אמנות הקו והבחירה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1627

 

אמנות הקו והבחירה

לעתים קרובות, קו הגבול המבדיל בין אסכולות שונות של אמנות הציור הוא בדיוק נושא הקו. ליתר דיוק, מדובר בדרך שבה מאפשרת אסכולה נתונה להבחין מבחינת דרך הבעתה בהבדלים שקיימים במציאות הנתפסת על ידי האמן, אשר עין האדם מבחינה ביניהם באמצעות קוים דמיוניים. שמות אסכולות אמנות כמו היפר-ריאליזם, אקספרסיוניזם וכו' אינם אלא ביטויים טכניים (שחלק גדול מהם מקרי לחלוטין) המתייחסים לשאלה באם המציאות שיראה אדם בציור תוגדר באמצעות קוים דקים או עבים, נקודות או כתמים.

אך מה שמבחין באמת בין המגמות השונות של עולם האמנות איננו הביטוי הטכני המסוים של הצורה אלא התוכן הערכי. התוכן הוא חלק חשוב של הגישה הפילוסופית האסתטית היסודית; זו מייצגת את הכלי הראשי שבאמצעותו עובר ומומחש המסר העיקרי. זוהי המסגרת שבאמצעותה מועברים הנושאים היסודיים המסוימים האופיינים לבתי-הספר ולאסכולות האמנות הגדולות, שהן המבחין האמיתי בין הגישות האמנותיות. גישת יסוד זו נוגעת למקומה של הבחירה בעולמו של האמן. השאר הוא טכני בעיקרו ונוגע לדרך הביטוי המסוימת של ערך היסוד. לפיכך, הקו האמיתי אינו נושא ראייתי אלא עקרוני.

האמן יכול להביא את הצופה באמנותו להתמקדות או לפיזור, בהתאם לצורה שבה הוא משתמש באמצעיו האמנותיים; נושא זה יכול לבוא לידי ביטוי בציור אך גם בסרט; סרטיו של ז'אק טאטי, למשל, מכריחים אותך להסתכל, להתבונן. באמצעותו ניתן לראות איך סגנונות שונים של בימוי מכוונים אותך לראות דברים שונים, פשוט מבחינת ההסתכלות האנושית. כאשר אתה רואה את התמונה, אבחנת האמנות שבה נעשית ע"י הבחירה המשותפת להתמקדות האמן והצופה. בהתאם לרעיון הקודם הבחירה יכולה להתבצע בכמה דרכים והבחירה של האמן יכולה לכוון את הצופה לבחירה מודעת או לבחירה לא מודעת. למשל, האמן יכול למקד את הצופה במהות אחת על ידי הבלטה של צבע, מיקום מואר או הגדרה של קו, וע"י כך לצמצם את הבחירה של המתבונן, והיא גם יכולה מאידך לפרוש בפניו כמות או מגוון גדול של מהויות ואפשרויות, ואז הבחירה של הצופה תהיה מומחשת בכך שהוא יקבל מן האמן ואמנותו אפשרות התמקדות במידה זו או אחרת של אפשרויות.

כשמדובר בציור או באמנות ויזואלית אחרת תהיה ההתמקדות כשמה: ראייתית, אך כאשר מדובר באמנות עלילתית, הבחירה תשתרע במושגים רחבים יותר. בדרמה, למשל, אם יש לנו טרגדיה, חלק מהבחירה שתינתן בידי הצופה בה תבוא לידי ביטוי במחשבות כמו: למה הדברים קרו? מה היה יכול להיות אם הדברים היו קורים אחרת? או: עדיף היה שהדברים היו אחרים. כל אלה הם למעשה ביטויים של רעיון הבחירה וחיזוקים של רעיון זה. בכל מקרה של יצירה טובה מסוג זה, האמן שיצר את הדרמה ידע במדויק אילו מחשבות – ורגשות – יהיו תוצאת יצירתו ברוח הצופה.

האמנים המעורבים ביצירות מסוג זה מגרים את החשיבה שלנו בנושא הבחירות האנושיות, באמצעות העובדה שהם מציגים בפנינו תוצאות או השלכות אפשריות של בחירות מסוימות – ואנו, על פי ערכינו שלנו, קובעים אם אנו מעוניינים בהם יותר או פחות – או באם מה שמתרחש ביצירה מדבר אלינו.

אם, למשל, אנחנו חווים חוויית הזדהות עם גיבור שהשלכות פעולתיות מסוימות - בחירות שלו - גרמו לו לנזק או הביאו לו רווח, הרי בחוויה המזדהה עם הפעולות המסוימות שלו אנחנו למעשה חווים את הבחירה שלו כאשר היא משתלבת עם זו שלנו ואנחנו חווים, במובן הזה, את ההיבט הבחירתי של הדברים כאשר אין כמו המציאות להמחיש אותו.

