אסתטיקה יהודית בחברת זמננו

 

אסתטיקה יהודית בחברת זמננו

תרבות ישראל העכשווית והאמן היהודי בכוח

לאסתטיקה בכלל ולזו היהודית בפרט תפקיד בעל משמעות מטפיסית, אשר בא לידי ביטוי, קודם לכל, בעצם היותה של תורת ישראל יצירה אמנותית.

הגדרת תורת ישראל כ"אמנותית" אינה באה לצמצם את היקף פעולתה במציאות אלא להיפך: לציין כי ביסודו של דבר המשמעות של אמנות איננה אמורה להצטמצם לגדר פעילות אנושית מסויימת אלא מהווה היבט מקיף של המציאות כולה. בהקשר זה, יש לציין כי בנוסף לחקירה הדתית העצומה שנעשתה על ידי גדולי היהדות בהיבטים התכניים של תורת ישראל, יש מקום להשתית את הבנת התורה, בין היתר, על עקרונות אסתטיים כלליים, שחלק מהם נוגע לתחום הספרות. בנוסף למסקנות הישירות הנוגעות לערכי היסוד הכלולים בתורה, אשר נוגעים לקיומו ולקידומו של העם היהודי, יש בעקרונות אלה גם כדי לתת הסבר חלקי להשפעתה העצומה, האוניברסלית, של יצירה זו על התרבות האנושית כולה.

הדברים נוגעים לעובדת היותה של האמנות בכלל נוגעת לערכים כלל-עולמיים אשר אינם נוגעים רק לעם זה או אחר אלא, ביסודם, נוגעים לאדם באשר הוא. במיוחד באה לידי ביטוי באסתטיקה התורנית עובדת היותה מגלמת ערכים אנושיים כלליים, שביסודם מחזיקים בכוח (פוטנציאלית) גם את ההשפעה העתידית המהווה חלק מחזון הגאולה, שתבוסס, במידה רבה על הבנת הערכים שהיהדות מחזיקה בהם משחר קיומה באמצעות שפת האמנות. ביסודה, לשון זו, המובנת לכל בני האדם, היא שעשויה לאפשר את הערכתה הנכונה של היהדות וערכיה באופן האובייקטיבי ביותר.

אם נרחיב את הדברים לאמירה ברוחו של אפלטון, אשר אמר כי ניתן לראות ביפה את הטוב, צריכה נקודת המבט היהודית לראות את הדברים מנקודת מבט אלוהית, כקשורה לאמירה היסודית "וירא כי טוב" ולראות בה ייצוג להיבטי יסוד רבים של הבריאה, הכוללים ביניהם גם את היפה. היפה, במובן זה, הוא אחת מהדרכים היסודיות הקיימות לתפישת המציאות על ידי תודעה חיה – וזו מתחילה, כמו כל פעילות חיובית אחרת במציאות, כפעולה של בריאה אלוהית, וכמוה היא אינה מסתיימת בה אלא באה לידי ביטוי בכל היבטי הקיום, עד כמה שהם נוגעים לצורת תפישת העולם על ידי כל החי בו.

ניתן, בהקשר זה, לראות את ההיבט האסתטי כאחד מהיבטי הקיום היסודיים, האופייניים לכל רוח חי באשר היא. בניגוד לגישה הדארוויניסטית, התופשת את שדה הקיום של החי כמהות חומרית ובהקשר זה גם את צרכיו כצורכי חומר במהותם, תופשת האסתטיקה המטפיסית – או, אם תרצה, הדתית-רוחנית – את היופי כאחד מהצרכים היסודיים של רוח החי, גם כאשר היא איננה מוגדרת באופן מושגי. ברוח זו, ניתן להניח כי הערכים הרוחניים המגולמים והמשודרים על ידי בעלי חיים ביחסים שבינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם, מצייתים לאותם עקרונות צורניים המבוטאים בהקשר האלוהי והאנושי כעקרונות אמנותיים-אסתטיים וכיו"ב.

