אמנות במאסר

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 750

 

אמנות במאסר

אתה מקשיב לסימפוניה של מוצרט או של בטהובן, אתה רואה ציור של ורמיר או פסל של מיכלאנג'לו. אתה נפעם אל מול היכולת האנושית האדירה המובעת בהם שהיא, למעשה, יכולתו של האדם ליצור יופי נעלה. וכך הדבר גם בתחומים אחרים של יצירה אמנותית, שבהם הביאו דורות של אמנים אל העולם אלפי יצירות כבירות של יופי טהור, מושלם ואינסופי, המדברים על האדם באשר הוא, בעולם כולו, מעבר לגבולות של זמן ומקום.

והמשותף לכל האמנות הזו, לכל מעשה יצירת היופי הנשגב הזה, הוא שאין למצוא כמותו בימינו. כמעט בשום תחום מתחומי האמנות – למעט בתחום החדש של אמנות הקולנוע – לא ניתן למצוא היום את האמנים הגדולים שציירו, חיברו או כתבו יצירות ענק אמנותיות מהסוג שהיה שגור ברבים מהמוסדות האמנותיים והתנועות האסתטיות של מאות השנים שעברו.

בתחום המוסיקה למשל, דומה הביקור העכשווי בקונצרט או בחנות המוסיקה יותר לסיור בבית קברות מסוגנן מאשר לביקור בחברת אנשים חיים ופעילים בהווה. ברוח זו, מה שאנו נהנים ממנו באולמות הקונצרטים, במוזיאונים ובשאר האתרים וההזדמנויות שבהן נפגשים אנו עם היצירה האמנותית האנושית אינו אלא, במונחים מדעיים השייכים לעולמם של חוקרי עתיקות, שרידים ארכיאולוגיים ועדויות עובדתיות לקיומה של עבודה עצומה שכבר איננה קיימת בימינו. אך במיוחד עשמדובר ביצירה העצומה של המוסיקה הקלאסית, יצירות אלה מספרות לנו על תקופת עבר שנסתיימה לפני זמן לא רב ביחס, אך ששום פעולה בת זמננו איננה משתווה לה – לפחות לא בתחומים המסוימים שבהם מדובר או בהיקפים שלהם היו עדים בני אדם במאות שעברו. למעשה, עברו מן העולם גם היכולות האמנותיות בתחום הציור והפיסול, אשר הגיעו לשיאים במשך מאות השנים שאחר הרנסנס, והפיקו גאוני ציור ופיסול רבים, אשר מילאו את ארמונות מעמד האצולה של אירופה ממש עד סוף המאה ה19.

וגם אם קיימים בימינו איים של תצוגת היכולת האמנותית האנושית החיה, כמו בקולנוע או במוסיקה, אין הם מציגים יצירות שמשתוות לאלה שנוצרו בעולם אך לפני מאה-מאתיים שנה. היום כבר לא כותבים סימפוניות כמו אלה של גאוני החיבור המוסיקלי וגם לא מעצבים על בדים או באבן יצירות של ציור ופיסול כמו אלה שנוצרו על ידי גדולי היצירה בתחומים אלה עוד במאה שעברה.

גם בדרמה, ספרות ובשירה, על אף שבין הרנסנס לעידן החדש התנשאו בעולם גדולי יצירה כמו שכספיר, גתה, שילר, וולטר, הוגו, דיקנס, פושקין וטולסטוי, אין למצוא בימינו יוצר שמפיק שירה, רומנים או מחזות המשתווים ליצירותיהם של גאונים אלה. דבר זה תמוה במיוחד על רקע היחס שבין הקלות היחסית של השגתם בימינו של אמצעים אומנותיים מעולים, בשל התפתחות טכניקות היצירה, השכפול וההפצה של אמנות בימינו ביחס לקשיים העצומים שעמדו בהקשר זה לפני אמני העבר.

מדוע? מה קרה? מה הצליח לבלום את תנועת היצירה האמנותית באנושות? איך בדיוק קרה שהגענו למצב שבו אין אנו יכולים לצפות באותה מידה של וודאות שהיתה לבני תקופת הרנסנס באנגליה של שכספיר, למעריצי הספרות והשירה של אירופה שאחרי הרנסנס או לתושבי וינה של המאה ה18, למחזה, ספר או סימפוניה חדשים בני זמננו?

ראשית לכל ברור שאין הדבר נובע ממחסור ביכולת יצירה ובכשרונות אמנותיים, שכן אלה נמצאו בכל זמן ומקום באנושות. נראה שהאשם בצד השני של המטבע – בתשתית הרוחנית המסייעת לכשרונות אלה להתממש ולרוח היצירה הגלומה בבני אדם להתבטא באופן מעשי בעולם האמנות.

