האמנות מגשרת בין החכמה לחיים

| הדפסה |

פרטים: עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37; כניסות: 1121

או:

אמנות ואובייקטיביות

הפילוסוף היווני אפלטון קשר את היופי לאמת. קשר זה הוא עובדה חשובה שכל מי שמעוניין לעסוק באמנות באופן משמעותי ומעמיק חייב להכיר בה. החוקר גורודייף הבחין בין אמנות אובייקטיבית ואמנות לא אובייקטיבית; "באמנות אובייקטיבית", אומר חוקר זה, "האמן יודע בדיוק מה הוא עושה ואיזו השפעה תהיה לאמנותו על החווה אותה. אמן אובייקטיבי מתכנן את אמנותו כדי להעביר מסר מסויים וכדי לגרום לחווה האמנות לחוש ולהרגיש דברים מסויימים עפ"י תכנון קפדני. מבחינה זו קשורה האמנות לידיעה האנושית וליכולתו השכלתנית של האדם בצורה מובהקת – מה שאינו מקובל על רבות מהאסכולות האמנותיות הקיימות בתרבות זמננו, אשר רואות את האמנות כמבוססת על גורמים המנוגדים לשכל ברוח האדם.

בחברת זמננו ניתן למצוא שלל דעות הנוגעות לאמנות: רבים טוענים, כאמור לעיל, כי האמנות מנוגדת לשכל, כי היא ענין "רגשי" וכי האמן פועל עפ"י אינטואיציה, כלומר שכדי להגיע להישגים אמנותיים גבוהים על האמן לדכא את שכלו ואת כושר האבחנה המודע שלו כדי שערכי האמנות "יצופו" מן התת-מודע שלו. אחרים טוענים כי האמנות שייכת לצד החייתי, היצרי של האדם, ויש המנתקים אותה לגמרי מיופי ומהנאה כשהם טוענים כי האמנות איננה חייבת כלל להיות יפה או מהנה. יש כאלה השואפים לנתק את האמנות ממחוייבות כלשהי לחוקים כלשהם וטוענים כי האמנות לא חייבת להיות שום דבר במיוחד, או שהיא יכולה להיות כל דבר. יותר יותר ניתן לשמוע בימינו את הדעה שאמנות היא "כל מה שהאמן מחליט שהוא אמנות" או שאמנות זה "כל מה שמוצג במוזיאון". "אבן ברחוב היא אבן" טוענים האחרונים "אך אם תשים אותה במוזיאון הרי היא יצירת אמנות..." למעשה, חלק גדול מהרעיון החדש של מיצג האמנות מבוסס על הרעיון שכל מה שמוצג כאמנות יכול להוות אמנות.

בעיה דומה, שנובעת משאלת מהותה של האמנות היא שאלת היכולת להעריך אמנות, אמנים ויצירות אמנות. לעתים תוהים אנו על המחיר העצום שמשיגות במכירות פומביות יצירות אמנות שנראה שכל אחד מאיתנו יכול היה ליצור בעצמו, ומאידך יודעים אנו מן ההסטוריה של האמנות על יצירות אמנות גאוניות שרק מתי-מעט יכלו ליצור שכמותן בהסטוריה, אשר לא הוערכו כראוי בזמנן ויוצריהן גוועו ברעב. יש התולים את הערך האמנותי במוסכמה חברתית וטוענים כי אמנות היא כל מה שהוחלט, בחברה נתונה, כי הוא אמנות, ויש הטוענים כי הטעם האישי הוא המוחלט היחיד שיכול לקבוע את ערכה של יצירת האמנות. במובן שונה, יש הרואים את האמנות כפעילות חשובה - במיוחד לאלה שמבססים עליה את חייהם – ולעומתם יש הרואים באמנות צורת בידור יוקרתית ומעודנת לשעות הפנאי, אשר האדם יכול להתקיים גם בלעדיה.

