טוב ויפה?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1648
טוב ויפה?
על המס הפוליטי שמשלם האמן הישראלי
כשדיבר בתכנית רדיו בנושא שילובים מוסיקליים של מערב ומזרח הזכיר מר שריף את פעילותו של דניאל ברנבוים בתחום זה, אשר יזם את הקמתה של תזמורת פלסטינית, וכדי לתאר את איכות פעולתו עימה בחר בביטוי "יוצאת מן הכלל". אך בבחירתו בביטוי זה, שיש התופסים אותו כציון חיובי, ובהימנעו מאמירה מפורשת אם מבחינה מוסיקלית היה ההישג של תזמורתו הפלסטינית של ברנבוים טוב או יפה אין אנו יודעים באמת אם אפילו לדעתו של מר שריף היה הישגו טוב או יפה...
ושאלה אחרת העולה בהקשר זה היא באיזו מידה – אם בכלל - האם היה מר שריף מודע להיבט הפוליטי של דבריו, כלומר להיות פעילותו של ברנבוים בשנים האחרונות רווייה במגמה התומכת את הגישה הפוליטית הפלסטינית? כי סביר שבבחירתו זו של שריף לציין את פעולתו המוסיקלית של עמיתו היה יותר מקורטוב של תמיכה ב"הומניזם" שלו.
כי את התמיכה הזו העניק לברנבוים באחת מתכניות הבוקר של "קול המוסיקה" נועם שריף, חתן פרס ישראל, שאותו קיבל על פעילותו המוסיקלית העשירה. בהקשר זה הדגים המוסיקאי נעים ההליכות, איך משלמים בישראל אמנים - ולמעשה כל מי שעוסק באמנות - את מסיהם – ולא מדובר, בהקשר זה, במסים על השירותים החומריים שהאמנים מקבלים – חשמל, מים וכיו"ב – אלא במיסוי פוליטי על הטיפול המסור שהם מקבלים מן הממסד האמנותי על יסוד פוליטי.
ממסד זה, בישראל הריכוזית, מעניק לאנשי הרוח (הכולל, ממילא, את האמנים) שירותים של ליטוף ושמירה, שבהם הוא דואג לטפח אותם מבחינה קיומית ואשראית כאחד. כלומר: להעניק להם אפשרויות קיום (כלומר משרות ותפקידים) במוסדות ומסגרות המקצועיים והחינוכיים, המהווים חלק ממנו – ודואגים, מבחינת האשראי שמקבל אמן בתרבות, ששמו יינשא ברמה בתודעה הציבורית.
בגרסה הישראלית המתוחכמת של השיטה הידועה בדיקטטורות כפיקוח המדינה על האמנות, יש גם כאן מי שדואג לטעת באמנים את הערכים שלפיהם עליהם ליצור ולפעול, ולו מתוך מודעותם לכך שהליכתם בתלם הממסד תקבע את איכות חייהם. אחרי תקופת חיים שבה יעניקו לציבור את יצירותיהם, יקבע הממסד אם הם ראויים לקבלת ציוני איכות כמו פרס ישראל. פרס כזה או מילגות יוקרתיות אחרות, מהוות הצהרה על כך שהאמן שילם את מיסיו לממסד ודאג שלא לערער את מוסדותיו יותר משזה הרשה לו.
מבחינה אמנותית גורמת שיטה זו לשתי תופעות שליליות משלימות: האחת, שאמנים גדולים שחיון במדינת ישראל בילו את חייהם בקיום קשה-יום ועברו מן העולם בדלות קשה. השניה, שאמנים רעים ביותר זכו בישראל באופן לא מוצדק לשם גדול ולתמיכה חומרית רבה מקופת הציבור. למותר לציין כיצד מגמה כזו בלמה את האמנות הטובה והועילה להתפשטות הרעה.
במקרה של נועם שריף, שאין עוררין על כשרונו המוסיקלי האובייקטיבי, מעניין לעקוב אחר התנהגותו הפוליטית של האיש כהדגמה להמחשתה של זו מערכת ערכים שהמחזיק בה – במיוחד אם הוא אמן – אינו מודע תמיד לתכניה הפוליטיים. במציאות הרוחנית של ישראל 2012, שבה נראה שרבים האמנים המאשרים את המגמות הפוליטיות השליטות בישראל של השמאל, אין זה אלא עיוות ראיה הנוצר על ידי הממסד הדואג שאמנים בעלי השקפה שאינה "מתאימה" לו ממילא לא יוכלו למצוא בחסותו מקום.