כדי ליצור אמנות גדולה יש צורך במימוש הכוח האמנותי שקיים ברוח האדם ולהוציאו מן הכוח אל הפועל. דבר זה מצריך תנאים תרבותיים אשר אינם קיימים בכל החברות במידה שווה. גאונים כמו מוצרט או בטהובן אינם יכולים להתפתח למלוא כוח יצירתם במדבריות סהרה או בלב שבט פראי החי במקום בלתי מפותח; גאונים מסוג זה מצליחים לגדול כאמנים רק אם הם נולדים וחיים בחברה שבה קיימים תנאים להתפתחות אמנותית כזו. תנאים אלה כוללים ראשית לכל ידע המאפשר לבעל הכשרון לבטא את כשרונו. במקרה של מוסיקה מדובר בחברה שבניה יודעים לקרוא ולכתוב תווים ושלרשות המוסיקאים שלה יש כלי נגינה ותזמורות – אך לא פחות מזה תלויה האמנות בחברה כזו בקיומם של בני אדם שמעריכים אמנות טובה, שצורכים אותה ושיודעים לשפוט לגביה.

ידע זה לגבי אמנות, המתבטא בכל מה שבאמצעותו מתקיים, פועל ויוצר האמן, זקוק לתשתית רעיונית יציבה ומבוססת, המוחזקת על ידי בני אדם שיש ברשותם משאבים שדי בהם כדי לאפשר את קיומה בפועל של מערכת כזו. כל זה תלוי ברמת הכרתה של תרבות בחשיבותה של אמנות טובה לחייה, וזו היא פועל יוצא של הגורמים האחראים על התפיסה האסתטית של בני החברה. תפיסה זו היא ביטוי של הערכים האנושיים המתקיימים במקום ובזמן של החברה הנתונה והם אשר קובעים את האיכות של יצירותיה האמנותיות. דוגמה לכך ניתן לראות ביחס שבין אמנות ימי הביניים, שהציגה את האדם כיצור עלוב לבין אמנות תקופת התחיה, אשר הישגיה צמחו ביחד עם גדילת ההכרה ביכולתו של האדם.

שרשרת קשרים סיבתית זו מסבירה את מה שהביא באופן ישיר למצב העגום של האמנות בזמננו; לאחר דורות רבים, מאז נסתיימו ימי הביניים, שבהם הכירה הפילוסופיה האנושית בגדולתו של המין האנושי, וביכולתו של האדם להשיג ערכים של חירות ושגשוג, שבהם הניבה האמנות האנושית פרי יצירה רב בכל תחומי האמנות, נבלמה ההתפתחות התרבותית בעולם. תפיסות פילוסופיות כלכליות ופוליטיות, אשר התעלמו מהעושר העצום שנוצר עם התפתחות המין האנושי בזמן המהפכה התעשייתית, שהושפעה מעידן התבונה, אשר דרדרו את המצב העולמי לתהום של סכסוכים וניגודי ענינים, התבטאו מבחינה אמנותית בחיסול כל התשתית של ידע מציאותי בתחום האסתטיקה.

אל הריק שנוצר בשל כך בתחום זה חדרו רעיונות אשר התכחשו להישגי העבר הרחוק והקרוב גם יחד ויצאו נגד מה שראו כמוסכמות שרירותיות, כשהם מציבים את מה שנראה להם כאלטרנטיבה אסתטית: מצג של עליבות, שקר ורוע, אשר נראה לעוסקים באמנות החדשה גם כביטוי של המציאות וגם כמה שממלא את ייעודה של זו. כתוצאה מכך נפלה כל היצירה האמנותית בידי דלי רוח, אשר כבשוה. משום כך על אוהבי האמנות של זמננו להכיר בכך כי היום האמנות היא בת ערובה בידיהם של בוגדים, אשר מכרו אותה תמורת נזיד עדשים של סיפוקים חיצוניים ושטחיים, שמתיימרים לספק לאנושות תחליפים עכשוויים ובלתי מספקים לכוחות היצירה האדירים של גדולי האמנות, שפעלו עד לפני זמן לא רב. הדעת אינה סובלת את המצב העכשווי של היעדר כה גדול של בעלי כשרונות אמנותיים, שכן משמעותו לא רק הישמדותם המוחלטת של יכולות המיומנות האמנותית מן האנושות אלא גם התדרדרות ברמת ההוויה של המין האנושי לתהומות של אמנות מפגרת שפירושה נסיגה תרבותית שלא היתה כדוגמתה בהסטוריה למצב של ימי הביניים.