המושג המאחד את סוגי הקשר בין החיים לעולם הוא "ידיעה" ובהקשר הנדון יש לראותו כצורת קשר בין כל המצוייד בתודעה לבין העולם הנודע לו. בזמן שבעל החיים בעל התודעה מזהה, ברמתו שלו, יופי – ואף מגלם אותו - אף כי הוא איננו מסוגל לברוא כזה, האדם נטען ביכולת ליצור יופי ולהעריך אותו גם יחד. האמן הגדול של העם היהודי במדבר זכה להיקרא בשם "בצלאל" שמשמעו נוגעת, לפי פרשנים מספר, ביכולתו להידמות בפעולתו לאל. בהקשר זה, מדובר בזיהוי העובדה של הקשר בין אמנות לבריאה. זוהי הופעה אחת מני רבים של עובדות המשנה של אמת חשובה יסודית: שהיהדות מהווה, ביסודה, שידור אסתטי. כלומר שיהדות מעבירה את מסריה במודע באמצעות האמנות – וקודם לכל אמנות הסיפור, הבאה לידי ביטוי בסיפור הבריאה. מאוחר יותר, בהזדמנויות רבות ומגוונות, מודגש כוח האמנות ביהדות כפעולת הרוח המלווה את היכולת הפיזית, כמו יכולת הנגינה של דוד ופעולות הנגינה והשירה של הלויים המהוות חלק מעבודת הקודש בבית המקדש.

הפעילות האמנותית היהודית הפכה לחלק מהווי החיים היהודיים עם התפתחות מאפייני ההסטוריה היהודית ששיאה בגלויות ובתפילה משופעת השירה שמגלמת, בין היתר, הכרה מעשית בכך שהמוסיקה מהווה תקשורת עם מימדים רוחניים מופשטים. למוסיקה היהודית היתה, מאוחר יותר, השפעה רבה על התפתחות המוסיקה בעולם; דבר זה בא לידי ביטוי בוידויים של כמה מגדולי המלחינים כי לשירת המקהלה הדתית בבתי הכנסיות היתה עליהם השפעה השראתית – ובמיוחד הגיע הדבר לשיאו בהתפתחות שנעשתה בתחום המוסיקה בעולם החדש בתחוחם הביצוע המוסיקלי; מן המפורסמות הוא כי מספרם של המבצעים המוסיקליים היהודיים הגדולים במוסיקה עולה בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסיה. המקום הנכבד שאותו תופשים כנרים ופסנתרנים יהודיים בצד מנצחים יהודיים בצמרת עולם המוסיקה היה כבר ל"מיתוס" מודרני מוכר, ביחד עם השתלבותם של מבצעים מעולים שנולדו במדינת ישראל החדשה.

אך בצד עליה זו בתחום הביצוע המוסיקלי ספג תחום האמנות בכללותו מכה קשה במאה ה-20: אסכולות אסתטיות רעיוניות אשר דגלו בחוסר-תבוניות מוצהר, בצד גישות פוסט-מודרניסטיות וניהיליסטיות יצרו הרס עצום בשדות האמנות, תוך שהם בולמות את ההתפתחות שחלה באמנויות השונות עד המאה ה-19. החל מראשית המאה ה-20 מתחולל בעולם האמנות תהליך הרסני שמשמעותו המעשית חיסול הפוטנציאל האסתטי התרבותי הכלל-עולמי. מחוץ לאיים של אמנות אמיתית שהתקיימו דווקא בחסות עריצויות פוליטיות, כדוגמת האסכולה הריאליסטית בבריה"מ, נדחקו כל יורשיה הטבעיים של האמנות הגדולה אל מחוץ לבימת המודעוטת הציבורית, אשר נכבשה על ידי נציגיה של שרלטנות כאוטית. ברברים חדשים אלה, אשר חברו בעולם המערבי לפוליטיקה קטנה של עסקנים חסרי הבנת יסוד באמנות טובה, מנצלים מזה כמה דורות את הבורות שהשתלטה על תחום האמנות ואת אי המוסריות של הגזלנים הממשלתיים; כעצם בגרונה של ההתפתחות האסתטית של האנושות זורים הם לכל רוח עוועים תקציבים מנופחים לפרוייקטים שקריים ומגבירים בכך את האסון התרבותי שהמערב של היום סובל ממנו.

אסון זה בא לידי ביטוי בעיקר בכך שעם היעלמותן של אמות המידה היסודיות של הערכת אמנות טובה, נעלמה מן העולם גם המסורת שבאמצעותה חיה האמנות הטובה לפני כן. בעולם של היום יש פחות ופחות סיכוי לאדם צעיר להיחשף ליצירות אמנות טובות באמצעות מערכות החינוך הנשלטות על ידי המדינה, שלא לדבר על ירידה גסה בסיכוייו של מי שהוא בעל יכולת אמנותית לפתח את אמנותו, להביאה לידי שלמות – ולקבל על כך הכרה ראויה.