בהקשר הרעיוני שמקובל על הממסד האמנותי בישראל חיים זה בצד זה בהרמוניה רעיונות אסתטיים ופוליטיים המעלים על נס בצורה ישירה או עקיפה הן רעיונות כמו אמנות חופשית מרעיונות והן אמנות שמייצגת מגמות פוליטיות סובייקטיביסטיות, פציפיסטיות וסוציאליסטיות.
רשת השידור הישראלית הממלכתית, שתמיד היתה מעוז השידור הממלכתי, נגועה במסריו של השלטון הריכוזי עד דכא ודוגמה מובהקת לכך היא תחנת "קול המוסיקה", שלכאורה מנצחת על נושא המוסיקה הקלאסית, שאינו "פוליטי" אך מגמתיותו הערכית שקופה לכל מי שיודע לקרוא בין השורות של התמליל המוסיקלי שהוא משדר. למשל לאחרונה, בעקבות האחד במאי, הרי שיום למחרתו, אחרי שבשידורי ישראל עשו כמיטב יכולתם להעלות על גלי האתר את כל מה שלדעת הקומוניסט מייצג את ה"חג הפועלים" מבחינה מוסיקלית (כמו, למשל, השמעת סימפוניית ה1 במאי של שוסטקוביץ'), סיפר נועם שריף למאזינים על כך שאביו היה פועל בנין ש"בנה את תל-אביב בעשר אצבעותיו ןנפטר באחד במאי". הוא עשה זאת בתכנית הבוקר של "קול המוסיקה" שבשמה הצהרה פרו-פרולטריונית מובהקת – "מוסיקה לנהגי משאיות" – שבה שוחח עם אחד מהמאזינים.
באותו הקשר ביטא שריף קשר מעניין למגמה הפוליטית הכללית של השלום באמירתו ש"מוכרחים להשתמש במוסיקה מכל העדות" ובכך שהשמיע קטעי שירת מואזין תוך מתן מחמאות ליפייה של השירה הקולית הדתית של האיסלם, כשהוא מוסיף על קולו של המואזין קטע של שירת מקהלה נוצרית ומספר למאזיניו על מלחין שהפיק מהחומרים של המוסיקה האפריקאית יצירה שקרויה "סנקטוס אפריקנוס", תוך שהוא מסביר לקהל המאזינים את הפוטנציאל של שילוב מוסיקה ווקאלית של בני דתות שונות לכדי הרמוניה תרבותית וסמלית כאחד.
לסיום התכנית משמיע שריף את לוטה לניה, אשתו של קורט וייל, כשהיא שרה עם לואי ארמסטרונג את "מקי סכינאי" מתוך "אופרה בגרוש" שחיבר בעלה. לרוב אין המאזינים ל"קול המוסיקה" רואים משום חריגה בעובדת היות סוג מוסיקה זה שילוב של ג'ז ומוסיקת קברטים, החורגת לכאורה ממסגרת התכנית הקלאסית, שכן מוסיקת הג'אז התנחלה בכמה מתכניות המשנה של התחנה מזה זמן מה, אך במקרה זה – שבו המוסיקה המושמעת מכוונת במוצהר ל"אדם הפשוט" - יש בהשמעת קורט ווייל, שנחשב על ידי הממסד הרוסי בשנות ה50 לאחד ממבקריו הגדולים ביותר של הקפיטליזם האמריקני, יותר מנופך של אהדה למסורת הסוציאליזם האנטי קפיטליסטי החביבה על אוהדיו המסורים של המחנה הסוציאליסטי.
דבר לא ברור לחלוטין הוא מידת הסוציאליזם האנטי-קפיטליסטי שקיימת בעורקיו האידיאולוגיים של חתן פרס ישראל שריף, אך יש בעצם העובדה שמצא לנכון להשמיע את קטע הג'ז הזה יום אחרי חג הפועלים, יסוד שלא מן הנמנע שהאיש ידע כי יתקבל בברכה על ידי תחנת השידור של ישראל הסוציאליסטית. אחרי הכל יש, במונחים של הסוציאליזם, במושג "קלאסיקה" מרחב שהוא גדול למדי להחדיר אליו את הפוליטיקה הפועלית השוויונית דרך גיבוריו ההסטוריים של החיבור המוסיקלי האדום (אשר גם ביקרו בבריה"מ) ונתקבלו באופן חיובי על ידי המשטר העריץ.
כך או כך, אין ספק שכל הפרטים הללו, שאותם השמיע שריף לקהל התחנה, הקושרים ביחד את שילוב התרבויות של המזרח והמערב, של המוסלמי והנוצרי, של חייו הפרטיים ושל פעילותו האישית חברתית, מהווים דוגמה לתשלום מכובד של מסים פוליטיים.