מול המחלוקות הגדולות לגבי טבע האמנות, ניצבות עובדות המשאבים העצומים שמשקיע המין האנושי בפעילות אמנותית, והיותו של האדם בעל-החיים היחידי שעוסק באמנות באופן קדחתני כל-כך - אם איננו היצור היחידי שעוסק בכלל באמנות ביקום. מול עובדות אלה אי אפשר שלא לראות כי האדם והאמנות קשורים בקשר בל יינתק, המכריח את האדם החושב לשאול מהו קשר זה או, במלים אחרות, מהי האמת לגבי האמנות?

האמת היא שהאמנות היא היבט הכרחי של היצור האנושי, ושעל האדם מוטלת החובה לעסוק בה, עפ"י טבעו. דבר זה נובע מכך שטבעו של האדם הוא רוחני, כלומר: שהרוח האנושית עוסקת באופן קבוע במפגש עם העובדות. הפעילות הרוחנית האנושית, שמבחינת ההיבט ההכרתי היא המחשבה, היא, מבחינה אסתטית, האמנות: המחשבה והאמנות הן שני צדדי מטבע אחת - הזיווג הפעיל שבו נפגשת תודעת האדם עם עובדות המציאות ועוסקת עימן. עובדה זו מובנית בטבע האנושי כמו אבריו הפיזיים או תכונותיו מלידה; האדם איננו יכול שלא לעסוק באמנות יותר משהוא יכול שלא לעסוק במחשבה. ניתן לומר, במובן זה, שלאדם יש טבע אסתטי, טבע אמנותי. שאיפתה של רוח האדם לידיעה אינה אלא צד אחד של המטבע שצידה האחר הוא שאיפתה ליופי.

אפלטון, שעשה את הקשר בין היופי לאמת, קשר בכך בין האסתטיקה, תורת היופי בפילוסופיה, לבין האפיסטמולוגיה, תורת ההכרה, ובכך הנחה אותנו לתפוש שהאמנות עוסקת באמת. אריסטו, בספרו החשוב העוסק באסתטיקה, "הפואטיקה", הרחיב את שדה האמנות אל תורת המוסר הפילוסופית, האתיקה, בכך שאמר: בזמן שההסטוריה מספרת מה היה, האמנות אומרת לנו מה צריך להיות ומה יכול להיות. בכך הציג אריסטו את האמנות לא רק כמדווחת על המציאות אלא גם כמדריכה מוסרית של האדם בפעולתו ובבחירותיו במציאות. גישות אלה נותנות לאמנות מעמד מחייב של התייחסות למציאות או, במלים אחרות, אובייקטיביות.

הדגשה חשובה של נושא האובייקטיביות האמנותית ניתנה על ידי הפילוסופית בת המאה ה20, אין ראנד, אשר בהתאם לתפיסת הפילוסופיה המציאותית שיצרה, היא רואה את האמנות כמבוססת על ידיעת האדם את המציאות. ידיעה זו קיימת ברשות כל העוסקים באמנות, החל מיוצריה וכלה בחוויה, המנהלים בינם לבין עצמם ובינם לבין המציאות תקשורת אסתטית, המבוססת על דרך התפיסה שלהם את המציאות או, כפי שאין ראנד הגדירה זאת: על המטפיסיקה שלהם. מבחינה זו מהווה האמנות קשר ידיעתי ביסודו בין בני אדם למציאות, אשר מתבסס על הנחות היסוד הפילוסופיות שלהם, שחלק מהם איננו מודע להם במלואו אלא קיים באופן עובדתי ברובד הפסיכו-אפיסטמולוגי של אישיותם. לפי גישה זו מהווה אמת המידה המטפיסית את הדרך הקובעת לגבי האדם הן את היצירה האמנותית והן את ההנאה מאמנות.

אובייקטיביות משמעה מציאותיות, והאמנות היא, על-כן, מציאותית. משמעות הדבר היא שאמנות חייבת להציג מציאות ולהיות קשורה למציאות. אין די בכך שהאמנות קשורה למציאות, עליה גם להיות אובייקטיבית, כלומר לבטא את אופייה האמיתי של המציאות. מפתח ההערכה הזה הוא כפול, מכיוון שהוא עונה על שתי השאלות החשובות ביותר שיש לשאול לגבי אמנות: "מהי אמנות?" ו"מהי אמנות טובה?"

