דרמה, אלוהות ואלילות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 753
דרמה, אלוהות ואלילות
בכל דרמה אמנותית (להבדיל מדרמה מציאותית) יש מספר מצומצם של גיבורים ובד"כ גיבור מרכזי מוסרי אחד שדרך נפשו רואה האדם החווה את יצירת האמנות, את העולם.
מבחינה טכנית אין לאדם יכולת להתרכז בכמות גדולה מדי של דמויות וגיבורים של דרמה אחת. אך מה שנראה כמגבלה איננו אלא ביטוי של עקרון מטפיסי: למעשה, ההתבוננות במציאות דרך עיניהם של מספר מצומצם של משתתפים בדרמה או, אפילו יותר מכך, של גיבור אחד, טעונה משמעות בעלת השלכה רחבה יותר, והיא: שכל השקפה אובייקטיבית נעשית תמיד דרך תודעה אחת, כי התודעה – תהא אשר תהא: אלוהית, אנושית או חייתית – היא יחידאית בטבעה.
כל התייחסות תודעתית לכל היבט של המציאות מייצגת ומהווה תמיד תפישת עולם של יחיד, כי היחיד מייצג כל תפישת עולם באשר היא.
"תפישת עולם", כביטוי, שייכת לעולמו של היחיד ואיננה יכולה לחרוג ממנו לעולם (ומעניין, בהקשר זה, לשים לב לכך, שאף המושג "עולם" שלו נצרכנו כדי לבטא אינסופיות, תוחם בתוכו נצח, כלומר את גבול הזמן). מכך, דרך התרכזותה של הדרמה בעולמו של היחיד היא ממחישה את העובדה שעולם זה – ה"עולם הזה" - הוא הגדול ביותר שמכיר האדם – ומסבירה, תוך כדי כך, מדוע האינדיבדואליזם הוא היבט מרכזי של הקיום האנושי.
ההווייה הרוחנית-אלוקית, בניגוד לחמרנית-טבעית, מציגה תפיסת עולם שבו ההתמקדות בהיבט אחד איננה נעשית על חשבונו של אחר, שהיא גם היסוד לגישה האינדבידואליסטית בפוליטיקה וגם היסוד לתפישה הנגד-אלילית באלוהות; האינדבידואליזם האנושי משתלב עם תפישת האל האחד שהוא גם מה שמבוטא במושג "אלוהים", הכורך יחד יחיד ורבים בצורה שהיא א. בלתי ניתנת להפרדה – וקל וחומר שלא לניגוד פנימי. ב. מסבירה את היחס הנכון שבו צריך לתפוש את הקשר בין האחדות והריבוי בעולם היקום ו/או בעולם הפוליטי האנושי. במלים אחרות: אין ניגוד מובנה בין בין אלילים לאלוהים, אף על פי שיש ניגוד בין אלוהות לאלילות.
אין ניגוד בין היבטיו השונים של האל לכוליותו המוחלטת, אף כי יש ניגוד וסתירה בתוך התפישה האלילית. בדומה לכך, בפוליטיקה הנכונה, יש התאמה בין היחיד והחברה כערכים משלימים, כפי שיש התאמה בין גוף ואבריו. אך יש טעות, סתירה והרס בהעמדת החברה כערך גבוה מעל ערך היחיד בשל היותה ערך המהווה רק מכשיר לביטויו של היחיד ולהוצאת כוחותיו לפועל.
במובן זה ניתן להבין את הטעות ההגליאנית (מיסודה של הפילוסופיה של הגל) כך: החברה אכן הולכת ומתפתחת כמהות עצמאית כתוצאה מפעולותיהם ההדדיות של היחידים המרכיבים אותה, אך היא אינה יכולה לבוא במקומם; החברה לעולם אינה יכולה להיות נעלה על היחידים הללו יותר משיכול רעיון לבוא במקום זה שנושא אותו. החברה, כפי שזיהתה אין ראנד, איננה אלא מושג המצוי בהכרתם והמאפשר להם דרגות גבוהות יותר של מודעות.
העובדה שהחברה היא מושג מופשט ולא ישות עצמאית איננה גורעת מתוקף קיומה האובייקטיבי, אך היא מציינת את הסדר הבא: היחידים המרכיבים אותה הם מהות אובייקטיבית הראשונית והיא, החברה, מהות כמשנית. במובן זה מהווים ערכיו של האדם נגזרות של תפישת המציאות שלו כפי שאבריו נגזרות של מהותו.