כפי שצויין לעיל, יכול היום רק נגן מבצע בעל שיעור קומה להתבלט ביכולתו במיוחד בתחום ביצוע מוסיקה קלאסית, אך בכך מתמצות האפשרויות הפתוחות היום לפני שוחרי האמנות; אין, בימינו, תחום אמנות שבו לא שולט הרס מלא וכולל, המשווה, במקרה הטוב, בין אמנים גרועים לטובים – ובמקרה הגרוע ממעיט בערכם של הטובים ומוקיע אותם כ"בלתי מעודכנים". סופר, יוצר מוסיקלי או צייר המעוניינים למצוא קיום בעולם של היום נדונים למסע מפרך של ביזוי עצמי לפני שורה של ועדות ציבוריות, הממונות על תקציבים אמנותיים, לצורך קבלת אמצעי קיום בסיסיים. בועדות אלה יושבים לרוב אנשי ציבור מושחתים, המוזנים ברעיונות מוטעים לגבי הראוי להיתפש כאמנות חיובית.

כל ההיבטים הללו מהווים היום אבני נגף קשורת לפני האמנים בעולם של היום, שבו שולטות, במובנים רבים, מדינות עריצות במשאבים הקובעים את יכולתם של אמנים להתקיים כיוצרים עצמאיים. הדבר קשה במיוחד כשמחזיקה מדינה בשליטה משאבית גדולה על שוק הרוח שלה, כולל רובם ככולם של היבטי הרוח שלה, הכוללים את תחום התקשורת והחינוך, המתאימים עצמם לגישה הפוליטית הפורמלית השלטת. דוגמה למצב כזה היא מדינת ישראל, אשר במובנים רבים גם שולטת בחייהם של אנשי הרוח שלה דרך שליטתה בהרבה ממקורות פרנסתם.

מדינת ישראל של היום מהווה, במונחים של תשתית אמנותית, את אחד מההקשרים הקיומיים הגרועים ביותר שיכול אמן טוב לצפות לו בחייו: לא רק שישראל מהווה גוף מדיני סוציאליסטי-ריכוזי המאחד ממשלתית את כל הפעילות האמנותית הציבורית תחת תקציביו ולא רק שהעילית האינטלקטואלית שלו בתחום זה סובלת מרעיונות אמנותיים גרועים כתוצאה מחשיפתה מאז קומה לזרמים האנטי-תרבותיים שהשתלטו על המערב, קיימים בישראל שני מימדים נוספים, הקובעים מי במדינה יקבל סיכוי – ותקציב - להציג תערוכה, להפיק סרט או להוציא לאור ספר בתמיכה ציבורית:

מימד ראשון הוא המימד הפוליטי: לפני מי שמקובל בפוליטיקה הישראלית כשייך ל"בני האור" (כלומר לשמאל הפוליטי ולמה שמקובל כחלק מ"מחנה השלום") פתוחות כל האפשרויות גם בתחום האמנותי. במובן זה, כל החפץ לתאר באור אמנותי חיובי את התגשמות חזון השלום, למשל, יקבל עזרה ממשלתית במשאבים, ביקורת חיובית ודחיפת קריירה רבת-כוח גם במונחים של המלצה להצלחה בחו"ל – ובמיוחד באירופה, אך מי שינסה להציג היבט חיובי בקיומה של התישבות יהודית בשטחי יש"ע יחוש על בשרו יחס של "פרסונה נון-גראטה", אשר לעולם לא יוצהר במפורש, אך לא יאפשר לו ליצור, בהקשר זה, יצירת אמנות.

המימד השני, החובר, לעתים קרובות, למימד הראשון, הוא זה של מקומה של הדת בחברה הישראלית. בפני שומר המצוות בישראל, המבקש להנות מסיוע ציבורי לצורך תמיכה באמנותו, יועמדו תנאים שמשמעותם, פעמים רבות, "פשרה" עקרונית בנושאי מסורת. בהקשר זה, קשה עד בלתי אפשרי יהיה ליוצר דתי לקבל סיוע ממלכתי לצורך ארגון תערוכה, אלא אם כן ישכנע את המסייע שיש בה משום הצדקה לקבלת תקציב כזה, בהנחה הבלתי מפורשת שמי שיקבע את הערכים המתבקשים יהיה חילוני.

אף כי בישראל אין הדברים נאמרים במוצהר, מהווה התמיכה הציבורית באמנות המקומית, פעמים רבות, את התנאי לקיומה. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בתעשיות אמנות עתירות ממון כמו קולנוע, אך גם המבקש להציג תערוכה או להפיק ספרות ימצא את עצמו בנחיתות אל מול התקצוב והתמיכה הניתנים למי ש"מתאים" יותר ממנו מבחינה פוליטית.