התשובה לשאלה הראשונה היא, בין היתר, שהאמנות היא יצירה שמציגה את המציאות והתשובה לשאלה השניה היא שאמנות טובה מציגה את המציאות בצורה אמיתית, כפי שעושה מדריך טוב. משמעותה, על דרך השלילה, של האמירה הראשונה היא שמה שאיננו מציג את המציאות או איננו מתייחס למציאות איננו אמנות. משמעותה של האמירה השניה היא שככל שיצירת האמנות מציגה את המציאות בצורה נכונה יותר היא יצירת אמנות טובה יותר.

חשוב להעיר, שאין להבין מהדברים שלעיל כי יצירת אמנות היא תרשים מציאות שמתאר, כמו מורה, את פרטי המציאות, כדי שנבין את המציאות. לא ולא - האמנות איננה דיווח על העובדות החושניות שקיימות במציאות אלא על טבע המציאות, שלעתים קרובות איננו חשוף כלל לחושי האדם; מעבר לכך, אין יצירת האמנות מהווה מושא לתצפית מודעת אלא, קודם כל, חוייה - אך חוייה שאיננה מתבטאת במלים אלא ביופי ובהנאה - היופי המושג על ידי האמן היוצר וההנאה המושגת על ידי זה שחווה את יצירת האמנות.

אף כי לא ניתן להגדיר את האמנות כמדריכה לידע במובן המדעי-אמפיריציסטי היא המדריכה המובהקת ביותר של האדם לעולם. בדרך דומה ניתן לומר על העולם שאף כי לא ניתן להגדירו כמכשיר לצורך הבנת המציאות, הוא מתפקד ככזה בצורה הטובה ביותר. במובן מסויים ניתן לומר שמכיוון שטווח העיסוק האמנותי מקיף את כל תחומי הידיעה האנושיים, מהווה האמנות עולם מלאכותי שנברא על ידי בני אדם לצורך חווייה. עולם זה מכיל בתוכו את הכוח להמחיש את העולם הטבעי במונחים של הנאה ויופי. ההנאה והיופי האמנותיים שחווה האדם עולים בקנה אחד עם דיוקו של העוסק באמנות בזיהוי העולם.

בצורה פשוטה ניתן לומר כי ככל שצייר מצייר מהות בצורה מדוייקת יותר תהיה ההנאה האמנותית גדולה יותר - אך זה איננו אומר כי הצייר הוא צלם: למעשה, מה שהצייר תופש במכחולו הוא הרבה יותר ממה שהצלם מצליח להנציח במצלמה. בפעולת הציור יש גורם של מציאותיות שלא קיים בצילום והוא העיצוב שמחיל האמן על המציאות, המתבטא בבחירה שהוא מערב בכל פרט של יצירתו. הציור הוא, למעשה, תוצאת הזיווג הפעיל בין רוח לחומר - בין רוחו של האמן אשר נתנה פירוש למהות חיצונית ועיצבה אותה בהתאם לרוח זו. צילום, לעומת זאת, אינו אלא תוצאה של פעולת תגובה עירומה של מפגש חמרי.

כמו האדם בכלל, העוסק תמיד בידיעה בצורה כלשהי, עוסקת גם האמנות תמיד בידיעת המציאות: באופן יסודי, האמנות היא ענין ידיעתי. כך, לאמנות יש תמיד ערך ידיעתי ותמיד ניתן לשפוט אמן, יצירת אמנות או אסכולה אמנותית לפי התאמתה למציאות, כלומר: לפי אמיתותה.

