אמירה במוסיקה

 

אמירה במוסיקה

במוסיקה טובה מתבטא רעיון האובייקטיביות על ידי תנועות שניתן להבינן כשאלות ותשובות, תנועות ותגובות, כאשר חלקי היצירה המוסיקלית מתייחסים זה לזה בצורה לוגית כנובעים זה מזה באופנים יצירתיים, כשחלקים נעים לעבר תכלית ונותנים הנאה מכך שהם מתקדמים לעבר תכלית ומשיגים אותה.

זהו היבט אפייני רק לתהליכי החיים, הכוללים קשירת קשרים בין חלקים וחלקי משנה קצרים כחלקים בפני עצמם וכחלקים מיצירות גדולות וארוכות יותר, עם תמליל ובלי תמליל, בכל מיני גרסאות ואפשרויות כמו יחסי שמאל, ימין, למעלה ולמטה בציור או יחסי לפני-אחרי, התחלה-סוף בעלילה של סיפור או באמירה דרמטית העומדת ביסוד מחזה, אופרה או סרט. בכל המקרים מדובר במה שחווה האמנות חש כאמירה, אף אם לא מדובר במושגים.

למעשה, מדובר באמירה הנעשית ברמה שלרוב קוראים לה בשמות כמו "שפת הגוף", אך מדובר בתשתית שקיימת בכל היבטי יצירות האמנות שאינן מתארות באופן מסוים תהליכים ידועים שניתן להצביע עליהם כסמלים המתייחסים למהויות ברורות. במובן זה ניתן לומר שהאמירה שבמוסיקה מתבטאת בכל המרכיבים שצוינו לעיל, היא ביטוי בצלילים של כל חלקיה של הטרמינולוגיה הלשונית שבעלי החיים – ותינוקות – יודעים לזהות באמצעותה במדויק את כוונותיהם של המדברים בה.

וכשמדובר בכוונות בהקשר זה אין הכוונה למושגים מוגדרים אלא לעניני החיים המתרחשים בעולם, הניתנים לזיהוי ברמות התודעה שאינן ממוקדות במושגי. אלה באות לידי ביטוי בקוים כללים, כמו אלה של גזרה גופנית או תנועת מחול שנוצרה על ידי כוריאוגרף מוכשר כדי להביע באמצעותה מצבים מורכבים שניתנים להמחשה. הוא מחבר תנועות למהויות באופן שבו מתאים מחבר המוסיקה צלילים לנושא.