אך מה שיהווה כובד מכריע לא פחות מאלה במשקלו על אפשרות היצירה האמנותית של האמן הלא-שמאלני או הדתי, הוא הבנתו שלו את הרעיונות האסתטיים שנמצאים ביסוד פעולתו האמנותית. בהקשר זה תקבע, פעמים רבות, המידה בה הושפע רעיונית מהרוחות הנושבות בחברה. כשמדובר בחברה הישראלית, ימצא אמן זה כי הרבה לפני שהוא מתמודד עם הבעיות הנוגעות לפוליטיקה של מצבו הקיומי, עליו להתמודד עם שאלות ערכיות מהותיות העוסקות במטרותיה של האסתטיקה והתאמתה לחייו.

לצורך בירור זה שומה על האמן היוצר קודם לכל להתנקות מהשפעות רעיוניות זרות אשר, כאמור לעיל, שולטות בעולם הרעיוני הישראלי כתוצאה מההשפעה של הניהיליזם החדש בתחום האסתטיקה. אחת הדרכים לצורך הטהרות זו – אך אולי הטובה מכולן – היא לשוב אל שרשיה של המטפיסיקה היהודית, הקודמת בעקרונותיה המוחלטים והתבוניים להתפתחות האסתטית המערבית. המודעות היהודית לערך האובייקטיבי של האסתטיקה כצורך רוחני אנושי, אם תוצב כתנאי יסודי על ידי האמן היהודי החדש, תהווה בערכיה תשתית לתקדים שלא יפול בערכו מהטובים שבערכי האמנות – ויתכן אף שיבנה יסוד לפתרון הבעיה האסתטית העכשווית.

בעולם ההווה, הכולל את תרבות ישראל, אשר משותק היום מבחינה אסתטית בשל היותו כבוש על ידי הברברים מן הצפון, יש סיכוי לאסתטיקה חדשה, המבוססת על הבנת האסתטיקה היהודית. אסתטיקה זו צריכה לבסס תפיסה אמנותית אשר רואה את היהדות כמה שלא רק יכול להיות מקור השראה אוניברסלי – אלא שהוא גם פעל ככזה במשך דורות רבים.

במסורתה השפיעה היהדות רבות על העולם. חלק גדול מהשפעתה זו נבע מהערכים היסודיים שביטאה היהדות בכתבי הקודש שלה. אך בנוסף לאלה, קיימים ערכים רבים ומגוונים הנובעים מתפיסתם של אמנים יהודים את העולם, אשר באים היום לידי ביטוי ביצירותיהם האמנותיות. אין, למעשה, תחום אמנות שבו אין היוצרים היהודיים יכולים לתרום רבות לעולם הסובב אותם. אף מבלי להזדקק לחדור בשלב ראשון לבעיות ההלכתיות הכרוכות בחלק מהישגיו האמנותיים של העולם הלא-יהודי, כמו העירום באמנות הפלסטית או קול האשה בשירה, אין ספק שיש מקום לאמן היהודי בהצגת תמונת עולם ערכית המדגישה רבים מהערכים היהודיים שהעולם כולו יכול להעריך ולגבות.

רבים הם הערכים שהיהדות מדגישה במובהק, אך דווקא באמנות היחידאית, הנוצרת על ידי אמנים כביטוי אישי, יש משום ביטוי צורך אנושי יסודי, אשר איננו דתי במובן החברתי. דווקא היום, כאשר אמנות העולם המערבי קרסה והותירה חדלון משמים, שבו אין היחיד היוצר מסוגל למצוא את עצמו רעיונית או כלכלית יש מקום לחופש אמנותי חדש שיבוטא דווקא על ידי אמנים ישראליים שלא יהיו כבולים על ידי דוגמה ופוליטיקה. בשנים האחרונות אנו עדים להתגברות יצירתית של יהודים דתיים וכאלה שאינם אנשי שמאל. חשוב שיידעו שהערכים שהם מייצגים אינם דתיים ופוליטיים אלא, ביסודם, אסתטיים – ושביסודו של היופי שהם מבטאים נמצא הטוב.

מודעות מסוג זה יכולה לתרום גם לקירוב לבבות בכל מובן חיובי אפשרי, הן בין דתיים לחילוניים והן בין המבטאים את אהבתם לעולם על פי כללים תבוניים, בניגוד למי שנטש את הכללים. בהקשר זה, עשוי האמן שיזהה ויביע באמנותו את האיכות היהודית הרוחנית לתרום לשובה המחודש של אמנות טובה לעולמנו.