אך דרכה המובהקת של האמנות לטפל בידיעה איננה דרכו של השכל המנתח אלא דרכה של הנפש האנושית לטפל בעולם - מפגש באמצעות חווייה, המבוססת על יכולתה של התודעה האנושית לתפוס את המציאות; המסלול הידיעתי של האמנות איננו מילולי אך גם איננו לא-מילולי - הוא מציאותי; האמנות היא מציאותית, וככזו היא חובקת את כל הנמצא במציאות: ענפי האמנות משתרעים על כל היבטי המציאות וכל אמן עוסק בבניית דגמי מציאות לפי ענף האמנות שבו בחר לפעול; הצייר מביע את מסריו דרך ההיבט הדו-מימדי של המציאות, הפסל עמל באמצעות שלושה מימדים, המשורר מפעיל לשירותו מלים ואילו המחזאי או הקולנוען מציג לפנינו שילוב היבטי מורכב של מימדי זמן, אישיות ומלים גם יחד.

מציאותיות, בהקשר פילוסופי-אקרופוליטני(*), משמעה שהמציאות מהווה מהות מאוחדת של רוח ושל חומר, ובה החוק, המבטא את הרוחני, בא לידי ביטוי בעולם החומרי. בניגוד לגישה זו עומדות גישות אשר מנתקות את הרוח מהחומר ומחזיקות באחד משניהם כבאליל וכמושא התייחסות ראשי. סוג זה של גישה מציג את המציאות בצורה מעוותת, כשהיא רוחנית באופן המנותק מחומר או חומרנית, בצורה המנותקת מהרוח. אמן טוב מציג את העולם בצורה מציאותית, כשהרוח והחומר משולבים זה בזה בצורה נכונה. בדרך זו מושגים גם ההנאה ותחושת היופי בצורה הטובה ביותר, וגם תחושות ההתקדמות וההתפתחות שמתקיימות בהכרח עם רכישת כל ידע חדש. זו גם הסיבה לאמת המידה הכפולה שבה משתמשים לצורך הערכתה של איכות אמנותית: אמת מידה זו בודקת את מידת הדיוק העובדתי של תיאור העולם החיצוני בד בבד עם מידת הדיוק שבה הצליח האמן היוצר לבטא את רוח המציאות.

הבה נדגים את ההבדל בין גישות פילוסופיות למציאות, כפי שהוא מופיע באמנות, בשתי אמנויות קיצוניות, שאחת מדגימה התייחסות להיבט חומרי מסויים של העולם בתחום החושים, אמנות הציור - והשניה מדגימה התייחסות מורכבת, המשלבת אמנויות רבות ושונות, אמנות הקולנוע:

(*) אקרופוליטניות = גישה תיאוסופית לפילוסופיה

בציור אנו עשויים לצפות בהופעה של מיקוד, טשטוש או שילוב של מיקוד וטשטוש; המיקוד ייתן תחושה של מציאות מתה, צילומיות וחוסר-תנועה, שאיננו נוגע רגשית באדם; הטשטוש - תופעה נפוצה בציור של זמננו, המציג מריחות של צבע - אינו מוסר לנו שום מידע על העולם החיצון כי הוא לא מתייחס למהות חיצונית כלשהי; אך השילוב של מיקוד וטשטוש הוא המציאותי ביותר, כי במציאות אנחנו צופים בתמונת עולם שחלקה ממוקד וחלקה לא, ולכן ציור שישלב מיקוד וטשטוש יהיה גם המשכנע ביותר מבחינת אמינותו. למעשה, בניגוד למה שידוע בקרב הציבור, אין גדולי הציור יוצרים במיקוד מלא אלא מציגים עבודות שבהן המיקוד משולב עם טשטוש בדרך שתואמת את השיפוט האסתטי של האמן.

