המקרה של ריכרד שטראוס

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 3710

 

המקרה של ריכרד שטראוס

הבעייתיות הפוליטית-מוסרית של שטראוס

 

ריכרד שטראוס, שחי בגרמניה בתקופת שלטון הנאצים, הוא אחד מהמחברים השנוים ביותר במחלוקת בגלל שאלת שותפותו עם משטר זה.

הבעיה היא, ביסודה, יותר פילוסופית מטכנוקרטית, מכיוון שהמתנגדים לשטראוס מבחינה מוסרית אינם מאשימים אותו בשיתוף פעולה על סמך פעולת שיתופיות ישירה שלו עם המשטר הנאצי – או עדויות לאנטישמיות, גזענות ו/או פשיזם – אלא בשל עצם העובדה שלא נטש את ספינתה התרבותית הטובעת של גרמניה הנאצית כמו אמנים גדולים רבים אחרים שעשו זאת. בכך, לטענת המתנגדים לו, תרם, למעשה, באישיותו את גושפנקת ה"תרבותיות" למשטר הנאצי שכה חפץ בה.

עד לפני זמן לא רב לא ניתן היה לשמוע בציבור מוסיקה מאת המלחין, שכן הוא היה מוחרם על ידי נגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית מאז ימי השלטון הנאצי – ובעקבותיהם על ידי כל שאר נגני ישראל. לאחרונה הועלתה בתל-אביב האופרה שלו "אביר הורד" בקו-פרודוקציה עם האופרה של לוס-אנג'לס באופרה הישראלית.

לאופרה ולמחברה התייחסו לאחרונה במדור הביקורת האמנותית של גליון השבת של "הצופה" ובמדור הבילוי של גלי צה"ל, אם כי כל אחד מאלה הדגיש את חשיבותם של יסודות אחרים באירוע. דבר זה מגלם את הבעייתיות הביקורתית של "אביר הורד", כי יש ספק באם מצויים בישראל של היום אנשים שהם בו בזמן חובבי אופרה, קוראי "הצופה" וגם מאזינים לגלי צה"ל. אך בישראל של היום עליך להיות אדם כזה אם אתה רוצה לגבש עמדה בשאלות הנוגעות להצגתה של האופרה "אביר הורד" מאת ריכרד שטראוס באופרה הישראלית. נראה כי הצלבת שלושת קוי המתאר הללו הפיקה לאחרונה עיסוק רב בנושא.

כפי שניתן להסיק מהדיון הרב בנושא, עלה מכך, לא פחות מהעיסוק ביצירה וביוצרה גם נושא הביקורת האמנותית עצמו, כשבהקשר המיוחד של שטראוס מעורבים האמנות והפוליטיקה זה בזה בדרך שרק מדע המוסר יכול להתירה.

הכבוד האבוד של ריכרד שטראוס

במקרה של ביקורתה של רות גוטמן, היא מתייחסת לסוגיית היחס בין האיש למוסיקה שלו בדרך מקורית: היא פשוט איננה מציבה עמדה חד-משמעית. היא עושה זאת על ידי התמקדות בתחום ש"עוקף" את הדיון:

אוניברסליות של מצבים

בביקורתה בכותרת זו של רות גוטמן בן-צבי ("הצופה" 24.3.06) היא כותבת, מתוך התייחסות לאישיותו של המחבר:

"המוסיקה היפה של שטראוס אינה משכיחה את אישיותו המפוקפקת, ובמיוחד את התנהגותו כלפי עמיתיו היהודיים, בזמן המשטר הנאצי. אבל אחרי הסתייגות ארוכה, שבעקבותיה היו סקנדלים רבים, מבצעים את ריכרד שטראוס בארץ. עובדה."

אך לאחר קביעתה של עובדה זו תולה גוטמן את פרשנות המוסיקה בצורה מקורית דווקא בהיבט חיצוני לא מוסיקלי: "מעצב התלבושות...הוא זה אשר מדגיש את האוניברסליות של המצבים..."

מכך ניתן ללמוד, כנראה, כי מעצב התלבושות הלביש את זמרי האופרה בתלבושת שאיננה ניתנת לייחוס לתקופה הסטורית מסויימת. זו עשויה להיות הסיבה לרעיון של "אוניברסליות של מצבים"... אשר משמש גם כאמצעי מילוט נוח מהנושא הטעון.