אסתטיקה יהודית בחברת זמננו

תרבות ישראל העכשווית והאמן היהודי בכוח

לאסתטיקה בכלל ולזו היהודית בפרט תפקיד בעל משמעות מטפיסית, אשר בא לידי ביטוי, קודם לכל, בעצם היותה של תורת ישראל יצירה אמנותית.

הגדרת תורת ישראל כ"אמנותית" אינה באה לצמצם את היקף פעולתה במציאות אלא להיפך: לציין כי ביסודו של דבר המשמעות של אמנות איננה אמורה להצטמצם לגדר פעילות אנושית מסויימת אלא מהווה היבט מקיף של המציאות כולה. בהקשר זה, יש לציין כי בנוסף לחקירה הדתית העצומה שנעשתה על ידי גדולי היהדות בהיבטים התכניים של תורת ישראל, יש מקום להשתית את הבנת התורה, בין היתר, על עקרונות אסתטיים כלליים, שחלק מהם נוגע לתחום הספרות. בנוסף למסקנות הישירות הנוגעות לערכי היסוד הכלולים בתורה, אשר נוגעים לקיומו ולקידומו של העם היהודי, יש בעקרונות אלה גם כדי לתת הסבר חלקי להשפעתה העצומה, האוניברסלית, של יצירה זו על התרבות האנושית כולה.

הדברים נוגעים לעובדת היותה של האמנות בכלל נוגעת לערכים כלל-עולמיים אשר אינם נוגעים רק לעם זה או אחר אלא, ביסודם, נוגעים לאדם באשר הוא. במיוחד באה לידי ביטוי באסתטיקה התורנית עובדת היותה מגלמת ערכים אנושיים כלליים, שביסודם מחזיקים בכוח (פוטנציאלית) גם את ההשפעה העתידית המהווה חלק מחזון הגאולה, שתבוסס, במידה רבה על הבנת הערכים שהיהדות מחזיקה בהם משחר קיומה באמצעות שפת האמנות. ביסודה, לשון זו, המובנת לכל בני האדם, היא שעשויה לאפשר את הערכתה הנכונה של היהדות וערכיה באופן האובייקטיבי ביותר.

אם נרחיב את הדברים לאמירה ברוחו של אפלטון, אשר אמר כי ניתן לראות ביפה את הטוב, צריכה נקודת המבט היהודית לראות את הדברים מנקודת מבט אלוהית, כקשורה לאמירה היסודית "וירא כי טוב" ולראות בה ייצוג להיבטי יסוד רבים של הבריאה, הכוללים ביניהם גם את היפה. היפה, במובן זה, הוא אחת מהדרכים היסודיות הקיימות לתפישת המציאות על ידי תודעה חיה – וזו מתחילה, כמו כל פעילות חיובית אחרת במציאות, כפעולה של בריאה אלוהית, וכמוה היא אינה מסתיימת בה אלא באה לידי ביטוי בכל היבטי הקיום, עד כמה שהם נוגעים לצורת תפישת העולם על ידי כל החי בו.

ניתן, בהקשר זה, לראות את ההיבט האסתטי כאחד מהיבטי הקיום היסודיים, האופייניים לכל רוח חי באשר היא. בניגוד לגישה הדארוויניסטית, התופשת את שדה הקיום של החי כמהות חומרית ובהקשר זה גם את צרכיו כצורכי חומר במהותם, תופשת האסתטיקה המטפיסית – או, אם תרצה, הדתית-רוחנית – את היופי כאחד מהצרכים היסודיים של רוח החי, גם כאשר היא איננה מוגדרת באופן מושגי. ברוח זו, ניתן להניח כי הערכים הרוחניים המגולמים והמשודרים על ידי בעלי חיים ביחסים שבינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם, מצייתים לאותם עקרונות צורניים המבוטאים בהקשר האלוהי והאנושי כעקרונות אמנותיים-אסתטיים וכיו"ב.