באמנות הקולנוע נפוצים היום שני סוגי סרטים המדברים בשפה מנוגדת: סרטי "פעולה", שהם "שוברי קופות", ולמולם סרטי "איכות", שמוצגים בסינמטקים ומועדוני קולנוע וזוכים, בד"כ לקהל מצומצם. סרטי ה"פעולה", שכשמם כן הם, מבוססים בד"כ על פעולה ותנועה כשהעלילה נעה ממקום למקום והמרחב החמרי נמצא בהפעלה חזקה. בסרטי ה"איכות", לעומת זאת, מתרחשת העלילה במרחב הנפש האנושית והעימותים הם, בד"כ, בעלי אופי פסיכולוגי. בשל היותה של חלוקה זו מבוססת על עקרון פילוסופי-אסתטי שמפריד רוח מחומר היא כל-כך מוחלטת עד שנראה כי היא איננה ניתנת לאיחוד; בסרט הפסיכולוגי לעולם לא תבוסס התרת העלילה על פעולה פיזית נועזת של גיבור שישנה מצב פוליטי יסודי עפ"י בחירה - ומאידך, בשום סרט פעולה שנועד "לכל המשפחה" לא תשלים הדמות הראשית עם רוע מזלה מתוך הכרה נטורליסטית באי יכולתו המטפיסית של האדם... אך המציאות איננה מחלקת את האדם לרוח וגוף - במציאות קיימים גם מצביו הפסיכולוגיים של האדם וגם כושר הפעולה הפיזי שלו. אמנות דרמטית שמציגה את האדם ללא יכולת בחירה, למשל, שגויה ומטעה כי יכולת הבחירה שלו קיימת. אמנות שמציגה את הפעולה הפיזית ללא המחשבה או את המחשבה ללא הפעולה הפיזית כענין היסודי במציאות תהיה, מבחינה פילוסופית, שגויה וגם תביא את האדם לטעות. מבחינה חוייתית, תהיינה גישות אסתטיות שגויות אלה פחות מהנות והאדם יחווה בהן פחות יופי.

כפי שראינו, האמנות - החל מהרמה התצפיתית-חושית וכלה ברמה העלילתית - מוסרת מידע על המציאות. נכונותו של מידע זה קובעת את איכותה היסודית של האמנות הנדונה. כך, ביסודה של כל אמנות עומדת ידיעה וכל אמנות ניתן לשיפוט - בגבולות יכולתנו לנתח את ההיבט הידיעתי המעורב - על יסוד השאלה האם היא מאפשרת לאדם גישת ידע טובה יותר למציאות או לא - או, אולי, גרוע יותר: משקרת לו.

למותר לציין כי אם נקבע שתנאי לאיכותה של יצירה אמנותית יהיה היותה מבוססת על זיהוי נכון של המציאות והיותה גשר המחבר בין חוכמה לחיים, הרי אמנות המבוססת על שקר איננה יכולה לקבל את התואר אמנות טובה. עם זאת, עדיין אין בדברים שלעיל משום הגדרה נוסחתית מלאה של היחס ההולם שבין ידיעתו הטכנית של האמן היוצר לבין האמת שלו. הדבר נובע מכך שזיהויו את עובדות המציאות שביסוד האמנות בכלל ואמנותו בפרט יכול להיות נכון או מוטעה בכל אחד מהרבדים של אמנותו. מבחינה זו יכולה להיווצר אף סתירה חמורה בין גורמים הקיימים באמנותו, אשר לא בהכרח יפריעו לחווה אמנות את הנאתו השלמה. דבר זה יכול לקרות, למשל, כאשר אחת מאמנויות המשנה המרכיבות את יצירת האמנות לוקה בחסר ביחס לשאר חברותיה כמו, למשל, המוסיקה בסרט קולנוע, אשר איכותה יכולה להיות טובה או גרועה ביחס לאיכות העלילה ובמובן הראשון לשפר את חוויית הסרט או, במובן השני, לגרוע מחוויה זו. בימינו, שבהם לשון אמנות הקולנוע מוכרת לקהל הרחב, אין רוב הצופים עוסקים כלל בניתוח היחסים שבין אמנויות המשנה הקיימות בסרט קולנוע – וקל וחומר שאין בידם הכלים לפרק את עיסקת החבילה האסתטית שמוקרנת לפניהם, כדי לדעת את המידה שבה מתאימה כל אחת מהאמנויות המרכיבות את היצירה למציאות.