עקרונית, נמצא מושג האל באותו מעמד מבחינה אפיסטמולוגית, כלומר במעמד של מושג שאליו מתייחס היחיד בעולמו – אך האל, כמושג, מייצג לא רק הפשטה אלא גם מהות מטפיסית ופיסית כאחד: את המכלול של כל הנמצאים וכל מה שקיים, היה קיים ויתקיים, כולל כלל האפשרויות הנחזות והנצפות על ידי כלל נקודות המבט.
האדם הוא לא רק חי מושגי בטבע תודעתו אלא גם חי שהתפתחותו מוגדרת על ידי הדינמיקה של ההכרה שלו, על יסוד מושגי: האדם מתפתח הכרתית (ולכן גם אובייקטיבית) ממושגים פשוטים, נגישים ונצפים על ידי החושים באופן ישיר (כמו חפצים ורהיטים), למושגים מופשטים, רוחניים באפיים (כמו רגשות ורגשות). ההכרה במושג האלוהים היא פועל יוצא של ההתבגרות האנושית – ויש להדגיש כי מדובר בהכרה ישירה, רציונלית ומושכלת.
בהקשר היהודי, המבחין בין אלוהות חסרת-סתירות לבין אלילות, התבגרות הכרתית זו מקישה לאתיקה האנושית בדרך הבאה: בכך שהאדם מבטא את הצוו האלוהי הוא מממש את אלוהיותו שלו, כלומר את הפוטנציאל שלו (עפ"י היהדות האל – כמו כוחות הטבע או חוקי המציאות - ברא את האדם כדי לגדול ולפרות בעולם) בצורה שממחישה כי מדובר בהשקפה אשר רואה את היחס בין גדילת האדם והענין האלוקי כיחס ישר ומתים. לעומת זאת,
התפישה האלילית מציבה מדי פעם ערך חדש כמהות גדולה יותר וחשובה יותר מן האדם אשר על האדם להקריב לה את עצמו ולהרוס את עצמו למענה. זהו ביטוי מודרני של האלילות העתיקה, המולך, אשר לו מצווה האדם להקריב את ילדיו.
לסיכום, בזמן שגישת היהדות היא "לבנות ולהיבנות" כששני הפעלים (הנובעים משורש שווה) משרתים זה את זה בהרמוניה, גישת האלילות המודרנית, המטריאליסטית ביסודה, היא של ניגוד ענינים, שבה עבודת האל באה על חשבון האדם וממעטת אותו עד כדי הרס ערכיו.
יש, במובן זה, התאמה יפה בין הגישה היהודית, הדוגלת באלוהות החובקת-כל, לבין הפילוסופיה המציאותית של אין ראנד, אשר מציגה תפישת מציאות נטולת סתירות. האלילות, שהתבצרה היטב בדרמה היוונית, מבטאת את המיתוס של העולם היווני-רומי, שבו פנתיאון אלים המתכתשים זה עם זה, המבטאים את תפישת הענינים המנוגדים ויקום עויין ביחד עם הדטמיניזם הקודר של הקלסיציזם האסתטי. הדרמה היוונית מעמידה את האדם מול האלים, הגורל, ההתנייה – ואפילו אלי היוונים אינם יכולים להתחמק מתאונות מסויימות.
המיתוס היהודי נסב על יחיד אשר אינו עוסק בסכסוכים אלא בבריאה. הוא בורא כפי שהורים מולידים (ומושג הבריאה היהודי, בהתאמה לכך, אינו מושג של יצירה יש מאין אלא מושג המבטא הוצאה מהכוח אל הפועל. משמעותו, כאמור לעיל, בניגוד לאלילות ודרמה של שנאה תוך-משפחתית מתמדת, שאיפה להרמוניה בין היחיד, האל, המשפחה והעם.
את היות היחיד נקודת המוצא המטפיסית-אפיסטמולוגית מבטאת העובדה שהאל היהודי הוא קודם כל יחיד ומעל לכל יחיד המבטא אחדות. אחדות, כמושג, היא דרך לבטא חוסר סתירה פנימית מבלי לנקוב בריבוי בצורה ישירה – מה שמניח את הריבוי כמשני בהכרח. ההעמדה של הדרמה המיתית היהודית אל מול הדרמה היוונית מגדיר, בו בזמן, את טווח הדרמה וגם את טווח ההתייחסות הפוליטית בין היחיד לקבוצה האנושית.