המושג המאחד את סוגי הקשר בין החיים לעולם הוא "ידיעה" ובהקשר הנדון יש לראותו כצורת קשר בין כל המצוייד בתודעה לבין העולם הנודע לו. בזמן שבעל החיים בעל התודעה מזהה, ברמתו שלו, יופי – ואף מגלם אותו - אף כי הוא איננו מסוגל לברוא כזה, האדם נטען ביכולת ליצור יופי ולהעריך אותו גם יחד. האמן הגדול של העם היהודי במדבר זכה להיקרא בשם "בצלאל" שמשמעו נוגעת, לפי פרשנים מספר, ביכולתו להידמות בפעולתו לאל. בהקשר זה, מדובר בזיהוי העובדה של הקשר בין אמנות לבריאה. זוהי הופעה אחת מני רבים של עובדות המשנה של אמת חשובה יסודית: שהיהדות מהווה, ביסודה, שידור אסתטי. כלומר שיהדות מעבירה את מסריה במודע באמצעות האמנות – וקודם לכל אמנות הסיפור, הבאה לידי ביטוי בסיפור הבריאה. מאוחר יותר, בהזדמנויות רבות ומגוונות, מודגש כוח האמנות ביהדות כפעולת הרוח המלווה את היכולת הפיזית, כמו יכולת הנגינה של דוד ופעולות הנגינה והשירה של הלויים המהוות חלק מעבודת הקודש בבית המקדש.

הפעילות האמנותית היהודית הפכה לחלק מהווי החיים היהודיים עם התפתחות מאפייני ההסטוריה היהודית ששיאה בגלויות ובתפילה משופעת השירה שמגלמת, בין היתר, הכרה מעשית בכך שהמוסיקה מהווה תקשורת עם מימדים רוחניים מופשטים. למוסיקה היהודית היתה, מאוחר יותר, השפעה רבה על התפתחות המוסיקה בעולם; דבר זה בא לידי ביטוי בוידויים של כמה מגדולי המלחינים כי לשירת המקהלה הדתית בבתי הכנסיות היתה עליהם השפעה השראתית – ובמיוחד הגיע הדבר לשיאו בהתפתחות שנעשתה בתחום המוסיקה בעולם החדש בתחוחם הביצוע המוסיקלי; מן המפורסמות הוא כי מספרם של המבצעים המוסיקליים היהודיים הגדולים במוסיקה עולה בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסיה. המקום הנכבד שאותו תופשים כנרים ופסנתרנים יהודיים בצד מנצחים יהודיים בצמרת עולם המוסיקה היה כבר ל"מיתוס" מודרני מוכר, ביחד עם השתלבותם של מבצעים מעולים שנולדו במדינת ישראל החדשה.

אך בצד עליה זו בתחום הביצוע המוסיקלי ספג תחום האמנות בכללותו מכה קשה במאה ה-20: אסכולות אסתטיות רעיוניות אשר דגלו בחוסר-תבוניות מוצהר, בצד גישות פוסט-מודרניסטיות וניהיליסטיות יצרו הרס עצום בשדות האמנות, תוך שהם בולמות את ההתפתחות שחלה באמנויות השונות עד המאה ה-19. החל מראשית המאה ה-20 מתחולל בעולם האמנות תהליך הרסני שמשמעותו המעשית חיסול הפוטנציאל האסתטי התרבותי הכלל-עולמי. מחוץ לאיים של אמנות אמיתית שהתקיימו דווקא בחסות עריצויות פוליטיות, כדוגמת האסכולה הריאליסטית בבריה"מ, נדחקו כל יורשיה הטבעיים של האמנות הגדולה אל מחוץ לבימת המודעוטת הציבורית, אשר נכבשה על ידי נציגיה של שרלטנות כאוטית. ברברים חדשים אלה, אשר חברו בעולם המערבי לפוליטיקה קטנה של עסקנים חסרי הבנת יסוד באמנות טובה, מנצלים מזה כמה דורות את הבורות שהשתלטה על תחום האמנות ואת אי המוסריות של הגזלנים הממשלתיים; כעצם בגרונה של ההתפתחות האסתטית של האנושות זורים הם לכל רוח עוועים תקציבים מנופחים לפרוייקטים שקריים ומגבירים בכך את האסון התרבותי שהמערב של היום סובל ממנו.

אסון זה בא לידי ביטוי בעיקר בכך שעם היעלמותן של אמות המידה היסודיות של הערכת אמנות טובה, נעלמה מן העולם גם המסורת שבאמצעותה חיה האמנות הטובה לפני כן. בעולם של היום יש פחות ופחות סיכוי לאדם צעיר להיחשף ליצירות אמנות טובות באמצעות מערכות החינוך הנשלטות על ידי המדינה, שלא לדבר על ירידה גסה בסיכוייו של מי שהוא בעל יכולת אמנותית לפתח את אמנותו, להביאה לידי שלמות – ולקבל על כך הכרה ראויה.