ככל שהאמנות מפורטת יותר, מסוימת יותר, כך, מצד אחד, גדלות אפשרויות הבחירה בין היסודות שבה, אבל מצד שני, ההובלה שלנו על ידי האמן גדולה יותר. מכיוון שהאמן מוביל אותנו בקו מסוים מאוד שהוא יוצר, בין אם מדובר בקוי מתאר של מחזה או בעלילה, חשוב לחווה האמנות, לצופה האמנות, לפתח ערוץ נוסף של התמקדות לצורך המחשת הבחירה. כלומר, שבד בבד עם ההתקדמות שלו בנתיב שאותו מוביל האמן היוצר, הוא, חווה האמנות, צריך לפתוח ערוץ נוסף שיוצר תצפית על הנתיב המסוים הזה. זו תהיה בו בזמן המחשת החוויה של ברירת אפשרויות נוספות וע"י כך חיזוק הבחירה הקיימת ביצירה. סוג כזה של השוואת ערוצים מדגיש את הקו העיקרי של יצירת האמנות. דבר זה יכול לקרות ביחס שבין נושא הציור לרקע שלו, בפעולת הגיבור ביחס לאחרים שקיימים ביצירה – או בנושא המלווה או תומך את הנושא הראשי של יצירה מוסיקלית.

למשל, אם אני מתעמק בתחומי ההרמוניה ואני מקשיב ליצירה מוסיקלית ותוך כדי זה שאני נהנה מהיצירה עצמה אני גם מתפעל מהיכולת ההרמונית של האמן, מהקביעה המדויקת שלו ומהבחירות שהוא עשה. אני עושה את זה תוך כדי לקיחה בחשבון של שדה האפשרויות שאפשר היה לבחור מתוכן, עם ביקורת על בחירות יותר טובות או בחירות פחות טובות שעשה האמן – או, במקרה וזה ראוי, עם ציון לשבח של בחירה טובה של האמן, מה שמשביח את החוויה האמנותית.

כך למעשה מתחזקת הנאתי על ידי הגברת מודעותי לאפשרויות שעמדו בפני האמן ועל ידי כך מתבצעת גם הגברת הערכתי לבחירות הנכונות של האמן על בסיס ידיעתי מודע יותר או פחות. ב"ידיעתי באופן מודע" כוונתי לכך שבפעולתו של האמן הוא ממקד את צורת ידיעתי, כלומר באם היא אינטואיטיבית יותר או פחות, מושגית יותר או פחות, וכך הלאה. על ידי בחירתו בתכנית שאותה הוא קובע ליצירתו הוא יוצק, למעשה, את צורת התפיסה שלי אותה.

בהתאמה לרעיון האובייקטיביות של הצופה, יוצרת בחירה בהתמקדות על דברים אלה הנאה מיוחדת, שהדבר המייחד אותה הוא חלק ממערכת הנאות שלא תתקיים אצל אדם שלא מבצע את יצירת הקו הנוסף של התצפית או את רכישת הידע הנוסף ופשוט מקבל את היצירה כפי שהיא, כמהות שאין לערער עליה. זאת, למשל, דוגמא להשלכה מוסרית ישירה של פעולת השקעה בחוויה האמנותית, שכאשר אנחנו מבצעים אותה היא נותנת לנו יותר הנאה וכאשר אנחנו מתעלמים ממנה היא לא תתן לנו את אותה הנאה.

ההבדל בין בני אדם בתחום זה הוא ביטוי לעובדה שחוויית החיים של אנשים שונים תלויה בדרך שבה הם בוחרים להתמקד בקו מסוים ביצירה. דבר זה קשור למה שקורה כאשר שני אנשים יכולים להשתתף באותו אירוע מציאות, אך יהיו הבדלים כה גדולים בחווייה שעוברת על שניהם, שבזמן שאחד מהם יכול ליהנות מאוד השני ישתעמם. דבר זה נובע מכך שההנאה קשורה במיקוד והיא, למעשה, מגדירה - לא רק באמנלת אלא בחיים בכלל - את התנאי היסודי לקיום מהנה של האדם ולקיום מאושר בכלל. התנאי היא שיהיה איזון בין המערכת החושבת למערכת הפועלת, ובמקרה של האמנות, בין המערכת הצופה והמנתחת לבין המערכת החווה מבחינה, נאמר, רגשית.

אם לא מתקיים איזון זה, אם האדם מנסה לראות יצירה כאפלטוניסט, אך ורק על בסיס תצפית בהיבטים המבניים שלה בצורה מופשטת, או אם הוא מנסה, כמו אדם בור, פשוט ליהנות אך ורק מהחוויה הרגשית שלה, הוא יאבד את הקשר ההדדי שבין המופשט למוחש וההנאה שלו תהיה פחותה בהרבה. זהו גם התהליך שבאמצעותו נוצרה האמנות המודרנית, שבה, למעשה, המהלך המובהק ביותר היה ההיפרדות של ההיבטים המופשטים המבניים מההיבטים המוחשיים, המלודיים (במיוחד במוסיקה).