כך או כך, אין ספק שהמבקרת של "הצופה" הצליחה להתחמק בבת אחת מעיסוק ביצירה ובמחברה גם יחד. את זה לא ניתן לומר על תחנת גלי צה"ל או על מדור המכתבים של "הארץ":

במדור המכתבים של "הארץ", השיב אחד מהקוראים את הדיון על האופרה של שטראוס לשדה הקרב על כבודה של השואה:

במדור "מכתבים" ב"הארץ" 28.3.06 כותב אברהם פרקאוף מכרם בית שמן:

"מקוממים אותי דבריו של אשר פיש, המנהל המוסיקלי של האופרה הישראלית: "החרם על שטראוס היה מטופש, והוא מטופש גם במקרה של ואגנר."

"הדברים האלה" כותב מר פרקאוף "מבטאים חוסר רגישות לקורבנות השואה... התומכים בחרם היו ניצולי שואה וקרוביהם של הקרבנות. לכנות את רגישותם "טפשות" זו חוצפה שיש לגנותה..."

והוא מוסיף דברים לגבי הרקע להחלטת החרם על וגנר ושטראוס:

"היטלר ינק את משנתו מדעותיהם של אנטישמים... מספרו של ריכרד ואגנר "היהודים במוסיקה", שבו קבע שהיהודים הם בעלי מאפיינים תרבותיים נחותים."

מי שנחלץ להגן על כבודו של שטראוס הוא חנוך רון, שעשה זאת במסגרת שיחה ששודרה דווקא בגלי צה"ל, בהקשר של העלאת האופרה של שטראוס "אביר הורד", בה סיפר בשבחו של שטראוס וללא ספק הטיל על כף המאזניים חומר נוסף לויכוח. הרי חלקים מתמלילו המקורי בנושא, כפי ששמעו חיילי צה"ל:

למה בעצם אסרו על השמעת שטראוס?

זה הכל היה במקרה... החרם על ריכרד שטראוס לא היה של שום מוסד אלא של חברי הפילהרמונית. הם פתאום חשבו שהם מנהלים את המדינה...

כשביקשו לסלק את היהודים מהתזמורת ברלין, לא הסכים לכך שטראוס. כשהזמינו אותו ואת נגני התזמורת הברלינאית לארוחה במסעדה שבה, לפי חוקי הגזע, אסור היה ליהודים לשבת, הוא הודיע: אנו מקבלים בברכה את ההזמנה לארוחת הערב, אך אני אשב מעבר לכביש במסעדה עם הנגנים היהודים.

שטראוס כתב במכתב לסטפן צווייג, שעמו היה מיודד: "ימי הביניים הגיעו לגרמניה. הברברים האלה לא יעשו אותי לאנטישמי.

הגסטפו הגיעו אליו והיטלר נתן הוראה לפטר אותו. בנו התחתן עם יהודיה ונכדיו עומדים באמות המידה של חוק השבות.

רגישות לתקופה?

כל אלה, לדעתו של רון, מטים את הכף לזכותו של שטראוס ומוכיחים כי הוא היה מתנגד נסתר של השלטון הנאצי, אף כי הוא מסכים בשידור הרדיו לכך שבכ"ז "צריך להתייחס לזה עם רגישות לתקופה" ובכך הוא רומז למה שגרם לחרם מלכתחילה. גישה לאידיאולוגיה ולפשעים של הנאצים, המוגדרת כ"רגישות לתקופה" היא, בלשון המעטה, פשע לאמת.

עם זאת, מעניין כי חנוך רון רואה את החרם על וגנר ושטראוס כלא-לגיטימי כי, כלשונו, הוא נעשה על ידי "גוף וולונטרי כזה". מכך ניתן להבין, בעקיפין, כי רון היה רואה את החרם כמשמעותי אם היה מוכרז על ידי גוף לא וולונטרי. מעניין, בהקשר זה, להזכיר לרון כי החלטה זו נתקבלה על ידי חברי הפילהרמונית זמן רב לפני קום המדינה. מענין אם סבור רון שכדי להעניק לגיטימציה לסוג כזה של חרם היה על המחרימים לקבל רשיון או אישור מהמנדט הבריטי?