כפי שצויין לעיל, יכול היום רק נגן מבצע בעל שיעור קומה להתבלט ביכולתו במיוחד בתחום ביצוע מוסיקה קלאסית, אך בכך מתמצות האפשרויות הפתוחות היום לפני שוחרי האמנות; אין, בימינו, תחום אמנות שבו לא שולט הרס מלא וכולל, המשווה, במקרה הטוב, בין אמנים גרועים לטובים – ובמקרה הגרוע ממעיט בערכם של הטובים ומוקיע אותם כ"בלתי מעודכנים". סופר, יוצר מוסיקלי או צייר המעוניינים למצוא קיום בעולם של היום נדונים למסע מפרך של ביזוי עצמי לפני שורה של ועדות ציבוריות, הממונות על תקציבים אמנותיים, לצורך קבלת אמצעי קיום בסיסיים. בועדות אלה יושבים לרוב אנשי ציבור מושחתים, המוזנים ברעיונות מוטעים לגבי הראוי להיתפש כאמנות חיובית.

כל ההיבטים הללו מהווים היום אבני נגף קשורת לפני האמנים בעולם של היום, שבו שולטות, במובנים רבים, מדינות עריצות במשאבים הקובעים את יכולתם של אמנים להתקיים כיוצרים עצמאיים. הדבר קשה במיוחד כשמחזיקה מדינה בשליטה משאבית גדולה על שוק הרוח שלה, כולל רובם ככולם של היבטי הרוח שלה, הכוללים את תחום התקשורת והחינוך, המתאימים עצמם לגישה הפוליטית הפורמלית השלטת. דוגמה למצב כזה היא מדינת ישראל, אשר במובנים רבים גם שולטת בחייהם של אנשי הרוח שלה דרך שליטתה בהרבה ממקורות פרנסתם.

מדינת ישראל של היום מהווה, במונחים של תשתית אמנותית, את אחד מההקשרים הקיומיים הגרועים ביותר שיכול אמן טוב לצפות לו בחייו: לא רק שישראל מהווה גוף מדיני סוציאליסטי-ריכוזי המאחד ממשלתית את כל הפעילות האמנותית הציבורית תחת תקציביו ולא רק שהעילית האינטלקטואלית שלו בתחום זה סובלת מרעיונות אמנותיים גרועים כתוצאה מחשיפתה מאז קומה לזרמים האנטי-תרבותיים שהשתלטו על המערב, קיימים בישראל שני מימדים נוספים, הקובעים מי במדינה יקבל סיכוי – ותקציב - להציג תערוכה, להפיק סרט או להוציא לאור ספר בתמיכה ציבורית:

מימד ראשון הוא המימד הפוליטי: לפני מי שמקובל בפוליטיקה הישראלית כשייך ל"בני האור" (כלומר לשמאל הפוליטי ולמה שמקובל כחלק מ"מחנה השלום") פתוחות כל האפשרויות גם בתחום האמנותי. במובן זה, כל החפץ לתאר באור אמנותי חיובי את התגשמות חזון השלום, למשל, יקבל עזרה ממשלתית במשאבים, ביקורת חיובית ודחיפת קריירה רבת-כוח גם במונחים של המלצה להצלחה בחו"ל – ובמיוחד באירופה, אך מי שינסה להציג היבט חיובי בקיומה של התישבות יהודית בשטחי יש"ע יחוש על בשרו יחס של "פרסונה נון-גראטה", אשר לעולם לא יוצהר במפורש, אך לא יאפשר לו ליצור, בהקשר זה, יצירת אמנות.

המימד השני, החובר, לעתים קרובות, למימד הראשון, הוא זה של מקומה של הדת בחברה הישראלית. בפני שומר המצוות בישראל, המבקש להנות מסיוע ציבורי לצורך תמיכה באמנותו, יועמדו תנאים שמשמעותם, פעמים רבות, "פשרה" עקרונית בנושאי מסורת. בהקשר זה, קשה עד בלתי אפשרי יהיה ליוצר דתי לקבל סיוע ממלכתי לצורך ארגון תערוכה, אלא אם כן ישכנע את המסייע שיש בה משום הצדקה לקבלת תקציב כזה, בהנחה הבלתי מפורשת שמי שיקבע את הערכים המתבקשים יהיה חילוני.

אף כי בישראל אין הדברים נאמרים במוצהר, מהווה התמיכה הציבורית באמנות המקומית, פעמים רבות, את התנאי לקיומה. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בתעשיות אמנות עתירות ממון כמו קולנוע, אך גם המבקש להציג תערוכה או להפיק ספרות ימצא את עצמו בנחיתות אל מול התקצוב והתמיכה הניתנים למי ש"מתאים" יותר ממנו מבחינה פוליטית.

