל בתרבות זמננו את הטפול הנאות הראוי לכשרון מסוג זה כדי שיתפתח לממש את מה שהוא יכול להיות.

וזה כואב. לא כואב על המאזינים האידיוטים שמתקבצים בהמונים להעריץ, לקנות דיסקים ולהאזין למלל ולגיבובי מלים כאילו חדשות שאין להן שחר, וגם לא על אלה שעושים מליונים מהצד על גבם של הכוחות הצעירים, "הפראיירים המתחלפים" (כמו בצבא), וגם לא כל כך על ההפסד הכספי של הצעירים המוכשרים שבישראל במיוחד הם מרכזים הופעות של עשרות אלפי משלמי כרטיסים אך עדיין לא יכולים לגמור את החודש. הכי הכי כואב זה על מה שהיוצרים הצעירים היו יכולים להגיע אליו - אל המיצוי של כשרונם.

ויכולים אנו רק לתהות על מה שהיה קורה אם היו צעירים אלה מקבלים לצורך זה את המשאבים שלהם היו ראויים מבחינה תרבותית, אל דרגת האושר הגדול שאליה היו מגיעים תוך יצירת יצירות גדולות, אשר ישלבו את הכשרון החדש עם כל הידע התיאורטי והטכנולוגי של 500 השנה שמאז הרנסנס ועם האפשרויות הטכנולוגיות שנפתחו ב50 שנה האחרונות.

היום, צעירים נבוכים ואומללים אלה, אשר יכלו להיות השוברטים, המנדלסונים והברהמסים של העתיד, מובלים באפם בנזם התהילה החולפת למכור את בכורתם תמורת נזיד עדשים חברתי מפוקפק של מדדים לא מציאותיים. הם אינם מפתחים את כשרונותיהם, ואוצרותיהם הגנוזים נותרים כמוסים במסתור רוחם לעד.

כשהם מסונוורים באורו הבוהק של צליל חדש זה או אחר, של צעקה חדשה שאין בצידה אלא ההפתעה בלבד, של טמטום חושים מקומי, מנוקרות אזניהם בידי "גרופיות" דלילות (תרתי משמע), המושכות אותן אל תענוגות חיי הרגע החושניים במחיר הקרבת הערכים האמיתיים של כשרונם על מזבח ההווה הקצר.

וכך נבלם כשרונם של צעירים אל מלהתפתח, כך הם מתים בחייהם, כשהם נידונים לראות את מעיין יצירתם יבש באין להם יצירות חדשות להביא אל העולם, כשהם אוכלים את מרורי האומללות שסובל זה שאיננו מממש את יכולותיו.