אך מה שיהווה כובד מכריע לא פחות מאלה במשקלו על אפשרות היצירה האמנותית של האמן הלא-שמאלני או הדתי, הוא הבנתו שלו את הרעיונות האסתטיים שנמצאים ביסוד פעולתו האמנותית. בהקשר זה תקבע, פעמים רבות, המידה בה הושפע רעיונית מהרוחות הנושבות בחברה. כשמדובר בחברה הישראלית, ימצא אמן זה כי הרבה לפני שהוא מתמודד עם הבעיות הנוגעות לפוליטיקה של מצבו הקיומי, עליו להתמודד עם שאלות ערכיות מהותיות העוסקות במטרותיה של האסתטיקה והתאמתה לחייו.

לצורך בירור זה שומה על האמן היוצר קודם לכל להתנקות מהשפעות רעיוניות זרות אשר, כאמור לעיל, שולטות בעולם הרעיוני הישראלי כתוצאה מההשפעה של הניהיליזם החדש בתחום האסתטיקה. אחת הדרכים לצורך הטהרות זו – אך אולי הטובה מכולן – היא לשוב אל שרשיה של המטפיסיקה היהודית, הקודמת בעקרונותיה המוחלטים והתבוניים להתפתחות האסתטית המערבית. המודעות היהודית לערך האובייקטיבי של האסתטיקה כצורך רוחני אנושי, אם תוצב כתנאי יסודי על ידי האמן היהודי החדש, תהווה בערכיה תשתית לתקדים שלא יפול בערכו מהטובים שבערכי האמנות – ויתכן אף שיבנה יסוד לפתרון הבעיה האסתטית העכשווית.

בעולם ההווה, הכולל את תרבות ישראל, אשר משותק היום מבחינה אסתטית בשל היותו כבוש על ידי הברברים מן הצפון, יש סיכוי לאסתטיקה חדשה, המבוססת על הבנת האסתטיקה היהודית. אסתטיקה זו צריכה לבסס תפיסה אמנותית אשר רואה את היהדות כמה שלא רק יכול להיות מקור השראה אוניברסלי – אלא שהוא גם פעל ככזה במשך דורות רבים.

במסורתה השפיעה היהדות רבות על העולם. חלק גדול מהשפעתה זו נבע מהערכים היסודיים שביטאה היהדות בכתבי הקודש שלה. אך בנוסף לאלה, קיימים ערכים רבים ומגוונים הנובעים מתפיסתם של אמנים יהודים את העולם, אשר באים היום לידי ביטוי ביצירותיהם האמנותיות. אין, למעשה, תחום אמנות שבו אין היוצרים היהודיים יכולים לתרום רבות לעולם הסובב אותם. אף מבלי להזדקק לחדור בשלב ראשון לבעיות ההלכתיות הכרוכות בחלק מהישגיו האמנותיים של העולם הלא-יהודי, כמו העירום באמנות הפלסטית או קול האשה בשירה, אין ספק שיש מקום לאמן היהודי בהצגת תמונת עולם ערכית המדגישה רבים מהערכים היהודיים שהעולם כולו יכול להעריך ולגבות.

רבים הם הערכים שהיהדות מדגישה במובהק, אך דווקא באמנות היחידאית, הנוצרת על ידי אמנים כביטוי אישי, יש משום ביטוי צורך אנושי יסודי, אשר איננו דתי במובן החברתי. דווקא היום, כאשר אמנות העולם המערבי קרסה והותירה חדלון משמים, שבו אין היחיד היוצר מסוגל למצוא את עצמו רעיונית או כלכלית יש מקום לחופש אמנותי חדש שיבוטא דווקא על ידי אמנים ישראליים שלא יהיו כבולים על ידי דוגמה ופוליטיקה. בשנים האחרונות אנו עדים להתגברות יצירתית של יהודים דתיים וכאלה שאינם אנשי שמאל. חשוב שיידעו שהערכים שהם מייצגים אינם דתיים ופוליטיים אלא, ביסודם, אסתטיים – ושביסודו של היופי שהם מבטאים נמצא הטוב.

מודעות מסוג זה יכולה לתרום גם לקירוב לבבות בכל מובן חיובי אפשרי, הן בין דתיים לחילוניים והן בין המבטאים את אהבתם לעולם על פי כללים תבוניים, בניגוד למי שנטש את הכללים. בהקשר זה, עשוי האמן שיזהה ויביע באמנותו את האיכות היהודית הרוחנית לתרום לשובה המחודש של אמנות טובה לעולמנו.